שמות כד:ז הלכה: שב שמעתתא ואבודרהם

זאת ועוד אחרת כי צריך הלימוד להיות מאהבה לבלתי ישים מדתו זאת אל כל דבר מהדברים כי אם בתורת ה' חפצו וז"ל מדרש תנחומא פ' נח לא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהן הר כגיגית כו' וא"ת על תורה שבכתב והלא משעה שאמר להם מקבלים אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע כו' אלא על תורה שבע"פ אמר להם כו' וקשה כשאול קנאתה ואין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו כו' שנאמר ואהבת כו' ומנין אתה לומד שאין אהבה זו אלא תלמוד ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה על לבבך ואיזה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שינון ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פי' מתן שכרה בעה"ז כמו בפ' שניה והיה אם שמוע כו' ונתתי מטר ארצכם בעתו זו מתן שכר עוסקים במצות ואין עוסקים בתלמוד כו' שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונידוד שינה ויש מכלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעה"ב שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול כו' ולפיכך קבע הקב"ה ב' ישיבות לישראל שיהיו הוגים בתורה יומם ולילה ומתקבצים ב' פעמים בשנה באדר ובאלול ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין הדבר על בוריו והלכה לאמתתה עי"ש שהאריך ובמדרש אמרו שהכריח הקב"ה אותנו ע"י כפיית ההר שלא תסור התורה ממנו לעולמים דבאונס כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו גם המן שאכלו במדבר היה לכונה זו כמ"ש בס' המגיד לב"י שהמן שאכלו ישראל היה הכרחי לקבל התורה בלי שום בחירה ובילקוט ראובני פ' בשלח וז"ל יפיפיה גי' קצ"ה הוא שר התורה הוא המטיר המן לישראל והם אמרו נפשנו קצ"ה להודיע שקצו ומאסו במן ובתורה ע"ש וזה היה להם הכרח לקבל התורה כי המן בא משר התורה והוא לחם אבירים שמלאכי השרת נזונין שוב לא היה להם שום נטיה ותאוה חומרית רק תקוע היה בלבם אהבת התורה והמצות וזה נשאר לדורות למשכילים אשר עליהם נאמר אדם כי ימות באהל.

חזות קשות ראיתי הנה בפ' בהעלותך כתיב מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח והקשו בתוס' יבמות ד' ס"א על מה זה אחרו לדבר במשה זמן רב אחר מתן תורה ותירצו לפי מאי דאיתא בירושלמי דבקברות התאוה שנבחרו ע' זקנים ואמרה מרים לצפורה אשרי לנשותיהם של אלו שנבחרו לגדולה אמרה צפורה אוי להם שהרי בעלי מיום שהתחיל הקב"ה לדבר עמו פירש ממני ואז נתודע להם הדבר ע"ש ונראה בזה דמצינו שם שהתאוו תאוה ואמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח ופירש"י מי שאמר זה לא אמר זה אלא הקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד הוא וכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש פתח אהלו ופירש"י למשפחותיו על עסקי משפחות של עריות שנאסר להם ע"ש והוא תמוה דמה ענין תרעומות המן עם עסקי עריות ונראה לפמ"ש רז"ל בהא דאי' בגמ' ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם והקשו דהא כבר נתרצו ואמרו נעשה ונשמע וכתוב בגור אריה דלא יתכן להיות קבלת התורה ע"י בחירה אם ירצו יקבלו ואם לא ירצו לא יקבלו אלא מראה להם הקב"ה שהתורה הוא הכרחי להם ודבר הכרחי יש לו קיום לעולם כדאיתא במדרש דבאונס כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ע"ש והנה מצינו שהתאוו תאוה והיינו שלא היה להם שום תאוה חומריית וכמ"ש באלשיך שהתאוו שיהיה להם תאוה ע"ש, ולפמ"ש הטעם הוא משום דע"י המן שהיה משר התורה ולחם אבירים היה כל חפצם ותשוקתם רק לתורה ונפשם יבשה וריק מכל תאות החומריות והם התאוו תאוה שיהיה להם קבלת התורה בחפצם ורצונם כמו שאמרו נעשה ונשמע כי אין אדם חפץ באהבה הכרחית לזאת התרעמו על המן והכרחתו לאהבת התורה ואמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם פי' בלי הכרח רק את אשר בחרנו ואשר מצא חן בעינינו כי כן פי' מלת חנם כמבואר בשרשי רד"ק שרש חנן ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן הוכרחנו ואנחנו רוצים שיהיה הבחירה בידינו אמנם גם ע"י הבחירה נאכל המן כי אם לא היה המן טוב למאכל ונחמד למראה היינו צריכין אל ההכרח אבל באמת המן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח ובודאי נאכל ממנו אך לא יסור מאתנו כל התאוות ותהיה לנו קבלת התורה ברצון ובבחירה כמו שאמרו נעשה ונשמע.

כת' רבי' סעדיה מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בראש השנה יש בזה עשרה ענינים. הענין הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו וכן עושים המלכים בתחלת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה וכך אמר דוד בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. והענין השני כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעי' בו בשופר להכריז על ראשנו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים מזהירין את העם תחלה בגזרותם וכל העובר אחר ההזהרה אין שומעין לו טענה. והענין השלישי להזכירנו מעמד הר סיני שנא' בו וקול שופר חזק מאד ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע. והענין הרביעי להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו בתקיעת שופר שנא' ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט. והענין החמשי להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים כמו שנאמ' כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש. והענין הששי להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה. והענין השביעי כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמו שנאמ' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. והענין השמיני להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו שנא' בו קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד יום שופר ותרועה. והענין התשיעי להזכירנו קבוץ נדחה ישראל ולהתאוות אליו שנא' בו והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו'. והענין העשירי להזכירנו תחיית המתי ולהאמין בה שנאמר בה כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו.