פתיל תכלת
ומקום אתי לומר, דאפילו לכשנחליט דהחלזון הוא ממינא דצב, כפשטות משמעות לשון המדרש, נמי לא קשיא מידי, לפי מה שנתבאר במאמרנו "שפוני טמוני חול" (סי' ב' סעיף ט') בשם ר"ת, דהחלזון יש בו שני מיני דמים, אחד אשר מיפקד פקיד,ואחד אשר מבלע בלועי, ודם הראוי לצביעה הוא הדם אשר מיפקד פקיד בגויה בכיס כעין שלפוחית, ומעתה יש לומר, דזה הדם הנצרר בו ומיפקד פקיד בהשלפוחית, אינו מגופו רק מה שמכנס מצמחי הים ודומה לדבש דבורים שמותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן כדאמרינן במס' בכורות (ז:) והכא נמי הדם שהוא מיפקד פקיד וראוי לצביעה, אין ממצה אותו מגופו ואין בו לא טומאה ולא איסור, ואי משום קבלת טומאה שמקבל טומאה מהחלזון כשלוקחין אותו מחלזון מת למ"ד טומאת משקין דאורייתא, אפשר דלא חשיב משקה כלל, דאע"ג דדם הוי משקה, היינו דם הנפש ודם מגפתו דילפינן לה במס' נדה (נה:) ובתוספתא דשבת (פ"ט) מהא דכתיב (במדבר כ״ג:כ״ד) ודם חללים ישתה, אבל דם זה שהוא מיפקד פקיד ממה שמכנס לגופו ואינו ממצה אותו מגופו, לא הוי בכלל דם חללים, שיחשב משקה, והרי דם הנדה נמי לא הוי חשיב משקה ומצריך ליה בתוספתא (שם) רבויא בפני עצמו, מהא דכתיב (ויקרא י״ב:ז׳) ממקור דמיה ואומר (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו' יעו"ש. ומלבד זה הרי כשמבשלין את הדם עם הסממנים שיהיה ראוי לצביעה, הרי נפסל מאכילת כלב ואזדא ליה טומאתו שקיבל, ועיין רמב"ן בנמוקי תורה (פ' תצוה) שביאר כעין זה לענין מור יעו"ש: