שמות לד:יח הלכה: אגרת השבת, כל בו, ערוך השולחן ואבודרהם

אמר יהודה הפרסי כי שנות ישראל היו שנות החמה, בעבור שמצא המועדים בימים ידועים. כי הפסח באביב השעורים (שמות לד יח), ושבועות בקציר (שם לד כב), וסכות באסיף (דברים טז יג).¹⁵ ״אמר רבי יהודה הפרסי כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה כמשפט הערלים. וראיתו ׳ושמרת את החקה הזאת למועדה׳ (שמות יג י), כי שנת לבנה איננה שוה. כי ימי החריש והקציר תלוים בהליכת השמש לבדו כפי נטותה לצפון או לדרום״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ ע). בספר העיבור כתב: ״יהודה הפרסי חבר ספר, ואמר כי שנות ישראל היו מחשבין לחמה, בראותו כי לא מצא ראיה על שנת הלבנה כמה חדשים היא, ואם לא שחשבון הלבנה הוא הנקבע, ומי אמר לנו שנספור ל׳ יום, ואם נקבל עדות החדש מפי גרים ונשים ואב ובן, ואצל מי יעידו העדים והנה ישראל בכל עיר ועיר, וראית הלבנה תשתנה בכל מדינה ומדינה״ (סוד העיבור, דף ח עמ׳ א). והנה מה יעשה, כי משה לא פירש כמה היא השנה?¹⁶ ״יהודה הפרסי אמר כי ישראל היו מונים בחשבון השמש. ואילו היה זה נכון, הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה, כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור״ (פירוש ויקרא כה ט). ומה יעשה במלת ״חדש״, כי מה יתחדש בשמש? והערלים, בעבור היות שנותם שנות השמש, ומצאו בשנה תמימה שנים עשר חדשי הלבנה, חלקו ימות השנה על שנים עשר להיות זה המספר קרוב מחדשי הלבנה, ועלה חדש אחד שלשים וחדש אחד שלשים ואחד.¹⁷ ״דע, כי אין לשמש חדש ולא אל הלבנה שנה, רק השנה תלויה בשמש לבדה. וכשבקשו המחשבים חדשים בחשבון הלבנה לא מצאו קרוב אל שנת החמה כי אם י״ב חדשים. וכן עשו הגוים בעבור כי שנתם הוא שנת החמה. ומצאו בשנת החמה י״ב לבנות, חלקו ימי השנה על י״ב, להיות חדשיהם קרוב מחדש הלבנה. על כן ל׳ יום חדש אחד, ויש מהם ל״א. ואף על פי שקבעו חדש אחד קטן בעבור מהלך השמש שהוא הרבה, רק עשו יותר ממה שהיה ראוי״ (העיבור, שער ב, דף ז עמ׳ א).

בשבת חולו של מועד בין פסח בין סכות מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחת ז׳ בפרשת ראה אתה אומר והטעם מפני שיש בה את חג המצות תשמור ודרשו אותו רז״ל במסכ׳ מועד קטן לרבות חולו של מועד. ובשניה קורא המפטיר בסוכות ספקא דיומא ומפטיר ביחזקאל ביום בא גוג. ורבינו האיי גאון ז״ל כתב טעם לפי שעתידה מלחמת גוג ומגוג להיות בתשרי.

גם עיקרי המועדות: נעלם מתי הוא חודש האביב, ומתי הוא חודש האסיף – הרי לא כל המדינות שוין בזה. ועוד: שהתורה אמרה שחג הפסח יהיה בחודש הראשון, וחג הסוכות בחודש השביעי – והרי השנה אנו מונין מתשרי, ולפי זה היה לנו לעשות פסח בתשרי, וסוכות בניסן. ועוד: שהרי כמה פעמים כתיב בתורה: "שבעת ימים תאכל מצות" (שמות כג טו, לד יח, דברים טז ג), ובפרשה "ראה" כתוב (דברים טז ח): "ששת ימים תאכל מצות". ובמצות תפילין כתיב (דברים ו ח): "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך" – מה נקשור? מה היא תמונתם? ובמצות ציצית כתיב (במדבר טו לח): "ועשו להם ציצית" – איזו ציצית? ובארבע מינים שבלולב פירשה כל השלושה מינים באר היטב, והמין הרביעי סתמה וכתבה (ויקרא כג מ): "פרי עץ הדר" – ולמה לא ביארה בפירוש מה זה? וכן בראש השנה כתיב (במדבר כט א): "יום תרועה יהיה לכם" – ולא פירשה מהו התרועה ואופן ההתרעה. ולמה במקום אחר (במדבר י ט) ביארה "והרעותם בחצוצרות", ובכאן באה הקבלה דדווקא בשופר? וכן בשחיטה כתיב (דברים יב כא): "וזבחת מבקרך ומצאנך... כאשר צויתיך" – באיזה מקום צוהו? ומהו עניין הזביחה? אם להכותה בקרדום על ראשה, אם לחתוך הצואר, או שארי עניינים מהמיתה? וכן בדינים שבין אדם לחברו – לא ביארה מאומה, רק דיני שומרים. האמנם מפני שעיקרי התורה נמסרו בקבלה למשה רבינו מסיני, והוא מסרה ליהושע עד הנביאים, ועד אנשי כנסת הגדולה, כדתנן בריש אבות. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ההקדמתו לחיבור הי"ד החזקה: דכל המצות שנאמרו למשה רבינו בסיני – בפירושן נתנו, שנאמר (שמות כד יב): "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה" – "תורה" זו תורה שבכתב, "והמצוה" זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. "ומצוה" – זו היא הנקראת "תורה שבעל פה". ולזה הצטרך משה רבינו להיות בהר ארבעים יום וארבעים לילה לקבל תורה שבעל פה, דאילו הלוחות בעצמן כפי פשטן – בשעה קלה היה מבין אותם.