תהילים ה:ו הלכה: בן איש חי, ספר חסידים וספר החינוך

"ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני וביניך" (בראשית לא, מד), הנה הרואה יראה דמשונה ברית זה מכל הבריתות שבעולם, דכל ברית שכורת האדם עם חבירו הוא כענין התקשרות ודבקות ואחוה וריעות זה עם זה, מה שאין כן ברית זה הוא מיוסד על הפירוד להפרד זה מזה, שלא יתגלה אחד לחבירו ולא ידבק בו אלא יסתרו איש מרעהו, וצריך להבין מה זה ועל מה זה עשו את הברית באופן זה שיסתרו איש מרעהו, והענין יובן בסיעתא דשמיא דידוע כל תחתון צריך להתדמות לשרשו העליון, והנה יעקב אבינו עליו השלום שורשו בקדושה, ולבן שורשו בקליפה, וידוע שהקליפה אין לה יכולת להתאחז בצד הפנים של אור הקדושה אלא רק עומדת באחורי האור ועל כן הפנים של אור הקדושה אינו רואה את הקליפה, וכן נמי הקליפה אינה רואה את הפנים של אור הקדושה, ודוגמת זאת ממש נעשה למטה שכרתו ברית בזה שאמר "יצף ה' ביני וביניך כי נסתר איש מרעהו" (שם פסוק מט), והטעם מובן שכל אחד צריך להתדמות לשרשו, לכן אמרו רבותינו ז"ל (מובא בתוס' סוטה יד, א ד"ה מפני) על פסוק "ויקבור אותו בגי מול בית פעור" (דברים לד, ו), דכל זמן שפעור עולה ומקטרג רואה את משה קבור שם ונרתע ושב לאחוריו מפני שהסטרא אחרא מוכרח שתתעלם ולא תתראה לפני הקדושה: וזהו הטעם שהאדם פי הטבעת שלו באחוריו ולא בצד הפנים, דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת תצוה וזה לשונו: עתה נבאר ענין נקודת האחור מה עניינה, ואמנם הוא סוד גדול וראוי להעלימו, הנה ידעת כי הקליפות נקראים "צואה בלי מקום" (ישעיה כח, ח), דמזונם והשפעתם מן המותרות היוצאים דרך נקודת האחור, ולכן הושם נקודה זו באחור לפי שאינם יכולים לקבל מצד הפנים. כי אינם רואים אור פני שכינה דכתיב "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך" (תהלים ה, ו), והנה זה הנקב של האחור נקראה בתורה בית פעור, וזה סוד עבודה זרה של פעור שעבודתה בכך לפעור עצמו על פניה כנודע, כי זו היא קבלת השפע שלה והבן זה עכ"ל, נמצא מקום שיוצא ממנו הפסולת ושמרי המאכל שבאדם, הנה הוא דוגמה למקום יניקת הקליפות, ולכך הושם מקום זה באחורי האדם כי עמידת הקליפה באחור: ובזה יובן הטעם ששורה על האדם רוח רעה בכניסתו לבית הכסא, ששם נאחזים כוחות הסטרא אחרא אשר הזוהמה הוא מזונם, ולכן צריך להיות האדם נזהר מאד שלא ישהה נקביו וישקץ עצמו, אלא כל עת אשר ירגיש שהגיע זמן הפסולת לצאת, יוציאנה תכף בלי איחור ועיכוב כלל, ואזהרה זו צריכה מאד על פי הסוד, ובפרט קודם תפלה וברכה ועסק התורה, וכמו שכתוב בספר חסידים סימן תתי"ח וזה לשונו אדם צריך להיות נקי מבפנים כבחוץ, שנאמר "וכל קרבי את שם קדשו" (תהלים קג, א) שלא יהיה בקרביו טנופת, לכן קודם שיתפלל וקודם אכילה ושתיה שהוא צריך לברך יעשה צרכיו וכו' עיין שם, ובגמרא אמרו הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל: וכתב רבינו ז"ל בשער המצות פרשת שמיני, וזה לשונו שקוץ הנפש כתיב "אל תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא יא מג), ואמרו רבותינו ז"ל מכאן שהמשהה נקביו עובר על לא תשקצו, והטעם יובן כי ענין אכילה הוא לברר האוכל מתוך הפסולת והאוכל שהוא המזון נבלע באיברים, והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה, ומזה נעשו הקליפות וכתיב "וטמאתם את צפוי פסילי כספך וכו' תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (ישעיה ל, כב), כי הם בחינת היציאה של נקב האחור וכמו שכתבנו בענין פעור, ולכן המשהה נקביו שמשהה המותר והקליפה ההיא מלדחותה אחר שנגמר בירורה ועיכולה. הנה הוא משקץ נפשו ממש יותר ממה שמשקץ גופו ונודע "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו) ולכן צריך שיכוין האדם כונה זו בלכתו לבית הכסא קודם הכנסו שם כי אסור להרהר שם עד כאן לשונו:

ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה כת שקרים כת חנפים כת מספרי לשון הרע כת לצנים וכולן מקראות. כת שקרים דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וגם במלחמת אחאב כשבא ושאל אל הנביאים אם יצא אליהם בא רוחו של נבות לפני ה' ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר צא ודרשו חכמים צא ממחיצתי. חנפים כי לא לפניו חנף יבא. מספרי לשון הרע שנאמר (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע לא יגור אתך רע לא יכנוס במחיצתך. לצנים לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך. בני אדם לצנים מערבבין את העולם לשון הרע מספר בגנות של חבירו אפילו דבר אמת וגם משל הדיוט הוא. מי שהוציא שם רע על חבירו או חרפו בחרפות שלא היה חשוד בה ולא הכיר אדם בה מעולם וזה גילהו אין עונו מתכפר מפני שאינו יכול לתקן את אשר עותו ואינו יכול להחזיר חרפת חבירו. וזה שאמר שלמה בחכמתו פן יחסדך שומע וכן שנו בתלמוד ירושלמי מי שסרח על חבירו תחלה והלך ובקש ממנו מחילה פעם ראשונה ושניה ולא קבל ממנו יעשה שורות של בני אדם ויפייסנו בפניהם הדא הוא דאמר ישור על אנשים ויאמר חטאתי לפלוני והרי נחמתי ואם עשה כן פדה נפשו ממות דכתיב בתריה פדה נפשו מרדת שחת אמר רבי יוסי הדא דאמר באותו שלא הוציא שם רע על חבירו אבל הוציא שם רע אין לו מחילה עולמית ציער אדם כאילו ציער עולם מלא שכל מה שבעולם יש באדם רקק בפניו ולא הגיע בו הרוק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אפילו ציער כל שהוא על כל צער וצער שהוא מצער את חבירו יענש בדיני שמים שנאמר (קהלת יא ט) כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט על כל נעלם. רבותינו דרשו מאי על כל נעלם זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס. ויש אומרים זה הרוקק ולכן כל יראי ה' הצדיקים אשר אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם יהיו נזהרים למחול מיד להורג כינה או רוק או עושה כל דבר מאוס שלא יהא נכשל על ידם. ומעשה בחסיד אחד שהיה מכסה כל הרוקים שהיה מוצא במקו' אשר ידע אשר יהודי עשאו והיה מוחל לו ולפיכך היה מכסהו שלא יבא אחר ויראוהו ויהיה נמאס ולא ימחול לעושהו ויהיה העושה נכשל ואחריו הוא טוב לנהוג. אם טוב אם רע סיפיה דקרא דרשו זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא על טוב זו הוא עומד בדין לפי שמביישו וכן הנותן לאשה בסתר שהוא מביא עצמו לידי חשד שנאמר (במדבר לב כב) והייתם נקיים מה' ומישראל ועוד שהוא מכשיל את החושדים אותו ונענשים על ידו שכל החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה רבינו שאמר והן לא יאמינו לי מיד נצטרע וגם שלא יקבלו ממנו כשמוכיח אותו שיאמרו לו כך וכך עשית ואתה מוכיח אותנו לפיכך גבאי צדקה לא יטרח עני במלאכתו חנם מיראתו אותו לפי שהעני נהנה ממנו אלא א"כ בדבר מצוה שלא יחשדוהו הקהל לאמר הוא מחלק יותר לזה ממה שמחלק לאחרים משום שיעסוק במלאכתו והתורה אמרה והייתם נקיים מכל דבר רע דברי גרמא שאדם גורם במזיד וגורם צער לחבירו נענש עליו ואותם הגונבים או לוקחים דבר או מצניעים אותו כדי שיבקשנו בעל הדבר ויצטער עליו עובר בלאו. ודרשו חכמים לא תגנובו על מנת להקניט על מנת לצער אף אם עשה צער לבהמה בחנם כמו שמשים עליה משאוי יותר מכדי הראוי ומכה אותה והיא אינה יכולה ללכת בא לדין על שציער בעלי חיים. וכן המושכים אזני החתולים להשמיע צעקתם הם חוטאים גם דרשו חכמים ביום הזה אכה כל סוס בשגעון ורכב בעורון עתיד הקב"ה להפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותן במגפיים שקורין ספרונ"י בלע"ז:

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם מלכים א ג) שאין מעמידין מלך בישראל בתחלה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים, ועל פי נביא כיהושע שמנהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמנה אותם שמואל הרמתי ובית דינו, ומה שאמרו (בספרי) שאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר מלך ולא מלכה, וכשמעמידין המלך היו מושחין אותו בשמן המשחה (רמב"ם שם ה"ז), ומאחר שנתמנה זכה במלכות לו ולבניו, כמו שכתוב למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל. הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדל, כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קדם לירשת המלוכה, והבן הגדול קדם לקטן ממנו. ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהן במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים, וכל המנויין שבישראל בירשה הם לו לאדם, שזוכה בה בנו אחריו, ובן בנו ובן בן בנו עד לעולם, והוא שיהא ממלא מקום אבותיו ביראת שמים, אבל כל שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרבה אין צריך לומר, שאין ממנין אותו במנוי מן המנויין שבישראל, אלא שראוי לשנאתו ולהרחיקו, ועליהם אמר דוד שנאתי כל פעלי און (תהלים ה, ו).