תהילים קמח:יב הלכה: גדר עולם, ערוך השולחן וספר חסידים

ואיתא בספר חסידים סימן קס״ח וז״ל: אל תערב בנים ובנות פן יחטאו, וכדכתיב ׳אז תשמח בתולה במחול׳, והיינו לבדה אבל ׳בחורים וזקנים יחדו׳, וכן בסוף ספר תהלים ׳בחורים וגם בתולות׳, ולא אמר ׳בחורים עם בתולות׳ כמו שאמר ׳זקנים עם נערים׳. ומעשה באדם שהיה רוכב יחידי בלילה, והלבנה זורחת באותו לילה, והיה רוכב במדבר, והיה רואה חַיִל גדול ועגלות גדולות, ועל העגלות יושבים בני אדם והמושכים העגלות בני אדם, ותמה מה היו עושים, כשנתקרב אצלם הכיר מקצתם שכבר מתו, אמר להם מה זה שאתם מושכים כל הלילה העגלות ומקצתכם על העגלות, אמרו לו בשביל עוונינו שכשהיינו חיים באותו עולם היינו משחקים עם נשים ובתולות, ועתה אנו מושכים העגלה עד שכל כך אנו עייפים ויגעים שלא נוכל לנהוג יותר, ואז יורדים אותם שעל העגלה ואנו עולים ונחים ונוהגים אותנו עד שיגעים ועייפים ואח״כ הם עולים ונחים. וזהו שנאמר ׳הנני מעיק תחתיכם כאשר תעיק העגלה׳, וכתיב ׳הוי מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה׳, . והישרים מכים את המוליכים כמנהיג את הבהמה והעגלה, שנאמר ׳נמשל כבהמות נדמו׳, וכתיב בתריה ׳וַיִרְדּוּ בם ישרים לבקר׳. , ומי שעושה מעשה בהמה בחייו יש לו לעבוד באותו עולם כבהמה, עכ״ל ספר חסידים. וע״כ צריך האדם ליזהר בזה מאד מאד:

כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על איסור יחוד עם פנויה אף שהיא קטנה שאין לה וסת עדיין, דביש לה וסת הרי היא ערוה מפני נדתה כמ"ש, דאע"פ שאינה ערוה – בכלל יחוד עריות היא. ולאו דקודם לזה היה מותר יחוד גמור, דא"א לומר כן ופשיטא שזהו קרוב לבא לידי עבירה, דאפילו במחולות אסורים לחול יחד כדכתיב "בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים" (תהלים קמח יב), ולא כתיב בחורים עם בתולות – ש"מ דלילך יחד במחול בחור ובתולה איסור גמור הוא, וכן בסוף שופטים (כא, כ– כא) כתיב "וַיְצַווּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם" וגו', ולמה לא צוו אותם שילכו בהמחולות? אלא ודאי דזהו איסור גמור הוא ולא היו מניחין בנות שילו שיתערבו עמהן, לכך צוום להסתר בכרמים. אלא שגזרו אף על יחוד ארעי כמו בעריות, וזהו שכתבו הרמב"ם והטור והשו"ע דבכלל יחוד עריות היא, כלומר דאפילו יחוד ארעי אסור. ומה שנתייחדה רות עם בעז – לפי שהיתה רוצה שישאנה, כמו שעלה לה [ע' יבמות מ"ז:, וע' רש"י שם]. ושמאי והלל גזרו על יחוד כותית אף על יחוד ארעי כמו בעריות, ונמצא שכל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית ובין אינה ישראלית – מכין את שניהם מכת מרדות האיש והאשה ומכריזין עליהם כדי לביישן, ומ"מ אין אוסרין את האשה לכהונה אפילו נתייחדה עם מי שפוסלה בביאתו לכהונה [טור], חוץ מאשת איש שאע"פ שנתייחדה אין לוקין אותה שלא להוציא לעז על בניה שיאמרו שבא עליה, ואם היא חטאה בניה מה חטאו דאין זה רק חשש על הביאה, וי"א דאותו מלקין [ב"ח], וי"א דגם אותו אין מלקין [ב"ש] דכשילקוהו יצא לעז על בניה שהם ממזרים, ומ"ש בסי' כ"א סעי' ג' דכשעובר על פתח החשודה מלקין אותו – מיירי בפנויה.

השמחה הוא שירקדו אנשים לחוד ונשים לחוד, וחלילה לרקד אנשים עם נשים, ודוד אמר "בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים" (תהלים קמח, יב) ולא אמר בחורים עם בתולות, וכל העושים כן ומבעירים אש של גיהנם בעצמם עונשן מרובה, ואפילו עם הכלה אסור לרקד, ואסור להסתכל בפני הכלה אפילו רגע אחת בהסתכלות יתירה, ויש מתירין להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת ראשה, ויש אוסרין גם בזה [מקנה], ורק בדרך ראיית ארעי מותר ולא בהסתכלות ולא ליגרי אינש יצה"ר בנפשיה.