אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃
בן איש חי
והנה בזה מובן קנאת הנחש שנתקנא באדם הראשון קודם החטא ונתגרה בו להחטיאו, כי נתקנא מכתונת אור שלו שראה שיש עליו אור מקיף גדול כפי ערך הכתונת אור, והוא אין לו אחיזה באור מקיף בסוד והנחש היה ערום כנודע, ולכן נתגרה בו והחטיאו וגרם להעביר מעליו כתונת אור והיה עור במקום אור, כמו שכתוב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", ואמרו בזוהר הקדוש שדבק בו משכא דחווייא, ובזה פרשתי רמז הכתוב בתיבת וילבשם קרי בה וי לבשם, הוא משכא דחווייא וי היה שדבק בם שכל זה היה מחמת החטא, ונראה לי בסיעתא דשמיא ההפרש בין אור לעור הוא מספר ס"ט כמנין יגון, וידוע כי יגון הוא מצד סטרא אחרא כידוע בכונת והסר ממנו יגון ואנחה שהוא יגון פלוני, אנחה פלונית, כנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ולכן תמצא כי אביון ויגון מספר אחד כי הנעשה אביון מן המצות דבק בו יגון דשני אותיות א"ב יהיו ג' ואז אותיות אביון נעשו אותיות יגון, אבל לעתיד בשלימות התיקון יוסר היגון לגמרי ואז יחסר מספר יגון מן אות ע' דעור וישאר אות א' ואז יהיה צירוף אור שתחזור עטרה ליושנה: ולפי האמור דאין אחיזה לחיצונים באור המקיף, דלכך נתקנא הנחש באדם הראשון בעבור אור המקיף שהוא היה ערום ממנו שאין לו אחיזה בו, הנה בזה מובן בסיעתא דשמיא הטעם שמצות ציצית מסוגלת לזכור את מצות ה' כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' והוא כי הציצית הוא בחינת אור מקיף כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכך יש בו כח לדחות את הקליפות וכיון דדוחה את הקליפות לכך מועיל לזכירה, דידוע מה שכתב רבנו ז"ל בשער הכונות בסוד המלבושים שלובש האדם שצריך להזהר שלא ילבש ב' מלבושים בבת אחת והעושה כן קשה לשכחה, וסוד הדבר כי לכל לבוש יש בחינת אור מקיף, ואין דבר שדוחה הקליפות כמו אור המקיף, לפי שאין להם יכולת לינק ולהתאחז בו, ונמצא כי המחבר שני לבושיו ולובשם ביחד אינו מניח מקום לאור המקיף ליכנס תוך שני המלבושים ולהקיף בין כל לבוש ולבוש ועל ידי כן אין הקליפות נדחות משם, ונודע שאין השכחה מצויה אלא מחמת הקליפות כי הזכירה היא מצד הקדושה בסוד ואין שכחה לפני כסא כבודך עד כאן לשונו יעוין שם, ובזה מובן הטעם שפיר דהציצית כיון דהוא בחי' אור מקיף יש בו כח לדחות הקליפות וממילא תדחה השכחה ותתגבר הזכירה, בראייתו לזכור מצות ה' כי בראייתו על ידי הכונות השייכים לזה תתעורר הארת אור המקיף שהוא סוד הציצית: ולכן תמצא ציצית מספר בית יעקב, ולזה אמר בית יעקב לכו ונלכה באור ה' כי אחיזה באור המקיף שהוא סוד הציצית אינו אלא לישראל שהם בית יעקב, ולזה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים והוא כי נשרים מספר ציצית, וכל זה לעת עתה שאין לנו השגה בטלית עצמו אלא רק בציציות שהם הכנפים, אבל בגמר התיקון אביא אתכם אלי שתשיגו הכל גם בבחינת הטלית, גם אלי אל יו"ד שהוא סוד חכמה:
אבודרהם
והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך לחיים רבו הפירושים בלשון והשיאנו. י"מ שהוא מלשון ונשיא בעמך כלומר רוממתנו וגדלנו. וי"מ שהוא מלשון כיצד משיאין משואות כלומר והאר פנינו ועינינו. ויש מפרשים שהוא מלשון ישא פרעה את ראשך ומתרגמי' ידכרינך פרעה כלומר שיעלה זכרוננו לפניך לטובה. ויש מפרשים שהוא מלשון ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ומתפלל לשם בדרך משל שיגיע העת שיצוה לעננים שישאונו בכל מועד ומועד לירושלם. ולא ישרו בעיני כל אלו הפירושים כי אינם נקשרים עם תיבת את. אבל הנכון לפרש שהוא מלשון וישא משאות מאת כלם שענינו דורון כלומ' שלח לנו דורון ברכת מועדיך. וגם יתכן לפר' שהוא מלשון משא בני קהת כלו' הטעיננו את ברכת מועדיך והטעם שתזכנו לעלות לירושלם ונקריב עולת ראיה שכתו' בה איש כמתנת ידו וכו'. בשמחה ובשלום כאשר רצית על שם רצה האלקים את מעשיך. כלומר שירצה אותנו בעלייתנו לרגל ובהבאת הקרבנות ועוד על שם רצית ה' ארצך ואנו מתפללין לשם שיזכנו לעלות לרגלים לירושלם. ואמרת לברכנו שנאמר כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך ותמצא כתו' בחג השבועות ובחג הסוכות ברכה ושמחה אבל לא בחג המצות עד לסוף שכולל כל המועדים בברכה בלבד שנאמ' כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך והטעם כי בחג השבועות ובחג הסוכות שיש לכל בעלי בתים תבואה ופירות הרבה צום הב"ה לשמח ארבעה והם הלוי והגר והיתום והאלמנה וכנגדן אמ' הב"ה אם תשמח ארבעה שלי אני אשמח ארבעה שלך והם בנך ובתך ועבדך ואמתך אבל בזמן חג המצות שהוא סוף תבואת שנה שעברה ועדין לא נקצרה התבוא' החדשה ואם היה מצוה אותם שישמחום יהיה בהם צרות עין לתת משלהם והתורה ירדה לסוף דעתם וכיון שאין משמחין אותם בחג המצות לא נאמר בו שמחה וגם ברכה לא נאמר בו לפי שיש בהם צרות עין לתת משלהם.
ספר מצוות גדול
ועל זו המלחמה שבארנו ברא הקב"ה את עולמו ונתן תורה לעמו ישראל על ידי משה בחירו נאמן ביתו ועטרם בשש מאות ושלש עשרה מצות והוציאם תחילה ממצרים במסות ובאותות ובמופתים גדולים [ו]קרע להם את הים והוריד להם את המן מתחדש לבקרים כל ארבעים שנה הוא האות המופלא בעיני כל חכמי האומות ונזונו בו ארבעים שנה. וכאשר רצה אדון הכל ליתן תורה הטה השמים ושמי השמים על הר סיני בקולות ולפידים נוראים וקרא למשה בחירו ואמר לו (שמות יט, ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ולמה הוצרך לזה והלא כבר כתוב על הים (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אלא כך אמר הקב"ה למשה אני רוצה שיאמינו בך ישראל שאתה נביא על ידי אותות ומופתים שעשיתי אבל בתורה שאני רוצה ליתן איני רוצה שיאמינו בך על ידי שום אות או מופת אלא על ידי שישמעו באזניהם שאני מדבר עמך. ולכך עשה הקב"ה את הדבר הזה שכשיהיו ישראל בגולה אם יאמר להם גוי או ישמעאל לעזוב תורתם ולעבוד אלהים אחרים ויתן להם אות או מופת יכולין ישראל לענות לו אפילו הרבהי אותות ומופתים כמשה בן עמרם לא נאמין אותך בחילוף תורתינו אלא אם כן נשמע באזנינו שידבר השם עמך כמו שדיבר עם משה כי אפילו משה בחירו נאמן ביתו לא רצה שנאמינהו בתורה אלא על ידי מה ששמענו שדבר עמו, ולאחר שנתן את התורה אמר (שמות יט, ד) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, כלומר אין לכם להאמין עוד לשום אדם שיאמר שהחלפתי תורה זאת אם לא תראו שאדבר עמכם מן השמים להחליפה (עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ח הל' א-ג):