וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר׃
משנה תורה, הלכות יסודי התורה
אִם כֵּן מַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "וְתַחַת רַגְלָיו". (שמות לא יח) "כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". "יַד ה'". "עֵינֵי ה'". "אָזְנֵי ה'". וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. הַכּל לְפִי דַּעְתָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם הוּא שֶׁאֵינָן מַכִּירִין אֶלָּא (הַנּוֹפוֹת) [הַגּוּפוֹת] וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְהַכֹּל כִּנּוּיִים הֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב מא) "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי". וְכִי חֶרֶב יֵשׁ לוֹ וּבְחֶרֶב הוּא הוֹרֵג אֶלָּא מָשָׁל וְהַכֹּל מָשָׁל. רְאָיָה לַדָּבָר שֶׁנָּבִיא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דניאל ז ט) "לְבוּשֵׁיִהּ כִּתְלַג חִוֵּר". וְאֶחָד רָאָהוּ (ישעיה סג א) "חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה". משֶׁה רַבֵּנוּ עַצְמוֹ רָאָהוּ עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֶׂה מִלְחָמָה. וּבְסִינַי כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר עָטוּף. לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת וְצוּרָה אֶלָּא הַכּל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וּבְמַחֲזֶה. וַאֲמִתַּת הַדָּבָר אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵבִין וְלֹא יְכוֹלָה לְהַשִּׂיגוֹ וּלְחָקְרוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב יא ז) "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא":
שלחן של ארבע
וצריך שתדע כי אין אכילתו של אדם אלא דמיון איננו דבר אמתי ולא פעולה ודאית, כי הוא דבר כוזב וענין משתנה ועובר באיברים האמצעיים בסבה אחר סבה, אך הרעיונים הזכים בחכמה ובדבקות המחשבה באור השכל בחכמה העליונה היא האכילה הקיימת הודאית, כענין שדרשו חז"ל (שמות כ״ד:י״א-י״ב) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ר' יוחנן אומר אכילה ודאית שנאמר (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים. וצריך שתשכיל בפסוק זה למה הוצרך לומר ויחזו והלא כתיב למעלה ויראו אלא מפני שהזכיר ויראו כדי שלא תבין ראיה ממש בחוש העין לכך הוצרך מיד ויחזו ללמדך שאין ראייה זו אלא בנבואה, וזהו ויחזו את האלהים מלשון מחזה. וביאור הכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שזכו האצילים לראות בנבואת אספקלריא שאינה מאירה בלא מחיצה וכל שאר ישראל במחיצה ומשה בראייה ממש. ויאכלו וישתו כלומר שאכלו ושתו במחזה הזה היא האכילה הודאית. ועוד אפשר לפרש ויאכלו וישתו שראו בנבואה המדה שממנה אכלו ושתו, כלו' כי ממנה הגיע להם המן שהוא עיקר פרנסתם כענין שכתוב (משלי ל״א:ט״ו) ותקם בעוד לילה, וכתיב (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר. וכבר ידעת כי הפרנסה מזדמנת בלילה וזהו שאמר (משלי ל״א:ט״ו) ותקם בעוד לילה, וכן היה המן יורד במשמרה שלישית של לילה בשעה שהיו ישראל ישנים על מטותיהם במדבר ולמחר משכימים ומוצאין פרנסתן מזומנת הוא שכתוב (שם) וילקטו אותו בבקר בבקר. וכן תמצא בבית המקדש בבית ראשון שהיו הגשמים יורדים בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולמחר משכימים למלאכתם ולא היו מתבטלין. וכן תמצא בחזקיהו שאמר רבש"ע אני אין בי כח לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אתה ישן על מטתך ואני עושה שנאמר (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, ועל זה אמר דוד (תהילים קכ״ז:ב׳) שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת וגו' כן יתן לידידו שנא, ביאור הכתוב מה שמשיגים האומות אחר העגל שמשכימים ומאחרים ואוכלין לחם העצבים כן יתן לידידיו שנה, הדבר הזה יתן הקב"ה למי שהוא אוהב בשעה שהוא ישן ואין לו צורך לטרוח כלל. ומעתה ענין ויאכלו וישתו אינו אומר אלא לענין האכילה הודאית, או לענין אכילת המן שהיה תולדת האור העליון שהיא האכילה הודאית.
ספר החינוך
שרש המצוה נגלה בכתוב, שהוא למען נזכר כל מצות השם תמיד, ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון, כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בה תמיד, ועיניו ולבו עליו כל היום, וזהו שנאמר בו בכתוב (במדבר טו לט) וזכרתם את כל מצות יי. ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא קורח יב) כי מלת ציצית תרמז לתרי"ג מצות עם צירוף שמנה חוטין שבציצית וחמשה קשרין שבו. ועוד אומר לי לבי, שיש בו רמז וזכרון, שגופו של אדם ונפשו הכל להשם ברוך הוא, כי הלבן רמז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג שהוא לבן, כדאשכחן בפרקי רבי אליעזר (פ"ג) הארץ מהיכן נבראת? משלג שתחת כסא הכבוד, וחוטין רמז אל הגוף, כענין אמרם כי תחילת בריאת הגוף הוא כעין חוטין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה פרק המפלת (נדה כה, ב) אמר רב עמרם תנא שני ירכותיו כשני חוטין של זהורית, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית, והתכלת אשר עינו כעין הרקיע ירמז לנפש שהיא מן העליונים, ולזה רמזו באמרם (מנחות מז ב) מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל וגו' ואומר (יחזקאל א כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא. ותחת כסא הכבוד מקום שנפשות הצדיקים גנוזות שם, ומפני כן אמרו (מנחות לט א) שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונה והגוף תחתון. ואמרו שעושין ממנו שבע כריכות או שלש עשרה לרמז הרקיעים והאוירים שביניהם, וכמו שאמרו (שם) תנא הפוחת לא יפחת משבע, כנגד שבעה רקיעים, ולא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם.