שמות כא:ט הלכה: שערי אפרים, ערוך השולחן, ספר החינוך ומשנה תורה, מצוות עשה

משפטים. לבנו ייעדנה שנמצא כתוב יעדנה ביו"ד אחת אין להוציא אחרת:

אמנם מה דמדמי הרמב"ם יעוד אמה העבריה לפלגש – יש לעיין מה עניין זל"ז, הרי אמה העבריה מייעדה בכסף מקנתה ואומר לה "הרי את מאורסת לי" כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מעבדים, וגם מתחייב לה בכל חיובי איש לאשתו כדכתיב "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא י), והרי היא כאשה גמורה. ונלע"ד דהרמב"ם ז"ל ס"ל דזה שכתוב באמה העבריה "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ" (שם ט) אין משפט זה שארה כסותה וענתה, אלא משפט הבנות העבריות הנמכרות והאדון מייעדה לאישות ונעשית אצלו כעין פלגש כמו כן יעשה לה הבן, ואח"כ כתיב "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" – להאחרת, כלומר וכשנושא בת ישראל לאשה שלא ע"פ שפחות מתחייב לה בשארה כו"ע, אבל לא להאמה שמייעדה, וזה דכתיב "וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ" – ר"ל: יעוד לו, יעוד לבנו, וגרעון כסף, וכך פי' הרמב"ם מקרא זה שם ולכן לא הזכיר הרמב"ם שם דין שארה כסות ועונה לפי שבאמת אין לה, ובמכילתא משפטים יש בזה פלוגתא דתנאי ר' יאשי' ור' יונתן, דחד אמר דמשפט הבנות היא שארה כו"ע וחד אמר דכמשפט הבנות העבריות הנמכרות ושארה כו"ע אינה רק בבת ישראל המתקדשת שלא ע"פ שפחות, ולפ"ז שפיר מדמי הרמב"ם ז"ל יעוד לפלגש, דגם היא אין לה מחיובי איש לאשתו, ואע"ג שמקדשה בעת היעוד מ"מ כיון שאינו נותן לה עתה כלום בעת היעוד אין זה דומה לכל הקדושין. [ע' ביאור הגר"א בחומש שם, ולפמ"ש א"ש כמה דקדוקים בסוגיא דקדושין י"ח: דאומר נפק"מ ליורשה ולא אמר לשארה כסות ועונה, ואח"כ כדמוקי בקדושין דעלמא אומר כיון שמסרה אביה למי שנתחייב בשארה וכו' ומשמע דביעוד אינו מתחייב בזה, ע"ש ודו"ק].

שלא לגרע שאר כסות ועונה - שכל קונה אמה העבריה ויעדה שלא יגרע לה שארה כסותה ועונתה ופרוש (כתובות מז ב) שאר מזון, וכסות כמשמעו, ועונה דרך ארץ. ובכלל לאו זה כל בנות ישראל (גם כן) שלא לגרע להן דבר מאלה. קל וחמר הדברים, אם לזו לא יגרע, כל שכן לאחרות בנות חורין. וזה שכתוב (שמות כא ט) כמשפט הבנות יעשה לה, אמרו במכילתא (שם) שהוא בא ללמד ונמצא למד, שהבנות למדות ממנה.