שמות לד:כז הלכה: ערוך השולחן ושב שמעתתא

ועיקר גדולת התורה נודעת מהתורה שבעל פה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות לד כז): "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (גיטין ס ב). וזהו התלמוד הגדול והקדוש, המלא והגדוש מכל הון יקר, פנינים ואבני חפץ, מעולפת ספירים. ולאשר עינים לו – ולו יראה מרגליות טמונות בכל עניין ועניין. והתורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב, וכשם שהנשמה נותנת רוח חיים בגוף האדם, כמו כן התורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב, כי היא סתומה וחתומה, ואין בה אף מצוה אחת מבוארת. כמו בשבת, דכתיב (שמות כ ט ודברים ה יג): "לא תעשה כל מלאכה" – מהו גדר המלאכה? ולמה פרטה התורה בפרשה "ויקהל" מלאכת הבערה בפני עצמה, כמו שכתוב (שמות לה ג): "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". עד שכבר טעו בו הצדוקים וישבו בחושך בלילי שבתות, כי הלכו בחושך ולא נגה עליהם אור התורה שבעל פה. ובפרשה "תשא" לא הזהירה רק על חרישה וקצירה, דכתיב (שמות לד כא): "בחריש ובקציר תשבת", דמשמע דזריעה ונטיעה וניכוש – מותר. ועיקר עניין שביתה נעלם, דלפי פשטותה אין לעמול כלל בשבת, ואם נרצה לשאת שולחן כבד מחדר לחדר – אסור. אתמהה! ומצינו בנחמיה (יג יז), כשקנו מהצורים דגים ושארי חפצים בשבת, צעק עליהם ואמר: "מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים, ומחללים את יום השבת" – הרי דלקנות דבר הוי חילול שבת. ואיפה נכתב זה בתורה? וירמיה הנביא אמר (יז כב): "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו" – הרי דהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוי גם כן מלאכה! ואיפה כתוב זה בתורה? ובפרשה "בשלח" כתיב (שמות טז כט): "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", דלפי פשטותה משמע שאסור לזוז ממקומו ביום השבת. וכבר יש שטעו לומר כן.

רבי שמעון בר יוחאי אמר אלו הוינא בסיני הוי בעינא תרי פומי חד למלעי באורייתא וחד למילי דעלמא כדחזינא דנפישי לישנא בישא, מאמר בירושלמי לכאורה ידמה שאין גנאי כל כך אם לומד בפה שמדבר במילי דעלמא, אלא דתורה שבע"פ אי אתה רשאי לכותבה, וכתב בספר תפארת ישראל כי התורה היתה מתיחסת לישראל דוקא, וע"י תורה שבע"פ שהוא בפה האדם ממש לא בקלף כו' יש לתורה חיבור עם ישראל כו', וזה אמרם פרק הניזקין לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנאמר על פי הדברים כרתי אתך ברית כו' שדבר זה הוא הברית והחיבור שמחבר שני דברים יחד כו', ואילו היתה תורה שבע"פ גם כן כתובה לא היתה התורה מיוחדת לישראל דוקא ע"ש ולפ"ז הפה הוא הקלף מתורה שבע"פ, וכמו הקלף של תורה שנכתב צריך עיבוד לשמה דוקא ויהיה טהור ולא טמא, כן הקלף של תורה שבע"פ, היינו הפה, יהיה רק לשמה, ושפיר בעי תרי פיות חד לתורה וחד למילי דעלמא לפ"ז צריך ליזהר שלא לדבר בפה דברים שאינם מעבודת הבורא ובמדרש תהליס י"ז הקשיבה רינתי - זו רינונה של תורה, בלא שפתי מרמה - זו תפילת המוספין, למה בלא שפתי מרמה - שלא עמדנו לתפילה לא מתוך דברים בטלים ולא מתוך שפתי מרמה אלא מתוך ד"ת ומע"ט ונ"ל לפמ"ש הרמ"ע מפאנו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, דתמידין הם נגד תורה שבכתב ומוספין הם נגד תורה שבע"פ, לזה אמרו ומוספין כהלכתן שהיא הלכה, ולתורה שבע"פ צריך יותר פה נקי מלתורה שבכתב שכבר היא כתובה על קלף כשר וזו פי האדם קלפה, וזה האזינה תפילתי היא תפלת המוספין שהוא נגד תורה שבע"פ, בלא שפתי מרמה שלא עמדנו להתפלל מתוך דברים בטלים שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ומצינו שאמר אהרן למשה אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו, ואיתא בילקוט אם שוגגין אנו מחול לנו כמזידין ונ"ל לפי מה שפירש רש"י פרשת בהעלותך מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, בעבדי אפילו אינו משה, במשה אפילו אינו עבדי כו', היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם ואם תאמרו איני מכיר במעשיו זו קשה מן הראשונה ע"כ והנה לפעמים ישב איש באחיו ידבר ושוגה הוא בו כי הוא סובר באמת שהוא רע כמו שאומר עליו, ופעמים יתקנא איש ברעהו יתן בו דופי במרד ובמעל אף כי הוא יודע האמת מעלת עמיתו, והנה אהרן ומרים אם היו שוגגין במעלת משה, יקטן עוונם נגד משה אבל יגדל עד מאד נגד הבורא ית' כי לא בחנם אוהבו וא"ת אינו מכיר מעשיו זו קשה מכולם, אך אם יזידו נגד משה ויודעים מעלתו ומלעיגים, יקטן החטא נגד הקב"ה, כי לא יכפרו במעלת הש"י כלום, ומשה ודאי איקרא דידיה לא קפיד כולי האי, אולם כבוד ה' בלבו לקנא לו לזה אמרו לו אהרן ומרים אם שוגגין אנו, היינו נגדך, מחול לנו כמזידין לנגדך ולא יהיה החטא גדול כל כך לגבי שמיא.