אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ׃
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
בְּכָל תְּפִלָּה מֵהַתְּפִלּוֹת פּוֹתֵחַ קֹדֶם לִבְרָכָה רִאשׁוֹנָה (תהילים נא יז) ״יְיָ׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ״. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם בְּסוֹף הַתְּפִלָּה אוֹמֵר (תהילים יט טו) ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״ וְגוֹ׳ וְאַחַר כָּךְ צוֹעֵד לַאֲחוֹרָיו:
בן איש חי
ומה שאמר "לשם שמים" ולא אמר לשמים היינו כי האדם בעסק התורה צריך ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד, א): "כי חיים הם למוצאיהם" (משלי ד, כב) למוציאיהם בפה, היינו דשם אדנ"י הוא בחינת כלי ושם הוי"ה בחינת אור פנימי שהוא בתוך הכלי, לכך שם אדנ"י נקרא נרתק לשם הוי"ה, וידוע כי הפה הוא בחינת שם אדנ"י בסוד "אדני שפתי תפתח" (תהילים נא, יז), והתורה עצמה היא בחינת שם הוי"ה, לכך צריך שיוציאם בפה, ולזה סיים "ופי" שהוא בחינת שם אדנ"י "יגיד תהלתך" היא התורה שהיא סוד שם הוי"ה ולכן אם האדם מוציא דברי תורה מפיו ממש הנה בזה עושה חיבור שם הוי"ה בנרתק וכלי שלו שהוא שם אדנ"י ולזה אמר "חיים הם למוציאיהם בפה", וידוע, כי 'שמים' כינוי לשם הוי"ה שנקרא שמים, ותיבת 'שם' הוא כינוי לאדנ"י הנקרא 'שם' בסוד "ויעש דוד שם" (שמואל ב ח, יג). ולזה אמר "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" שתתחבר בחינת "שם" עם בחינת שמים שבזה יהיו חיבור אור פנימי שהוא שם הוי"ה בתוך הכלי שהוא שם אדנ"י:
אבודרהם
כל השומע ברכה מפי חבירו כגון ברכת המצות וברכת הפירות צריך לענות אחריו אמן. ואמרינן בפרק שלשה שאכלו תאני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלם. ופירשו הגאונים והמפרשים דלאו דוקא נקט בונה ירושלם אלא ה"ה נמי לכל הברכות שהם סוף הענין כמוה כגון ישתבח דבתר פסוקי דזמרא וכן יהללוך דבתר ההלל וסוף ברכות דשמנה עשרה וסוף ברכת השכיבנו ואין בזה הפסק שכיון שנתחייב לענות אמן מכלל הברכה יחשב מידי דהוה אלהי שפתח תפתח. ולא נקט בונה ירושלם אלא לרבותא דאע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתרה יש לו לענות אמן. וגם משום שהיה מדבר בענין ברכת המזון נקט בונה ירושלם. ופירש בעל ה"ג דודאי על הפירות או על המצות אם ענה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות שכן דרך בורים שמדברי אחר שמברכי' ואחר כך טועמים. אבל בסוף ברכה הרי זה משובח. וכן משמע בירושלמי דפרק אין עומדין תאני חדא הפורס על שמע והעובר לפני התיבה ונושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור, ואית תנא תני הרי זה חכם, אמר רב חסדא מאן דאמר בור בעונה על כל ברכה וברכה, ומאן דאמ' חכם בעונה בסוף וכתב בעל הלכות גדולות ורבי האיי שאחר אכילת פירות וכיוצא בהן כגון דבר הצריך לברך אחר אכילתו צריך גם כן לענות אמן אחר ברכה אחרונה כיון שהוא סוף הענין, והרמב"ם ז"ל כתב שאין לענות אמן אלא כשאומר שתי ברכות או יותר. אבל בברכה אחת אין לו לענות אמן אחריה ואפי' בסוף וכן היה נוהג הרא"ש.