וַיֹּאמְר֣וּ הַלְוִיִּ֡ם יֵשׁ֣וּעַ וְ֠קַדְמִיאֵל בָּנִ֨י חֲשַׁבְנְיָ֜ה שֵׁרֵֽבְיָ֤ה הֽוֹדִיָּה֙ שְׁבַנְיָ֣ה פְתַֽחְיָ֔ה ק֗וּמוּ בָּרֲכוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם מִן־הָעוֹלָ֖ם עַד־הָעוֹלָ֑ם וִיבָֽרְכוּ֙ שֵׁ֣ם כְּבוֹדֶ֔ךָ וּמְרוֹמַ֥ם עַל־כָּל־בְּרָכָ֖ה וּתְהִלָּֽה׃
בן איש חי
מן יהא שמיה רבא מברך עד בעלמא צריך להיות כ"ח תיבות על פי הסוד ואם נאמר מכל ברכתא אין כאן אלא כ"ז תיבות ולכך כתב רבינו הרש"ש ז"ל שצריך לומר מן כל להשלים כ"ח ואשר פקפק רבינו מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל בהגהתו בשער הכונות על אמירת מן כל הנה בספרי הק' רב פעלים טענתי טענות גדולות על דבריו ושם הבאתי פסוק "ויברכו שם כבודיך ומרומם על כל ברכה ותהלה" (נחמיה ט, ה) ולפי דברי רבינו מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל היה צריך לומר כאן מכל גם שם הבאתי דמיון לאמירת מן כל במקרא בדניאל א' "ובריאי בשר מן כל הילדים" (פסוק טו), וגם בלשו תרגום נמצא שם בסימן ב' "בחכמה די איתי בי מן כל חייא" (פסוק ל), וכן בסימן ז' "די תשנא מן כל מלכיותא" (פסוק כג):
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
כֵּיצַד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בַּמִּקְדָּשׁ. הַכֹּהֲנִים עוֹלִין לַדּוּכָן אַחַר שֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים עֲבוֹדַת תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם לְמַעְלָה עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן פְּשׁוּטוֹת. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. וְאֶחָד מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בַּגְּבוּלִין עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ שְׁלֹשָׁה הַפְּסוּקִים. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אַחַר כָּל פָּסוּק אֶלָּא עוֹשִׂין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת. וּכְשֶׁיַּשְׁלִימוּ כָּל הָעָם עוֹנִים בָּרוּךְ יְיָ׳ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם:
ערוך השולחן
ואחר שעלו על הדוכן – מגביהין ידיהן למעלה מעל ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ מפני השם הכתוב בו. ופושטין אצבעותיהן, ואיש אחר מקריא אותם מילה במילה כמו בגבולין. וההפרש הוא דבגבולין עונין "אמן" אחר כל פסוק כמו שכתבתי, ובמקדש אין עונין "אמן". והכי תנן בסוטה (לז ב): ברכת כהנים במקדש ברכה אחת, ובמדינה שלוש ברכות. ולכן אומרים השלושה פסוקים בלי הפסק. וכשמסיים "שלום" עונין כל העם: "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם". דכן מפורש בנחמיה (ט ה): "קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם". וכך היו עונין על כל ברכה וברכה (שם מ ב) ולא "אמן". (והטעם שאין עונין "אמן" במקדש: כתב המהרש"א שם מפני ש"אמן" הוא צירוף שני השמות הוי"ה ואדני. לפיכך זה שייך בגבולין שאין קוראים השם ככתבו, ולא במקדש, עיין שם. וקיימא לן דאם כן אחרי מות שמעון הצדיק יענו "אמן". ולעניות דעתי נראה ד"אמן" הוא מחזק הברכה, שיורד השפע דרך בית אלהים "וזה שער השמים". אבל העומדים ומברכים שם, כבר ירדה השפע מהמקור. ודייק ותמצא קל.)