תהילים יב:ז הלכה: משנה תורה, הלכות קריאת שמע, ספר חסידים וספר החינוך

וְלֹא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד אֶלָּא כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ אָסוּר לְאָמְרוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבְבֵית הַכִּסֵּא וַאֲפִלּוּ אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן חֹל. וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹפֶת וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם אָסוּר:

המכבד יכובד כל המכבד את הקב"ה ואת אשר צוה הקב"ה מכבדו. לא יתכן שתשים ספרים על מטה שישנת עליהם במפת שכבת זרע או אדם מפיח במטה וכן לא יתכן שתתלה בין רגליך דברי תורה או לאחוריך שנא' (מלכים א יד ט) אותי השלכת אחרי גיוך. ולא יתכן כשאדם משמש מטתו ועדיין לחלוחית זרע עליו שיזכיר שום דבר קדושה או תפלה או תורה אלא ישפשף במים עצמו היטב שלא ידבק בו כחרדל. מצאנו ב' טהורות לג' אמירות אמרות ה' אמרות טהורות וטהורים אמרי נועם ללמדך שלא יהא אדם במקום הטנופת ויחשב דבר תורה או יתפלל או ידבר לחבירו שום דבר מן הקב"ה וכן כשיש עליו שכבת זרע יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא:

הנה בארו שאין מניעת טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהמ, ובתורה ובמקרא דברים רבים. והרמב"ם זכרונו לברכה הזכיר מהם, אבל אלו האגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתו ענין אחד להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקדוש ברוך הוא בעצמו יתברך, אבל התועלת באדם עצמו למנע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגנה או לזכר נסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את השם, וזהו לצרף בהם, שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף כסף, אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצות להוציא ממנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד. ולשון זו האגדה עצמה בילמדנו בפרשת זאת החיה (תנחומא שמיני ח) וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? ואם חכמת חכמת לך. (משלי ט, יב). הא לא נתנו המצות אלא לצדף בהן את הבריות, שנאמר (תהלים יב, ז) אמרות יי אמרות טהורות. אמרת יי צרופה (שם יח, לא). למה? שיהיה מגן עליך.