וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃
ספר המצוות
הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כלם. כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו, ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (שמות כ״ג:י״ג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ונאמר חקותי תשמרו ואת משפטי תעשון ושמרתם את משמרתי ורבים כאלה. וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו מצוה מכלל מצות עשה ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים הם צוויין לקיים כל התורה, כאלו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו, רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקב"ה מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה, רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש, ואין הפרש בין אומרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי, התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם, כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים להם שהיא מצוה, כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו. ולשון ספרי והייתם קדושים זו קדושת מצות. הנה כבר התבאר מה שהלכנו סביבו, ומזה השרש גם כן אמרו (דברים י׳:ט״ז) ומלתם את ערלת לבבכם רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצוה, וכן וערפכם לא תקשו עוד, רוצה לומר אל תקשה את לבך ותקבל כל מה שצויתיך ולא תעבור עליו:
ערוך השולחן
וכן מפורש בסמ"ג (עשין כ"ט) וזה לשונו: "זכור את יום השבת… וצריך לקדשו בכניסתו וביציאתו… אחת בכניסתו היא 'זכור', ואחת ביציאתו מוזכרת דכתיב גבי 'שמור', שאומר במדרש שזהו על יציאת שבת" עכ"ל, וגם בספר החנוך כתב כן. וכן כתב המפרש ריש נזיר, שאומר: מיין ושכר יזיר - לאסור יין מצוה. ופריך, מאי ניהו - קידושא ואבדלתא. ופירש המפרש: דכתיב 'זכור', אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין וכו' ע"ש. ומלשון הגמרא עצמה מוכח כן, דמדמי הבדלה לקידוש על דרשת הכתוב, אלמא דעיקר הבדלה הוי דאורייתא. ובפרקי דרבי אלעזר (פרק כ') אומר: דאדם הראשון כשידע שנבדל יום הקדש - אמר 'ברוך המבדיל בין קדש לחול'. ואומר שם עוד דכשמבדיל על היין - הקב"ה קונה אותו לסגולתו, שנאמר: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (שם כ, כו), "והייתם לי סגולה" (שמות יט, ה) ע"ש, והכוונה דדריש כמו גזירה שוה 'לי - לי' (כן נראה לי), מיהו מכל זה נראה להדיא דהוי דאורייתא.
ספר החינוך
משרשי המצוה. על צד הפשט, שרצה השם יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא לתנה בתחלה, כי לו הארץ, כמו שכתוב כי לי כל הארץ (שמות יט ה). ועם מצוה זו של הספירה של ארבעים ותשע שנה, ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חבירם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו.