מיכה 7:18 הלכה: אהבת חסד, ספר חסידים ושולחן ערוך, אורח חיים

ב. ודע עוד, דלאו דוקא הלואת מעות דהוא הדין, דמצוה להשאיל לו כליו ושאר חפציו כיוצא בזה, כי הכל ממדת החסד הוא, שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, כדכתיב (מיכה ז' י"ח): "כי חפץ חסד הוא", ובחסד כלול כל ענין, שהאדם יכול להיטיב בזה לחברו. [וכאשר נבאר אם ירצה ה' בחלק השלישי מן הכתובים ומאמרי חז"ל]. אלא שהלואת מעות היא מצוה גדולה יותר מזה, שעליה יש מצות עשה מיחדת וכנ"ל. [ואמרו חז"ל (ערכין ט"ז.), שמי שהוא צר עין מלהנות לאחרים מנכסיו, וכשמפצירים בו שישאיל איזה כלי, הוא משקר ואומר שאין לו, ענשו הוא, שנגעים באים על ביתו, ומכרח לפנות הכלים אשר בבית, כדי שיתברר שקרו לעיני הכל].

כתיב בקרא (בראשית א' כ"ז): "ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'". ופרשו המפרשים דהוא למדותיו. והינו שנתן בכח נפשו שיתדמה במדותיו להשם יתברך, שהוא רק להיטיב ולהתחסד עם זולתו, וכדכתיב בקרא (תהלים קמ"ה ט'): "טוב ה' לכל וגו'". ונאמר (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". וקיום כל העולם תלוי בזה וכדלקמן. נמצא ההולך בדרך הזה נושא עליו צלם אלקים, והמונע עצמו ממדת החסד, ואומר בלבו: מה לי להיטיב לזולתי, מרחיק עצמו מן השם יתברך מכל וכל. ^*ואגב נבאר קרא אחד הצריך לעניננו. כתיב ביחזקאל [ט"ז מ"ט]: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה". הינו, שמדינתם היתה מלאה כל טוב, והיה לה שלות השקט, לה ולבנותיה, ולא היו צריכין לעזר [לעזר] לשום מדינה, ורצו למנע רגל זר מתוכם, שלא יעבר בה שום אדם מעירות אחרות, ולא להחזיק יד עני ואביון. ומפני שרצו למנע מאתם מדת צדקה וחסד, שקיום העולם תלוי בזה, על כן נעקרו הם וכל אשר להם מן העולם. והנה כשנתבונן היטב נראה, שקיום כל מין האנושי תלוי במדת צדקה וחסד. כי יש כמה עתות לכל אדם בעולמו, ולכל עת ועת צריך סעד ועזר לענינו. כיצד? לפעמים צריך שחברו יעזר לו בממונו, כגון: להלות לו איזה הלואה, וזה שיך אפילו אם הוא עשיר; או שחברו ימציא לו מלאכה, או איזה שאר עסק להשתכר מזה. [וזהו מצות: "והחזקת בו וגו' וחי אחיך עמך"]. וזהו כולל כמעט רב מין האנושי. ולפעמים צריך שחברו יעשה חסד עמו בגופו, כגון: בעת שהוא בשמחה, צריך לאנשים שישמחו עמו, [וזהו שמחת חתן וכלה]. דכשאדם מתבודד, לא יוכל להיות בשמחה. וכן כשהוא עצב, צריך לנחמו ולדבר על לבו [והוא מצות נחום אבלים וכיוצא בזה לנחמו מצערו], ולהפיגו מדאגותיו שלא יחלה על ידיהן. וכן לפעמים בעת שהוא איננו בביתו, כי אם בדרך באיזה משוי, מכרח הוא שיסיעוהו אנשים בענינו [וזהו מצות פריקה וטעינה]. ואם הוא מכרח לבוא לבית אחרים, צריך הוא שיכניסוהו כראוי לפי כבודו [וזהו מצות הכנסת אורחים, ששיך אף על אנשים שאינם עניים, וכדלקמן בחלק ג' בפרק א']. ואם הוא חולה, צריך לאנשים שיבואו לבקרו ולהתבונן בעניניו, אולי יוכלו להחלימו [וזהו מצות בקור חולים]. ואם השלים ימי חייו ונפטר, בודאי צריך לאנשים שיתעסקו עמו בגמילות חסד של אמת. כלל הדבר העולם לא יוכל להתקים בלתי מדה זו, לכך פרטה התורה בכמה מקומות, שיתחזק האדם למדה זו. ונוכל לאמר שזהו גם כן כונת מאמרם (אבות פרק א' משנה ב') על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. גם נוכל לאמר, דהנה ידוע שתכלית כל החמודות היא, שיזכה האדם לבסוף לישב לפני ד' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו הנעם האמתי והענג הגדול מכל הענוגים שיכולים להמצא. אך כל זה תלוי, אם התדבק עצמו בה' בעודו בחייו בכל כחו, כמו שכתוב (דברים י"א כ"ב): "ולדבקה בו". ורוצה לומר, "לדבקה" במדותיו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי פרשת עקב פסקה מ"ט). והינו, שיזרז עצמו כל ימיו להתדבק במדות השם יתברך, שהם רק לטוב ולחסד, וכמו שכתוב (מיכה ז' י"ח): "כי חפץ חסד הוא". אז יזכה לישב עולם לפני ד' ולהשביע בצחצחות נפשו. מה שאין כן אם בחייו היה מדתו שלא להיטיב לזולתו, הפוך דרך השם יתברך, איך יזכה לבסוף להתדבק בה'? וזהו באמת מאמר הגמרא (בערובין פ"ו.): דרש רבא בר מרי (תהלים ס"א ח'): "ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו". אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן ש"חסד ואמת מן ינצרהו". [ופרש רש"י: אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן שיש עשירים גומלים חסדים, ומזמנין מזונות לעניים, והם ינצרוהו; מן, לשון מזונות:] ומה שאמר הכתוב "ינצרהו", כי באמת במקום קדוש כזה, דהינו מי שזוכה לעמד לפני ה' אלהי השמים, צריך שם שמירה יתרה, ששם מצויים המלאכים והשרפים, שאחד מהם יכול לשרף כל העולם כלו מהבל פיו, וכדאיתא בספרי האזינו (פסקה ש"ו). ^*זה לשון הספרי (פרשת האזינו פסקה ש"ו): "יערף כמטר לקחי" - חכמים אומרים: אמר להם משה לישראל: שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, וכמה יגיעות יגעתי בה, כענין שנאמר (שמות ל"ד כ"ח): "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה". ונכנסתי לבין המלאכים, ונכנסתי לבין החיות, ונכנסתי לבין השרפים, שאחד מהם יכול לשרף כל העולם כלו. נפשי נתתי עליה, דמי נתתי עליה. כשם שלמדתי אותה בצער, כן תהיו אתם לומדים אותה בצער וכו'. וצריך לזה זכות גדול, שלא יפגעו בו כחות הדין. ולכך אמר הכתוב (תהלים שם), מי שיש בו מעלת האמת, שהיא התורה, וגם מעלת החסד, הם ינצרוהו, שלא יפגעו בו. וכזה גם כן אמרו חז"ל (בירושלמי תענית פ"ד ה"ב): "ואשים דברי בפיך" (ישעיה נ"א ט"ז) - זו דברי תורה. "ובצל ידי כסיתיך" - זו גמילות חסדים. [רוצה לומר, שעל ידי גמילות חסד שהאדם עושה בידו, זוכה שהשם יתברך יכסה עליו גם כן בצל ידו]. ללמדך, שהעוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה ויושב בצלו של הקדוש ברוך הוא. ומזה יבין האדם, כמה צריך להיות לו אהבה למדה זו. וממילא כאשר יהיה לו אהבה לזה, יהיה לו הדבר למציאה, כאשר יזמין לו ה' לעשות חסד, ויעשנה בגדר השלמות, ולא יתביש הלוה על ידו, ועבור זה יברכהו ה'. ועוד, כאשר יהיה לו אהבה למדה זו, יזרז גם אחרים לעשות חסד, וכמו שכתב רבנו יונה באגרת התשובה שלו (אות ט"ז).

ואם דרכו היה בימי חייו, שלא לותר לזולתו כלום משלו ושלא לרחם עליהם, הוא מגביר למעלה בזה את מדת הדין. ועל כן כשהוא צריך אחר כך לאותו דבר, גמול ידיו יעשה לו, שמתנהג עמו השם יתברך גם כן במדה הזו. וזהו ענין הכתוב (ישעיה ג' פסוק י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו; אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו". וזהו כונתם, שהקדוש ברוך הוא לוקח שחד תשובה ומעשים טובים, דהמעשים טובים מרמז על ענין צדקה וחסד, שאדם עושה בעולם הזה, והם גורמים שתתקבל תשובתו למעלה, אף אם איננה כראוי לפי גדר המשפט. כי על ידיהן מעורר כנגדו למעלה בעודו בחייו את מדת החסד והרחמים, ועל ידי זה נוטה אחר כך ^*ונראה שזהו כונת הכתוב (תהלים פ"ה י"א): "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו". ולכאורה, מה שיך פגישה או נשיקה אצל המדות אבל לפי זה ניחא מאד, דמדת הצדק נקרא, כשהקדוש ברוך הוא מתנהג עם האדם בדרך האמת והצדק. וכמו שכתוב (דברים ט"ז כ'): "צדק צדק תרדף". וכמו שכתב בספר 'הפרדס' בשער ערכי הכנוים: ומדת השלום נקרא, כשהקדוש ברוך הוא מעביר על הענין. וכמו שמנח שם 'שלום'. ולכן אמר, אם האדם בעודו בחייו הוא דבוק רק באמת שהיא התורה, ולא בחסד, אז אחר כך לא יכול להתחבר בדינו מדת הצדק והשלום, כי מדת הצדק אינו מסכים שיותרו לו. אבל אם בחייו פגשו אצלו שני המדות של חסד ואמת יחד, עבור זה לבסוף "צדק ושלום נשקו". הינו, שמתחברים אלו עם אלו, שגם מדת הצדק גופא מסכים שלא לדקדק אחריו כל כך. ובדברינו יובן היטב מאמר חז"ל (בבא בתרא י'), אמר ר' אלעזר בר' יוסי: כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה - שלום גדול ופרקליטין גדולים ביניהם לאביהם שבשמים, שנאמר וגו'. מדת הצדק גופא להתנהג עמו לבסוף גם כן במדה הזו, לענין שיקבל תשובתו וכל מצותיו במנין וכנ"ל. ומעתה נבין היטב על מה זרז השם יתברך את האדם בכל התורה למדה זו. דהנה ידוע, דהשם יתברך חפץ חסד הוא, כדכתיב בקרא (מיכה ז' י"ח), ורוצה שיצאו בני ישראל זכאים בדינם לעתיד לבוא, ולא חיבים, חס ושלום. לכן צום בכמה מקומות ללכת בכל דרכיו, שהם דרכי הטוב ו-החסד, כדי שיהיה יכול להתנהג עמהם לבסוף גם כן במדה הזו.