שמות ל:כ הלכה: בן איש חי, שלחן של ארבע, משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ומשנה תורה, הלכות ביאת מקדש

סדר נטילת ידים דשחרית בתחילה יטול כלי המים בידו הימנית ותמסרנו לידו השמאלית, ואחר כך שופך מים מכלי שבידו השמאלית על ידו הימנית, ואחרי זה יאחז הכלי בידו הימנית וישפוך על ידו השמאלית, הרי פעם אחת, וחוזר כסדר הזה פעם שנית ופעם שלישית באופן שתרחוץ על כל יד ויד שלוש פעמים, ולא תרחצם לכל יד בפעם אחת שלוש פעמים בזה אחר זה כי לא תיעקר רוח רעה אלא דוקא ברחיצה של סירוגין כאשר כתבנו, וכאשר מפורש כל זה בשער הכונות לרבינו האר"י ז"ל, ויש מדקדקים שלא תקבל יד הימנית את הכלי מיד השמאלית בשום פעם אלא יד השמאלית אחר שתשפוך על הימנית תניח את הכלי בארץ ואז הימנית תקחהו מן הארץ ותשפוך על השמאלית, אבל הימנית בכל פעם היא תתן את הכלי לשמאלית כדי שתשפוך בו עליה להראות הכנעה לשמאלית כנגד הימנית שהוא כאדון הגוזר על עבדו לשמשו: והטעם שהנטילה היא רק על הידים מפני כי הידים והרגלים הם סוף וסיום הגוף, ובאדם מתפשטין חמשה גבורות מנצפ"ך שהם אותיות כפולות חמש וחמש, וכנגדן הם חמש אצבעות בימין וחמש בשמאל, וזהו בין בידים בין ברגלים, וידוע כי אין אחיזה לחיצונים אלא בסיומי הגבורות והדינין ובקצותיהן, כי אין להם כח לינק מן הקדושה מלמעלה אלא רק בסיום שלה למטה, ולכן בלילה בעת שינה שורה רוח רעה על הידים ששם הוא הסיום, ויש יכולת לחיצונים להתאחז שם, ולכן צריך שיטול ידיו במים שהם בחינת החסד הכולל חמשה חסדים, ועל ידם מתמתקים חמשה גבורות מנצפ"ך הכפולות שהם בחמש אצבעות ימין וחמש אצבעות שמאל ואז הקליפות שהיו נאחזים שם המה נדחים ומסתלקים משם על ידי החסדים, כי לעולם החסד דוחה את הקליפות, ודע כי לולא הצפורנים שהושמו בראשי האצבעות היו הידים טמאות אפילו ביום ואפילו בלא שינה אך עתה על ידי הצפרנים אין רוח רעה שורה אלא בלילה בעת שינה או בכל עת שנכנס לבית הכסא: ואם תאמר אם כן למה אין עושין נטילה לרגלים כיון דחד טעמא להם, על זה תירץ הרב "יפה שעה" ז"ל דברגלים נאחזים יותר מן הידים ולכן לתוקף אחיזתם אין לנו כח לדחותם משם בנטילה, ורק הכהנים בזכות המקדש והעבודה היה להם כח לדחותם גם מן הרגלים ולכך כתיב בהו "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" (שמות ל, כ), ובזה תבין טעם חיוב רחיצת ערב שבת פניו ידיו ורגליו, כי זכות שבת יכולה היא שתגין עד כאן דבריו:

ומטעם זה תמצא בתורה בקדוש ידים ורגלים של כהנים שאמר הכתוב (שמות ל) ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, ורחיצה זו בלשון קדושה תרגם אותה אונקלוס ע"ה, כי בשאר מקומות שכתוב בהם ורחצו מתורגם ויסחון אבל בכאן תרגם ויקדשון. לבאר כשהכהן היה מקדש ידיו ורגליו וידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, היה מתכוין אל העשר ומתקדש בקדושתן וממשיך הברכה מברכתם, ועל הכונה הזו היה הכהן מקדש ידיו ורגליו מן הכיור בגשתו אל המזבח, וכן השלחן נקרא מזבח, מטעם זה החמירו בעונש המזלזל בנטילת ידים שהוא נעקר מן העולם, וזהו חומר העונש בהיות נט"י רמז לדבר שכל העולם תלוי עליו, וכן המזלזל בנטילה גורם הרציחה שהוא חרבן העולם, וכמו שאמרו (חולין פ"ז דף קי) מים ראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הרגו את הנפש. (ודבר) עוד אמרו בנטילת ידים (שבת פ"ו) כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות, לפי שהעושר מתאסף בעסק הידים, וכן כתוב (דברים ט״ו:י׳) ובכל משלח ידך, והברכות משתלשלות מן העשר. והרמז בזה (שם) עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, הוכיחו העושר שהוא שבולת מן המעשר שהוא סבולת, כדי לרמוז שהברכה והעושר משתלשלות מן העשר, וראיה לזה ברכת כהנים בנשיאת כפים, ונתבאר מזה כי לפי גודל המצוה בכונה העליונה הזאת הוא גודל עונש למזלזל בה, וזה ענין אמרו כי כשם שהעונה אמן שכרו גדול כן המזלזל בו עונשו גדול וכפול, והוא שדרשו רז"ל כל הזהיר לענות אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן לעוה"ב וע"ז אמר דוד ע"ה (תהלים כט) ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעה"ז ואמן בעוה"ב, שכל העונה אמן זוכה לשני עולמות העוה"ז והעוה"ב, ובמקדש שהיה השם נזכר ככתבו לא היו עונין אמן אבל בגבולין שאין רשאין להזכיר ככתבו מזכירין אמן במקום השם, כי יש רמז במלת אמן לאותיות השם, ולכך (ברכות כג) גדול העונה אמן יותר מן המברך (בכנוי), וכל המזלזל באמן ענשו כפול במדורי גיהנם, במדור הנקרא ארץ עיפתה כמו אפל שהוא שאול תחתית, ועז"א הנביא על אותם המזלזלין בעניית אמן (ירמיה ב) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים, וכל העונה אמן באותיותיו הוא פותח המקור וממשיך שפע הברכה, ולפיכך מזכיר במזלזלים בו לחצוב להם כלומר שהם נענשים בעונש כפול מדרגה אחר מדרגה. אם כן הא למדת גודל העונש לפי גודל השכר. והנה תכף שנטל ידיו ונגבם ראוי לו שיאכל וכן אמרו תכף לנט"י המוציא:

כֵּיצַד תּוֹרְמִין. מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם טוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי הֲרָמָה. וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְאוֹמְרִים לוֹ הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִּגַּע בִּכְלִי עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ. וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ הַמַּחְתָּה וְשֶׁל כֶּסֶף הָיְתָה. וְהִיא הָיְתָה נְתוּנָה בְּמִקְצוֹעַ בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ. וְנוֹטֵל אֶת הַמַּחְתָּה וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּמְפַנֶּה אֶת הַגֶּחָלִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ וְחוֹתֶה מִן הַגֶּחָלִים שֶׁנִּתְאַכְּלוּ בְּלֵב הָאֵשׁ וְיוֹרֵד לְמַטָּה לָאָרֶץ. וְהוֹפֵךְ פָּנָיו לְצָפוֹן וּמְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְמִזְרַח הַכֶּבֶשׁ כְּמוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת כְּלַפֵּי הַצָּפוֹן. וְצוֹבֵר אֶת הַגֶּחָלִים שֶׁחָתָה עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים מֻרְאַת הָעוֹף וְדִשׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה. וַחֲתִיָּה זוֹ שֶׁחוֹתֶה בַּמַּחְתָּה וּמוֹרִיד לָרִצְפָּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ הִיא הַמִּצְוָה שֶׁל כָּל יוֹם: