וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ (פ)
ספר החינוך
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ"א מ"א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים, ושאפילו דל שבדלים חיב בו, ואם אין לו שואל מאחרים או מוכר כסותו שעליו ונותנו, שנאמר (שמות ל טו) והדל לא ימעיט, ואינו נותן בפעמים הרבה אלא הכל בפעם אחת, והוא משקל שמנים גרעיני שעורה, שהשקל השלם היה בימי משה משקל מאה וששים שעורה, והכל חיבין לתנם, (שקלים שם) כהנים לוים וישראלים, גרים ועבדים משחררין אבל לא נשים ועבדים וקטנים, ואם נתנו מקבלים מהן, אבל לא מן הגוים, חלק ונחלה לא יהיה להם בתוכנו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שקלים פ"א מ"ו) שכל מי שאינו נותן חצי שקל ממש שהיה מטבע באותו זמן, ונותן בעבורו כסף במשקלו או פרוטות שמוסיף על משקל שקלו זה מעט, ואותו המעט נקרא קלבון (מטבע קטן). ואותו המעט הוא שכר השלחני שמשתכר כשהוא מחליף חצי שקל שהיה קבוע בשביל פרוטות. ולפיכך שנים שהביאו שקל שלם בין שניהם חיבין בקלבון, שאלו רצו להחליפו צריכים היו לתת הקלבון לשלחני, וכמו כן יתנוהו לגזבר, לפי שבחצי שקל חיבם הכתוב, ולכן חיבים בו או בערכו בכוון. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ"ב מ"א) במי שאבד שקלו בדרך מה דינו, ויתר רבי פרטיה, מבאדים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת שקלים [פ"א מה' שקלים]
ספר החינוך
ונוהגת בזמן הבית שחיבים לתת אותה כל ישראל, בין העומדין בארץ או חוצה לארץ. ושלא בזמן הבית, אין חיב בה אדם ואפילו העומדים בארץ. והעובר עליה ולא נתנו בטל עשה, וענשו גדול מאד, שפרש עצמו מן הצבור ואינו בכלל כפרתן. ועכשו בעונותינו, שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל (מגילה כט א) לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת את כסף הכפרים בשבת שהוא לפני ראש חדש אדר לעולם.
סידור רש"י
למה קורין פרשת שקלים בראש חדש אדר, שזמן שקלים בראש חדש הוא, כמו ששנינו באחד באדר משמיעים על השקלים, ועל הכלאים, [כדי שיביאו שקליהם באחד בניסן, אמר ר' שמואל כתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן (שמות מ' י"ז), ושנו חכמים בברייתא ביום שהוקם המשכן [בו ביום] נתרמה התרומה, שנאמר זאת עולת חדש בחדשו [לחדשי השנה] (במדבר כ"ח י"ד). חודש חודש להביא קרבן מתרומה חדשה, יכול בכל חדש וחדש, ת"ל בחדשו, בחדש אחד ולא בכל חדש, יכול באיזה חדש שירצה, נאמר כאן לחדשי השנה, ונאמר להלן החדש הזה, מה להלן אין מונין אלא מניסן, אף חדש האמור כאן אין מונין אלא מניסן. ועוד פירשו במסכת סופרים ופסיקתא למה באדר גלוי וידוע לפני הקב"ה שהיה עתיד המן לשקול על ישראל, לפיכך הקדים רפואה, שקלי ישראל לשקלי המן, ולפיכך זכר לשקלים קורין פרשת שקלים לשבת הסמוך לראש חדש אדר מלפניו. וכן פרשת פרה אדומה ופרשת החדש בשבת הסמוכות לראש חדש ניסן, פרה אדומה מפני מה, שהיא טהרתן של ישראל, פרשת החדש מפני שראש חדש ניסן ראש לכל חדשים ורגלים, ובדין היא שתקדים פרשת החדש לפרשת פרה שהרי בשני בניסן עשו פרה אדומה, כמו שמצינו בסדר עולם, אלא לפי שהיא טהרתן של ישראל הקדימוהו. מצינו במגילת ירושלמי למה קורין מועדות בכל זמן וזמן מענינו של יום, שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כ"ג מ"ד) שאין תלמוד לומר וידבר שאנו יודעין שמשה אמר לישראל, ומה תלמוד לומר וידבר, לומר לך שמשה תיקן לישראל שיהיו דורשין בכל יום מענינו של יום כדי שישמעו העם. ושיהיו דורשין מעניינו של פרק ופרק, ואף על פי שבטלו שקלים ופרה אדומה וקרבן, הרי נאמר קחה לי עגלה משולשת וגו' (בראשית ט"ו ט'), אמר ליה הקב"ה לאברהם כבר תקנתי להם לישראל סדר קרבנות, כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהן כאלו מקריבין קרבן לפני ומוחל אני עוונותיהם]. אבל בזמן הזה אין נוהגין, שכך שנינו שקלים וביכורין אין נוהגין אלא בפני הבית, דכתיב ולקחת את כסף הכיפורים (שמות ל' ט"ז), בזמן אהל מועד נוהגין. וא"ר אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל שקליו ומתכפר לו, מכלל שאין שוקלין אלא בזמן שבית המקדש קיים, ואם שקל בזמן הזה כיון שקרא עליו שם השקלים תפסו את קדושתו, ואין להם פדיון, ואינו יכול ליתנו לעניים, שכך שנינו שקלים וביכורים הרי זה קודש, ותנן הקדיש והעריך והחרים, בהמה תעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. ובפורים אין קצבה, וכל מה שיבקש כל אחד ליתן יתן, מפני שהיא צדקה, וצדקה כל אחד ואחד לפי עין שלו הוא נותן, וזהו שאמרו חכמים מקדימין ליום הכניסה, (קורין) [גובין] בו ביום ומחלקין מעות בו ביום, לא בשביל שקלים, אלא צדקה בעלמא, משום שנאמר מתנות לאביונים (אסתר ט' כ"ב):