נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה׃
ספר חסידים
נצור לשונך מרע כאשר תוכיח חברך. מי שדבריו יותר משכלו יהא דבריו עליו מי ששכלו יותר מדבריו יהיו דבריו לו. פירוש מי שדבריו ותוכחותיו לבני אדם יותר משכלו. כלומר שאינו חכם ומשכיל לעשות כדבריו ואין שכלו מכריחו לעשות כדבריו הטובים יהיו דבריו עליו לקלון שאומרים השומעים לכל הטובה אשר מוכיח אותנו הוא נעדר ממנה והוא נאה דורש ואינו נאה מקיים. אבל מי ששכלו יותר מדבריו שאינו מוסיף להוכיח לבני אדם כי אם כפי השכל והמוסר והמעלות טובות אשר בו יהיו דבריו לו. כלומר דברים הטובים שמוכיח בני אדם יהיו לו לכבוד ולתפארת שאומרים השומעים כל השכל הזה והמוסר אשר הוא דובר הכל בו ללמדך שטוב השתיקה מלהוסיף בדבור כי תוספת השתיקה לכבודו ולתפארתו ותוספת הדבור לקלון ולחרפה על כן המעיין בספר החסידות והחכמה יתכוין לעשות כפי מה שישכיל ואל יתכוין להשכיל כדי לדעת ספר כי ספור החכמ' אינה תועלת למספר אותה ואינו מקיימה כי אם לקולטו היא תועלת למספר אותה פרק אחר שדבריו יותר משכלו. כלומר שמדבר אותו יותר ממה שראוי לו לפי חכמתו ושכלו כאשר אמר שלמה לא נאוה לנבל שפת יתר אז יהיו דבריך מושלים עליו ונלכד הוא בידם. ומי ששכלו יותר מדבריו שחכמתו גדולה ויתירה על דברים מדה טובה שמרוב שכלו מושל ברוחו ואינו מוציאם כי אם לפי דעתו ושכלו אז יהיו דבריו נשמעים כלומר הרי הן שלו וברשותו כמו דודי לי ואני לו:
אבודרהם
ויש יחידים שנוהגין לומר אחר תפלתם קודם שיפסעו שלש פסיעות בקשה זו אלהי נצור לשוני על שם נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה ואע"ף שהטוב והרע מסורין ביד האדם הוא מבקש מאת השם לסייעו לעשות טוב. ולמקללי נפשי תדום הוא מוסיף על נצור לשוני מרע כלומר לא מיבעיא שאני שואל שתזכני שלא אחרף לזולתי תחלה אלא אף אני שואל שתזכני לסבול קללתו וזהו שומעין חרפתן ואינם משיבין. ונפשי כעפר לכל תהיה הוא מוסיף על ושפתותי מדבר מרמה. כלומר לא מיבעיא שאני שואל מניעת הדבור של מרמה אלא אף אני שואל להיות כעפר לפני הכל והטעם לרמוז כמו שהעפר הכל רומסין אותו ברגליהם ועולה על ראשיהם וגם לסוף הכל צריכין לו כך המשפיל עצמו בעולם הזה יהיה לראש לעולם הבא.