שמות לה:ג הלכה: משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב, ספר המצוות, ערוך השולחן ומשנה תורה, הלכות שבת

כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת אִם עָשָׂה אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה לוֹקֶה חוּץ מִן הַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְהַהַבְעָרָה שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ אֲכִילָה הֻתְּרָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב לְהוֹצִיא קָטָן אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ מַפְתֵּחַ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. וְכֵן מֻתָּר לְהַבְעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. וּשְׁאָר מְלָאכוֹת כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה מֻתָּר כְּגוֹן שְׁחִיטָה וַאֲפִיָּה וְלִישָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ אֲכִילָה אָסוּר כְּגוֹן כְּתִיבָה וַאֲרִיגָה וּבִנְיָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

ואופן מנינם שנמנה ארבע מיתות בארבע מצות עשה. ולשון המשנה (סנהדרין מ"ט:) זו מצות הנסקלין. וכן אמרו (דף נ"ב) כיצד מצות הנשרפין כיצד מצות הנחנקין כיצד מצות הנהרגין, ואמרו גם כן שאמרו יתברך (שם ל"ה:) לא תבערו אש אמנם בא להזהיר מן העונשין בשבת וזה שהוא הזהיר משריפת מצוה ואמר בכל מושבותיכם רוצה לומר במושב בית דין לא תבערו אש אף על פי שהיא מצות עשה. אמרו הבערה בכלל היתה ולמה יצתה ללמד מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו שבת. וזה מבואר לא יסתפק בו אדם. וכמו כן ראוי שנמנה המלקות מצוה. ואין ראוי למנות כל עונש מיוחד מצוה בפני עצמה עד שנאמר על דרך משל שהצווי אשר צונו לסקול מחלל שבת מצות עשה אחת וסקילת בעל אוב מצוה שנית וסקילת ע"ז מצוה שלישית עד שיהיה מנין המצות לפי מנין האישים שהם מחוייבי מיתות בית דין כמו שעשה זולתנו מבלתי התבוננות, כי אם יהיה הדבר כן ראוי גם כן שנמנה כל מלקות ומלקות בפני עצמה בהכרח עד שיהיה מלקות אוכל נבלה מצוה בפני עצמה ומלקות אוכל חזיר מצוה שניה ומלקות אוכל בשר בחלב מצוה שלישית ומלקות לובש שעטנז מצוה רביעית ויהיו גם כן אצלו מצות עשה לפי מנין הלאוים שלוקים עליהם ואז יתרבו מצות עשה יותר מארבע מאות מצות בהכרח, וכמו שלא נמנה כל מחוייבי מלקות אבל נמנה מין העונש בלבד והוא המלקות כן לא נמנה במיתות זולתי מין העונש והוא סקילה שרפה הרג וחנק.

ועיקר גדולת התורה נודעת מהתורה שבעל פה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות לד כז): "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (גיטין ס ב). וזהו התלמוד הגדול והקדוש, המלא והגדוש מכל הון יקר, פנינים ואבני חפץ, מעולפת ספירים. ולאשר עינים לו – ולו יראה מרגליות טמונות בכל עניין ועניין. והתורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב, וכשם שהנשמה נותנת רוח חיים בגוף האדם, כמו כן התורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב, כי היא סתומה וחתומה, ואין בה אף מצוה אחת מבוארת. כמו בשבת, דכתיב (שמות כ ט ודברים ה יג): "לא תעשה כל מלאכה" – מהו גדר המלאכה? ולמה פרטה התורה בפרשה "ויקהל" מלאכת הבערה בפני עצמה, כמו שכתוב (שמות לה ג): "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". עד שכבר טעו בו הצדוקים וישבו בחושך בלילי שבתות, כי הלכו בחושך ולא נגה עליהם אור התורה שבעל פה. ובפרשה "תשא" לא הזהירה רק על חרישה וקצירה, דכתיב (שמות לד כא): "בחריש ובקציר תשבת", דמשמע דזריעה ונטיעה וניכוש – מותר. ועיקר עניין שביתה נעלם, דלפי פשטותה אין לעמול כלל בשבת, ואם נרצה לשאת שולחן כבד מחדר לחדר – אסור. אתמהה! ומצינו בנחמיה (יג יז), כשקנו מהצורים דגים ושארי חפצים בשבת, צעק עליהם ואמר: "מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים, ומחללים את יום השבת" – הרי דלקנות דבר הוי חילול שבת. ואיפה נכתב זה בתורה? וירמיה הנביא אמר (יז כב): "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו" – הרי דהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוי גם כן מלאכה! ואיפה כתוב זה בתורה? ובפרשה "בשלח" כתיב (שמות טז כט): "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", דלפי פשטותה משמע שאסור לזוז ממקומו ביום השבת. וכבר יש שטעו לומר כן.