איוב א:כא מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי, חובות הלבבות ומורה נבוכי הזמן

^*תוכן דבריו, הנה נשמת האדם שהוא חלק אלקי ממרומים הוא פה עלי ארץ לוטה בשמלת הגוף והגויה כגר בארץ נכריה, וידוע לכל, כי הגר אם יחפוץ לגור על אדמת נכר בהשקט ובבטח' צריך לסבול במנוח' ובלי תלונה חרפת העוני לרוב, גם יוכרח לפעמים לעבוד עבודה קשה למען החיות נפשו, ואף כי ברצותו לקנות שם עושר ונכסים, גם יוכרח לחזק טבעו ולסבול שינוי הטבע והמזג אשר ליושבי הארץ ההיא, המתחלף לרוב מטבעי ומזגי יושבי ארץ מולדתו, גם רבת תשבע לה נפשו צער ועצבון רוח בעבור חלוף לשונו מלשון ושפת עם הארץ, ואם בכל זאת נראה בכל העתים ובכל המקומות, כי כמה גרים ישאו ויסבלו כל התלאות האלה. רק למען השיג תועלת גופנית לקנות שם קנינים זמנים החולפי' ועוברים, הלא מזאת יוכלו כל השלמים המתגוררים פה עלי אדמות, לקחת מוסר לשאת באהבה ובנחת כל עמל ותלאה זמנית, למען הקנות לנפשם על ידם השלמות האמיתית שהוא קנין רוחני ונצחיי, ואף כי בשומם על לב, כי מקרי הזמן ופגעיו האחוזים והדבוקים בחיי האדם עלי ארץ, הן הם בעצמם מזכים ומטהרים נפש הצדיק והשלם מחלאת מדותיו, למען יתוקן יותר לקנות השלמות האמיתית אשר תנחילהו נחלת עולם הנצחיי. כמאחז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור" וכו' "התקן עצמך בפרוזדור" ר"ל שכמו שכל הרוצה להכנס אל חדר בית המלך הפנימית להראות לפני המלך היושב שמה על כסא המלכות, צריך להתקשט ולתקן מלבושיו תחלה, בחצר החיצונה, כן יסבול האדם מקרי העולם הזה ופגעיו בשובה ונחת, ויחשבם רק לאמצעים לחקן נפשו ולישר תכונותיו ומדותיו, למען יכשר על ידם להיות מרואי ה' בעולם הנצחיי, ונמשך מזה כי השלם האמיתי אחרי דעתו זאת לא ירגז ולא יתעצב כאשר יקרוהו לפעמים מקרי הזמן הרעים, ורק מדי שכחו כי יחסו בעולם הזה בימי חיי הבלו, כיחס הגר בארץ נכריה, ויחשב עצמו לאזרח הארץ. אשר נטה שם אהלו לשבת לנצח, כמאה"כ מחסרי הדעת כחלה "קרבם בתמו לעולם משכנותיו לדור ודור (תהילים מ״ט:י״ב) הלא אז יכאב לבו ונפשו עליו תאבל, כאשר תבואהו שואה או מקרה רעה, וע"ז רומז הכ' באמרו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" טרם יחל לספר רוב הצער והיגון, אשר הי' לו באבדן יוסף בנו ממנו, להורות בזה, כי רק בעבור חשבו לשבת לבטח כאזרח רענן בארץ אשר אבותיו חשבוהו רק למגור לזמן קצר, התעצב על הרעה אשר באה לו לפתע פתאום באבוד יוסף אהובו ממנו, וזש"א חז"ל בסמכם על הכתוב הזה, "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" ר"ל רק בעבור שחשב ישיבתו עלי ארץ שלוה ושקטה התרגז והתעצב על האסון אשר קרהו כי טרף טרף יוסף, ע"כ גם מזה נוכל לקחת מוסר, כי מחובת השלם לחשוב תמיד את עצמו עלי ארץ כאורח נטה ללון רק בבית מלון, והעולם הזה דומה רק לפרוזדור ולחצר הבית, ומי זה יחפוץ שהבית שער והחצר החיצונה יהי' משכן מלך וארמון שרים. הלא לאולת וסכלות תחשב לאיש ההוא ? אח"כ הוסיף הרב ואומר כי יען שרוב פעולות האדם עלי ארץ יעשה באמצעות הדבור. אשר בו יוציא מחשבותיו החוצה לאחרים לבצע מזימתו. ע"כ הושאל שם דבור ולשון להורות גם על מנהג ואופן פעולות האדם כמאה"כ "ומדבר כלשון עמו (וכבר אמרו קצת החכמים שמלשון כל עם נודע מהותו ואיכותו המוסרית, אם הולך מישרים או פורע מוסר הוא) וע"כ כמו שלשון הגר שונה מלשון יושבי הארץ, כן ראוי גם לשלם האמיתי שיהי' דבורו, ר"ל מנהגו ומעשהו פה עלי ארץ שונה מלשון שאר יושבי הארץ אשר רק כמנהג הבהמות ינהגו, וכמו שכל אלה רק בתנועת גופם ואבריהם החזקים יודיעו תשוקתם הבהמית לזולתם. וזה היא דיבורם כן גם האנשים הפראים אשר רק בחחק יד ובכלי מלחמתם ישתדלו להפיק זממם, נדמה דיבורם זה, ר"ל אופן התגלות מחשבותם ותכונותיהם הרעות, כדבור בהמות שדי וחיתו יער. תחת כי החכמים האמיתיים אשר רק בחכמ' יעשו כל מעשיהם ודבריהם רק בנחת נשמעים. להם לבד ייוחס דבור האדם, שהוא דבור השכל המושל על התשוק' הבהמית, וע"ז רומז המדרש לדעת הרב בקראו דבור הראשון בשם דבור השור אשר רק על בלילו יגעה, ודבור החכם והשלם בשם ארי מלך החיות יכנה, להורות על דבור שכלי המושל על התשוק' הבהמית, ויען כי בספור פרשתני שכחו אחי יוסף מעלת שלמותם, והראו רק כח גבורתם הגופנית להרע לאחיהם החלש אשר נפל בידם, תחת כי יוסף הראה רק חכמתו ותבונתו ותומת לבו וצדקתו, אמר המדרש ד"מ "אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לשור וארי מתוכחים זה עם זה, והחכמה תעוז לחכם יותר מעשר' שליטים וכו' אלו אחי יוסף וכו'.- אם האיש האלהי הנו מתגורר בארץ הלזו. ראוי ונאות לו כי כמקרה הגר גם הוא יקרהו: הקודם הוא מבואר מצורת האיש עצמה וטבע תולדתה כי רחוקה היא משבת בארץ מאפליה אמנם מקומה הטבעי הוא עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כי על זה אמר המשורר (תהלים קי"ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. וזה שכבר יסתיר אדם סודותיו מזולתו להיותו שפל בעיניו כי לא יאות להמתיק סודו כי אם לבן גילו ומרעהו כמ"ש (שם נ"ה) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד. ואם כן איך ימתיק האל יתעל' סוד מצותיו עם האדם השפל היושב על חוג הארץ ולזה אמר שכיון שהוא גר בארץ כי אין משם עקר תולדתו אבל הוא תושב אצל העליונים כבר הוא ראוי שלא יסתר ממנו מצותיו מפני ריחוקו כי קרוב הוא והוא מה שרצה באומרו (שם ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, ירצ' אע"פ שבמעשי נעשתי גר עמך הנה מצד תולדת צורתי אנכי תושב ככל אבותי. וכן אמר במקום אחר (ד"ה א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וזה הטעם הנכבד אשר יקראו בשם עם הארץ לכל שאינו בשלמות נפשו אם בתור' ואם במצוה כראוי כי הוא באמת אינו מחשיב עצמו כגר בארץ אבל הוא תושב מתאחז בה ומתדבק בעבודת' אמנם החכמים המחשיבים עצמם לגרים בתוכה ומכינים מושבם בעולם הרוחני לשבת שם עד עולם אינם מעם הארץ אבל מגרים כי זה הענין המעולה הודיע התנא כמו שאמר (אבוא פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו'. כמו שיבא ודי בזה לביאור הקודם ואולם עם זה חויב הנמשך והוא שיש עליו לסבול קצת מקרי הגר ותלאותיו לפחות בשני ענינים שהם היותר מפורסמים הנמצאים בתיי הגרות, האחד כי הגר הגר בארץ רחוקה מאד מארץ מולדתו הנה הוא בלתי חושש על כבודו באשר הוא שם כאילו היה בתוך עמו וכבר יסבול שם חרפת העוני וכל המלאכה נמבזה ונמס על שכמו ישאנה כי לריוח הממון יבקש שם ולא לשאת בתם או אחותם וכמו שפירש במאמר למה תתראו בשער הקודם. ולפי שכבר ירא' שכל ימי היותנו בגלות היה האל יתברך בלתי חושש על דבר כבוד שמו המחולל בגוים אמר (ירמיה י"ד) מקוה ישראל מושיעו וכו'. למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע. ואתה בקרבנו יי' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. שיעורו וביאורו למה תהיה כגר בארץ אשר אין מכירין אותו וכאורח נטה ללון לבד שאפילו שמי לא הגיד להם ולזה אין אתה חושש לתת כבוד לשמך ולזכרך ואתה בקרבנו אתה יושב מעולם ואינך גר ושמך עלינו נקרא יי' אלהי ישראל ואינך כאורח נטה ללון. הנה א"כ לא נשאר רק שיאמרו שאתה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע וכדי בזיון ולזה אל תניחנו. והוא מאמר משה אדוננו (במדבר י"ד) ואמרו. מבלתי יכולת ה' ומאמר המשורר (תהילים קט״ו:א׳) כי לשמך תן כבוד וכו'. ואיך שיהיה למדנו מה שאמרנו מדרך הגרים ומדתם אצל זה. ועל זה סמך מי שאמר (חגיגה ט"ז.) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' וילך למקום שאין מכירין אותו כי באדם חשוב המחלל שם שמים במקומו הוא מדבר. והענין הב' הוא מה שסובל הגר אשר כזה צער חלוף הטבעים ושנוי המזגים אשר ליושבי הארצות ההם אשר המיוחד אל ההתחלפות ההוא הוא חלוף הלשון והדבור כי הוא לא ישמע שפת הארץ ההוא גם המה לא ישמעו אליו כי בלשון אחרת ידבר עמהם ואם היה לשונו גרוע מלשונם יבזהו ואם הוא יפה לא יכירהו ובין כה וכה יכבדוהו בפיהם ולא ידע יצערוהו במתג שפתם ולא יבין למו וכבר נכלל זה הצער בתוכחות על עון אמר (דברים כ״ח:מ״ט) ישא ה' וכו' גוי אשר לא תשמע לשונו והוא מבואר. והנה אם האיש האורח יבחר לסבול אלי העניינים הקשים לבקשת הממון אשר הוא מעותד שיקחוהו מידו בבואו בדרך וגם כי יגיע אל ביתו וצרור כספו בשקו מי יאמר לו שיתקיים בידו כימות ענה עליו מה לעשות בגרות האנשים האלהיים אשר עמדני עליו כי כל עסקם ועמלם מקטנם ועד גדולם הכל הוא להם לכבוד ולתפארת כמו שהיה הענין ברבי אלעזר בן חרסים (יומא ל"ה:) וחביריו הגרים בארץ לא להם אשר מאסו הכבודות המדומות ועשו חיל מהדברים המיוחסים לגופותיהם. וכמו שאז"ל (ר"ה י"ז:) לשארית נחלתו שעשה עצמו כשירים וכו'. וגם לא יירא שמא יגזלוהו מידו ולא לו יהיה כמ"ש (ב"ב י"א.) מונבז המלך ואני גנזתי לעצמי שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה. והחכם אמר (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך וכו'. גם המשורר (תהילים מ״ט:י״ח) אל תירא כי יעשיר איש וכו'. כי לא במותו יקח הכל וכו'. אך כמו שיתבאר שער ל"ב ב"ה. גם הריוח ההוא לא יעתק ממנו לעולם כי הוא יעמד חי עמו לנצח נצחים. וכמו שאמר (דברים ו׳:כ״ד) לטוב לנו כל הימים. למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) ואמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך. כי לכל אלו הסבות חוייב להם לסבול המין הראשון הזה מתלאות הגרות והוא להפרד מכלל האנשים תושבי הארץ בענין העסקים הגופיים ודמיונות העושרים והכבודות הנכריות אשר ההשקפה אל זה העולם ועל עסקי הצלחותיו וכל מבוקשיו תשביע בצחצחות הנפש הזכה ותשקיט כאב התלונות והתרעומות ולא ימצא אתו מחוסר כל דבר כמו שהעיד הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והחכם נמשך אל זה הענין האמתי אמר את הכל עשה יפה בעתו וכו' (קהלת ג׳:י״א). וכאלו אמר שהיות כל ענייני זה העולם על השיעור ההוא מהחסרון אשר הם עליו הוא היותר נאות והיותר יפה שיתכן להיות להעיר על טבע מהותו שהוא אינו אלא כמו שתארו החכם במאמר ההוא שזכרנו שהוא כפרוזדור ובית שער לעולם הבא שהוא ההיכל לפנים ומעתה המתלוננים ממנו ויכרזו עליו תמיד לאמר כי קצר המצע מהשתרע להיות בו בכלאות נפשם אף כי רבו כמו רבו חסרונותיו תלאותיו וקורותיו, טפשות לבם וסכלותם גרמה להם את כל הצעקה והתלינה הזאת כי לא השכילו גם לא הכירו את אשר נלונו עליו שראתה שתבקש לבוא אל בית המלך ותגיע אל החצר אשר לפני שער הבית ושמה תבקש כסא כבוד ושלחן ערוך ומנורה מאירה על עבר פניה ומטה כבודה יוצע שש ורקמה תחתיה ולא תמצא לא על המלך ולא על ביתו תלונתך כ"א על פתיותך וסכלותך לחושבך לבית מנוחה מקום הבלבול והמבוכה אשר לא יעשה רק לצורך הכנסה והרכיבה ולעלות משם אל התיכונה ומן התיכונה אל השלישית. ואתה כאשר תבקש לך את כל הגדולות האלה אשר תשאלך נפשך התיצב והכן לך אל גרם המעלות להיות לך מהלכים בין העומדים בעלייה התחפש ובא עמהם חדר בחדר ולא תהיה שם כאורח והלך ושם תמצא שלחן ומטה וכסא ומנורה כיד המלך. וכן הדבר באמת המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה בלי יגון ואנחה ומרגוע מנוחה בלי עצב ודאגה הנה ישוה לו למבקש שהפרוזדור יהיה טרקלין. אמנם כשתחשוב אותו כאשר הוא הנה לא תיצר לנפשך על אשר יחסר שם מכל צרכיך. אבל תודה ותשבח למה שנזדמנו לך בו מהעניינים לטובתך ולהנאתך כמוצא מציאה במקום שאין דרכה להמצא ואם אח"כ נטלה ממך אין לך להתלונן על לקיחתה אבל להחזיק טובה וברכה על מה שהשתמש בה כמו שעשה איוב בהכירו את כל אלה אמר יי' נתן ויי' לקח יהי שם יי' מבורך (איוב א׳:כ״א) הורה שאין מדרך הפרוזדור שיהיה בו האדם ברוב הטובות ההנה כי אם בתירת מתנה וכאשר לקחם מאתו מדידיה שקל. ואם באמת ובתמים לחזות בנועם הטובות האמיתיות חשק לבם קום עלה בית אל ושב שם לבקר בהיכלו ושם תמצא מעדנים לנפשך ואכלת שם לפני יי' אלהיך כנפשך שבעך. וכמו שאמר המשורר (תהילים ל״ז:ד׳) והתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. הלא המה אלה דברי קושט ואמת המתבונן בהם תנוח נפשו מכמה טרדות ובהלות אשר עטרוה ותטיב פעליה ויאשרוה. וכל זה מה שרשמו התנא בכנותו זה העולם בשם פרוזדור אשר כיון בו אל שני העניינים יחד. האחת מה שאמרנו מהיות החיים בו חיי גרות ועראי כמו שהוא הענין בתשמישי הפרוזדור. והשני להבטיח על העולם העליון הרוחני הסמוך אליו אשר היא עקר מציאותו והצלחתו וזה מכח ההצטרפות כי הפרוזדור במה שהוא פרוזדור לו טרקל כמו שהטרקלין במה שהוא טרקלין לו פרוזדור והוא מבואר. וכן העולם הזה במה שהוא מקום הכנה והזמנה יחוייב שימצא הענין העקרי אשר הוא הזמנה אליו כמו שהענין האלהי ההוא במה שהוא תכלית האדם וסוף הצלחתו חוייב שימצא המקום אשר בו תושלם הכנתו. וכל זה מה שירחיק ההשתמש בו רק בכל מה שיהיה הכנה וסיוע להגעת טוב ההצלחה ההיא אף כי תהיינה הצלחות העולם הזה דבר שיהיה בהם צד ממשות כ"ש כי במעט עיון יתבאר שהמה הבל ורעות רוח. והנה אין אונאה לאדם להעזב מעסקי ההבל המוחלט להשתדל בעסקים שיהיה בהם ריוח גדול ואף כי יהיה על הספק כ"ש בעסקי חיי עולם שאין להם סוף הבטוחים מפאת השכל הישר ומכח ההצטרפות שאמרנו. וזו היא עצת ה' השלמה אשר אמר התקן עצמך בפרוזדור קודם שתכנס בטרקלין. ואתה תחזה מכל מה שהצענו כוונת חז"ל כמ"ש (ב"ר פ' פ"ד) אמר ר' אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בע"הז השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לע"הב אלא שמבקשים להם שלוה בע"הז. מניין אתה יודע שהרי ע"י שבקש יעקב אבינו שלוה בע"הז קפץ עליו רגזו של יוסף דכתיב וישב יעקב וכו'. אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. וזה שהצדיקים כשמבקשים שלוה בע"הז הלא הם כמבקשים שיהיה בית השער מקום מקדש מלך וכאלו הם מעבירין מעלת הטרקלין אל הפרוזדור והכתוב אומר (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום (ישעיהו נ״ז:ב׳) יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו', כי אין שלום שלם אמר ה' רק בעולם ההוא ולזה מוצא המקטרג מקום לקטרג כנגדם במה שאותה נפשם ללחום במנעמי הפרוזדור ומטעין אחרים שיטלו ק"ו מהם ולזה הקב"ה מקבל הקטרוג ומגלגל עליהם ייסורים וטרדות עד שיהיה יישובם בעולם הזה דרך גרות ועראי כמו שאירע הענין הזה בעצמו ליעקב אבינו שאחר שראה עצמו ניצול מכל צרותיו וראה עשו אחיו שברח מפניו וילך אל ארץ אחרת הזיח דעתו עליו ובקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו כלומר במקום שאין ראוי לאבות רק להתגורר בו כמו שאמר כי גרים אנחנו לפניך וכמו שנתבאר לזה קפץ עליו רגזו של יוסף אשר סבל צרה צרורה מיום הלקח אותו מאתו כמו שאמר (בראשית מ״ד:כ״ח) ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה. וכולה האי ועדין נכפלו צרותיו בצער הרעב ושלוח בניו מאתו וכל הקורות אותו כשאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה כל זה היה ממעשה הגרות ומטבע עניינו כי עקר יישובו נכון לפניו בארץ החיים גם מה שנתחדש על הבנים מצער והעצבון על כל זה עם היות שנלכדו ברשת זו טמנו להם לסבה שנזכרה שם כיון שכוונתם היתה לשמים כמו שאמרנו היה ראוי שלא יאונה להם כל הצער ההוא אם לא מתורת הגרות הזה בסבלם התלאה הראשונה משתי תלאותיו שזכרנו כמו שהוא מבואר מעניינם. אמנם הענין השני אשר הוא סבל התחלפות הדבור הזר ולשון נכריה הנה גם הוא ענין נכבד מאד כשתשים אליו לבך. וזה ששפת כל הארץ אזרחיה ותושביה הלא הוא הדבור החיצוני המוציא תשוקתם הבהמית והמפרסמת לחוץ ודורש אותה תמיד בכל פה. אמנם דבור הגרים והנכרים בה הוא הדבור הפנימי השכלי אשר מעשיהם הטובים מוכיחים עליו גם לשונם הקדוש מסכימים עמו כמו שאמר החכם (משלי ט״ז:כ״ג) לב חכם ישכיל פיהו וכו'. וכבר ישתתפו אלו האנשים תושבי הארץ במה שיסכים דבורם עם רצונם הדמיוני עם מיני הב"ח שאין דיבורם רק מה שיסכימו פעולותיהם על טבעי בהמיותם. וזה כי כמו שטעם חוקי הב"ח ונימוסיהם ומעלת קצתם אל קצתם והכנעת קצתם אל קצתם אינו אלא בחוזק גופותם וכלי מלחמתם דכל דאלים גבר. כן האנשים האלה כל ישעם וחפצם הוא בזה הדיבור החיצוני ובמעשים המסכימים עמו והנמשכים אליו וכל מה שירצו דמיוניו הבהמיים. וכאשר לא יספיק להם הדבור גם המה כבהמות נדמו לריב ולהלחם בכובד גופם וחוזק איברים. כמ"ש החכם שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות וכו' (משלי י"ח). אם שיהיה דבורם עצמו הוא המהלומות והמכות עצמם כמ"ש (ירמיה י"ח) לכו ונכהו בלשון. או שיהיה דבורם בקשיו וחזקו קורא ומכין למכות ופצעים גדולים ועצומים. אמנם חקי האנשים האלהיים הגרים בארץ לא להם כאשר הונח וכל מעלתם ויחסם הנה הנם בדיבור הפנימי השכלי המעולה אשר בו הם עושים כל מעשיהם ובו נוצחים כל מיני מלחמותיהם. וכמ"ש החכם (קהלת ט') טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה מכלי קרב. כי חוזק החכמה ונצחונה שהוא הדבור הפנימי הוא ענין אינושי שכלי וחוזק הכלי קרב והדבור המביא להם הוא ענין בהמי וכבר הועד במלאת הארץ דעה את ה' וכתתו חרבותם לאתים וכו' (ישעיהו ב׳:ד׳). ירצה שלא ישתמשו עוד בכחות הבהמיות ובנמשך מהם האמנה שכבר הצריכה התורה להכות כסיל מאה או ארבעים ולהשמיד ולהרוג בכל מיני מכות ומיתות כי הוא אשר ראוי להם להחזירם לכלל אנושותם כאשר יצאו לגמרי. וכמ"ש החכם שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים (משלי כ"ו). ירצה כי לסכלותם וחוסר לבם ודעתם ישוו להם או יעברו מהם וצריך לנהוג בהם כמנהג הב"ח עד שיוסר הסכלות ההוא הגדול מהם כי בזה לא יוציאום ממשפטיהם כאשר ישתתפו עמהם אלא שידמו בזה אל הב"ח המייסרים אותם וזהו שסמך (שם) אל תען כסיל באולתו וכו'. ענה כסיל כאולתו וכו'. כלומר אין הכונה בשתענה כסיל באולתו להכותו בשוטי' ובעקרבים כדי שתשוה לו גם אתה להיות מכלל הב"ח שמשפטם וטעמם אינם אלא בכלי מלחמתם להכות ולפצוע. אבל ענה אותו על זה האופן פן יהיה חכם בעיניו לשפוט שבהמיותו הוא עקר ויתפשט הבהמות לרבים מעמי הארץ ויספיקו הייסורים להעמיד דבר חן ושכל טוב על מכונו והרי הוא פועל הדבור הפנימי השכלי ומסכים אליו זאת תורת האדם אם טוב ואם רע כגר כאזרח בשני אלו העניינים אשר זכרנו. וכבר נתבאר הענין הראשון מתוך הספורים האלה הנמשכים באלו השערים וזה האחרון יתבאר גם הוא בזה השער המיוחד בדברי הטענות והוויכוחים אשר עברו בין יוסף ואחיו עד שבא לכלל הדעת אותו כמו שיבא ואשר הוא היותר נגלה שבמאמר אשר זכרנו ראשונה אשר בו א"ר יונתן שאמרו מלאכי השרת בואו ונראה שור וארי מתווכחים זה עם זה. והנה עם היות שאלו הכנויים כבר זכרו אותם הכתובים בברכתם אל הטעמים שנזכרו שם מ"מ יראה שכיוונו בזכרם בכינויים ההם אל מהות זה הענין. וזה שכבר היה השור מלך בבהמות הטהורות ונושא בעול הסבל משאר הבהמות יורה על יוסף שהיה טהור המחשבות ומנעוריו נשא עול וחרפת אחיו ואחר כך טהרתו עמדה לו להיות ירא שמים בסתר עם אשת אדוניו כי על כן יודע לבות וכליות נתן לו שכרו להוציאו מבית הסורים למלוך כמ"ש הכתוב (משלי כ״ב:י״א) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. כי במדתו של הקב"ה השומר תורתו ומצוותיו במסתריו גם הוא ישמור לו עניינים הנסתרים ממנו ומשלים אותם לפי כבודו הוא מה שאז"ל (שבת ס"ג.) כל המקיים מצוה א' כתקנה אין מבשרן אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצות לא ידע דבר רע וזה ששמירת מצוה כתקנה הוא כשיעשנה לשמה וזה מה שיחייב שיהיה נגלהו בה שוה לנסתר כי זהו שומר מצוה על דרך האמת. וכן הוא יתברך ישים עינו לטובה בעניניו הנסתרים ממנו ומשלימם לטובתו באופן שאין מבשרים לו מהם רק טוב כמ"ש הכתוב (תהילים קי״ב:ז׳) אשרי איש ירא יי' וכו' וסוף משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח ביי'. וכבר היה השור הזה בטוהר רעיוניו וצחות דבריו טוען עם הארי ואחיו הנמשלים לשאר החיות כמוזכר בכל אחד מהם על המעשה אשר נעשה מהכח הרצוני המשותף לשאר הב"ח ומפעולותיו וכמ"ש (בראשית מ״ט:ו׳) וברצונה עקרו שור וכבר היה הויכוח הזה ראוי שמלאכי השרת המלוין לו לאדם יבואו ויסתכלו בו והוא מה שאמר החכם החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר כי השור הזה לא נצח במה שהוא שור בעל קרנים בהם ינגח רק במה שנאמר עליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך והם לא נוצחו ממנו כ"א מצד היותם משליטי העיר ומתושביה ומההמשך אחר טבעה ומנהגיה היא העיר אשר אמר עליה (קהלת ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. ואמרו ז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף וכו'. כי אלו מצד כחם וגבורתם הרגזנית היו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו ודבורו הפנימי נצחם. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער לבא בו אל ביאור מה שהיה ביניהם בכל ויכוחיהם וניצוחיהם עד בואם לכלל הכרה וישוב הדעת אשר הוא ספור החלק הזה אשר אנו בביאורו והוא מה שיאות אל הענין הראשון מענייני הגרות אחר שכבר נתבאר מה שיאות לו מהענין השני כאשר אמרנו ומעתה נזכור הספקות הנופלות בו ראשונה:

אמנם אחר עבור כל ימי קציר הוקבע אלינו חג האסיף תקופת השנה כי הוא אז דוגמת זמן אסיפת האדם מן העולם כמו שאמר (שמות כ״ג:ט״ז) באספך את מעשיך וגומר. ולזה התעוררנו בו באומרו (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג ליי' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחגו אותו בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות. כי בימיו האחרונים של אדם ראוי לזכור ימי הבלו ולדקדק עם נפשו על חשבון זמנו כי אז זמן צאתו מדירת קבע שחשבה לו ובואו בדירת עראי כי מה שהוא עראי אצלו ואצל הרבים הוא באמת הקבע הגמור בצאתו מעולמו. ומעוט פרי החג וכל הלכות סוכה ולולב מוכיחים הוכחות גדולות להישרה זאת כמו שיבא במקומן שער ס"ז פ"ז ב"ה. והקפות שבעת ימי החג ושבע הקפות היום השביעי (סוכה מ"ה.) הכל באו לפניו לזכור ימי עולם לשום עיניו על ענייניו העצמיים עד אשר לא יבאו ימי הרעה ימי הקור והחורף אשר בהם נמשל זמן המיתה בלי ספק. הנה שכל אלו העניינים התוריים נמסרו בידינו לשמור לעשות בכל שנה ושנה על אלו המספרים המיוחדים אל הכוונה אשר זכרנו מלבד מה שמצאנו ראינו היות זה המספר נזכר ונפקד לעינינו בכל המעשים ההכרחיים אשר יבואו לפנינו בכל קורותינו אם מתקון התורה והקבלה הנה כמו כן בתחלת זוג כל איש ואשה והתחלתם לשבת בית הוכנו לפניו שבעת ימי חופה דכתיב מלא שבוע זאת וגו' (בראשית כ״ט:כ״ז). בהם יזכור כמה סבובים מאלו עברו מהם בימי חייו אשר בכל אחד מהם עשה ה' את השמים ואת הארץ ושבת וינפש. וכן אין לאדם לישב בטל עד שיגמור מלאכתו וידע שעתיד ליתן את הדין על אשר עברו מהם לבטלה ויזרז עצמו לתקן בסבובים אשר לפניו את אשר עותו בעוברים מהם. ודי בזה הערה לכל איש אשר רוח בו. הנה בסמוך בבא עתו לבא אל אשתו להוליד כיוצא בו בא המספר הזה עצמו ועמד לפניו בימי הנדות ובספירת נקיות הזיבות ללמד כי המספר הזה הוא שורש ועקר כל הרויה ושראוי להתרחק בכל זמנו מהטומאות ולישב בנקיות. וכן אז"ל (ויקרא רבות פ' י"ד) תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת י״א:ב׳) אם קיימת מצות נדה בנתלה לאזהרת שבעת ימים תזכה למילה שנתנ' לשמנ'. והכוונ' שאם קיים הכוונה במצות נדה להתרחק מכל טומאה בימי חלדו המסומן בשבעת הימים הנה הוא יזכה למילה והוא ביטול היצר הרע לגמרי הבא לו בסוף כל מעלותיו וכן זה המספר יבא בטהרת המצורע (ויקרא י״ד:ב׳) ובטומאת המת (במדבר י"ט) והוא הנהוג בכל העניינים כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגומר (בראשית ז'). ויחל עוד שבעת ימים (שם ח'). וימלא שבעת ימים אחרי הכות יי' את היאור (שמות ז׳:כ״ה) שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י׳:ח׳) וכן הורגל זה המספר לכל דבר שבמנין בשבעה דרכים ינוסו לפניך (דברים כ״ח:ז׳) שבע יפול צדיק וקם (משלי כ״ד:ט״ז). ובשבע לא יגע בך רע (איוב ה׳:י״ט) כי את שבע כבשות וגו' (בראשית כ״א:ל׳). שבע על חטאתיכם (ויקרא כ״ו:י״ח). ורבים כמו אלה המורים סגולת זה המספר החשוב אשר ראוי להעלותו תמיד להזכיר האדם את ימי חלדו בכל מה שישתדל בוא עד בוא קצו ויום נסיעתו כי אז גם כן הושם זה המספר בז' ימי אבלו להכריז בו באזני כל האנשים באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו כי נוסף על מה שלמדנו אותו (ירושלמי מו"ק פ"ג ה' ה') ממה שנאמר ויעש לאביו אבל ז' ימים (בראשית נ׳:י׳) נמצא לרז"ל מה שיורה שמקפידים עליו מן השמים תכלית ההקפד'. במה שהזכירו במציעא פרק השוכר את הפועלים (פ"ו). כי קא ניח נפשיה דרבה בר נחמני יצאת בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה נפל פיתקא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה נפקו אביי ורבנן לאיעסוקי ביה ולא הוו ידעי דוכתיה אזלי לאגמא חזו צפרו דהוו קיימי ועבדי ליה טולא אמרי שמע מינה התם הוא אזלי אשכחוה תמן ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא. בעו למיפרש נפל פיתקא מן שמיא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעה יומי נפל פתקא מן שמיא לכו לבתיכם לשלום. והנה הוא מבואר כי לא היה איפשר להם לבקש שם מקומו אין כי שמה סופר בפירוש כי מת בארץ מרחקים. וגם יש להתבונן בענין הצפרים שעושים עליו צל. ומה טעם שני הזמנים ההם אשר באחד אסרו הפרישה מהספדו ובשני התירוה. ואומר אני כי זה נתייסד על מה שאמרו ז"ל במועד קטן (כ"ז:) אל תבכו למת ואל תנודו לו (ירמיהו כ״ב:י׳). אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד ג' לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקדוש ב"ה אין אתם כשרין לרחם עליו יותר ממני. ^*וזה כי הוקבעו, ר"ל יען כי במות איש שלם ירגישו הנשארים חסרונו בג' בחינות, כי הוא הורם דעה אמיתית בחכמת התורה ומושכליה, להקנותם שלימות נפשית, גם הוא הורם תיקון המדות ואופן הנהגם עם זולתם לסבב אשרם המדיני, והורם ג"כ אופן הנהגת ביתם, ואיך ימציאו למו כל מחסוריהם ההכרחיים, ובמותו יאבדו כל אלה מהם, ע"כ הוקבעו שלשה ימים לבכי שהוא סימן העצב היותר גדול בעבור חסרון לימוד התורה, ושבעה למספד, עת אשר בהם חובה לאבל להיות כלוא בביתו ולבלתי צאת החוצה להתערב בחברת רעיו, להורות בזה עצבונו על חסרון מורהו הנהגתו בחברה האנושית. ושלשים לאיסור גיהוץ ותספורת, שהן כולם הנאות גופניות, ובמניעתן יוזכר בחסרון האיש אשר הורהו האופן איך ימציא לו מחסוריו והנאותיו הגופניות. וזה כי הוקבעו אלו השלשה זמנים מהאבל לפי שבחסרון האיש השלם יחסרון הנשארים שלשה ענינים גדולים אשר יושלמו להם במציאותו. האחד מה שהיה החכם בחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. והשני מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתיקון מדותיהם ויושר מעשיהם אשר תקנה אותם התורה להשלים החיים המדיניים: והשלישי מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים אשר אליהם ובעבורם יתנועעו צבאות האנשים כל ימי חלדם כי האיש השלם ידו בכל ולא יבצר ממנו חכמה ומזימה. והנה היו שלשה לבכי על הפסד הענין הראשון כי התורה היא מוגבלת במספר הזה כאמרם בריך רחמנא דיהב אורין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי (שבת פ"ח.). ואמר החכם (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלשים במועצת ודעת והופלג בו למרר בבכי לפי מעלתו על חביריו. אמנם על הענין השני היה תשלום השבעה להספד לפי שבו קויים העולם כמו שאמר (תהלים פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה ואמר (אבות פ"א) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום ואלו כלם בחלק המעשי שזכרנו ומספר השבעה כבר ביררנו שהם זכרון ימות עולם בלא ספק והיה הענין השני בזמן ובהרגש להיותו שני במעלה. אמנם היו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת להרגש החסרון השלישי שהוא בענינים הזמניים אשר אליהם יתנועעו האנשים ממקום למקום ומענין לענין כמו שהלבנה היא מיוחדת להיות דוגמא לו בזה משאר צבאות השמים מפני עוצם זריזותה בתנועותיה לעבור בשלשים יום אצל כל המזלות. ועוד וכמוהו תדמה למראה האנשים כי מדי נוסעה היא הולכת ומתמלאת אורה עד חצי זמנה ואח"כ היא הולכת עד שובה ערומה וחסרה כיום היולדה וכמו שאמר איוב (א) על ענין זה ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה כי לענין זה היה מאמר לא תחמוד כנגד גלגל הלבנה כמו שכתבנו בסדרן (שער מ"ה) ולזה היה המספר בזה מיוחד אל הרגש החסרון המושג בכמו אלו הענינים הזמניים וכמו שאמרו במסכתא שמחות (פ"ז) שלשים לאבל שלשים לגיהוץ ולתספורת שלשים להלוואתו שלשים ליפ"ת שלשים לאירוסין שלשים לנישואין שלשים לאלמנה שלשים ליבמה שלשים למדיר את אשתו שלשים לנזירות כי מלבד הדינין המפורשים בכל אחד מהם שם יורה כי רוב העסקים האנושיי' או כלן יתיחסו אל זה המספר ואמרו שע"כ יש לעשות להתאבל על הרגש החסרונות האלו. אבל כדי לייחס על האמת ולהתאונן על אבדתו אין אנו רשאין כי הבנים בניו של הקב"ה הם ואין לרחם עליהם יותר ממנו והעובר הרי תוא דרך רע וזר ומראה צרעת המינות במצחו לכפור בעולם הנשמות כאשר עשו קדמוני הכותים אשר היו לפנינו בארצינו השוגים בדמיונם הכוזב וגוזרים על האדם והבהמה משפט אחד כמו שעל טעות זה אמר החכם (קהלת ג׳:י״ח-י״ט) ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגומר. עד ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. כי על כן היו מתקשים על מתיהם יותר מדאי ויקרחו קרחה בראשם ויתנודדו כמשפטם כי היא בעיניהם אבדה שאין אפשרות להשבתה ולא מצאו בה שום נחמה. כמו שסופר במדרש (ב"ר פ' י"ד) באחד מגדולי צפורי שמת לו בן. איכא דאמרי מינאה הוה יתיב גביה ונכנס ר' יוסי בן חלפתא אצלו וכולי. כמו שהוא כתוב ומפורש בפרשת ויפח באפיו שער ו' עיין עליו. והנה לעקור זה הסכלות והדמיון הכוזב מאומתנו אמרה תורה (דברים י״ד:א׳-ב׳) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגומר. והכוונה כי אחר שעקרן להיות לו לעם סגולה וגוי קדוש אין להם לעשות עקר מהגוף יותר ממה ששיערו חז"ל כמו שנזכר וכמו שיבא שם במקומו שער צ"ג בעזרת האל: ואולם ענין הקדושה ביארה בפרשת כהנים (ויקרא כ״א:י׳) בהרחיקם מהטמא לקצת הקרובים והרחקת הכהן הגדול מכלם וכל זה להורות כי הנפשות השלמות אין להם קורבה בבשר בניהם ובנותיהם ויתר קרוביהם כמו שיבא שם שער ס"ג בעזרת האל. והנה עם זה נתבאר שיעור ההרגש על המת לפי שלמותו והחסרונות המגיעות מהעדרו ואיסור התקשות עליו יותר מדאי וטעמו ולזה הראוי שיובן מענין רבה בר נחמני (ב"מ פ"ו.) שהם היו מחפשים אחר מקום מדרגתו להזכיר שבחיו ולהספידו בקילוסיו הראויים ולז"א שראו צפרי דעבדי טולא עלויה והוא שהשקיפו לכבודו ולקלסו בבחינת המון התלמידים שהיו מתקבצים אליו לשמוע מפיו תלמוד ולפי שגזרו בדעתם שהוא עקר שלמותו ושם מקום מדרגתו ספדוה תלתא יומא ותלתא לילוותא ובקשו לפרוש כי חשבו שיספיק זה להם כי הוא הזמן המיוחד לזה כנזכר. אמנם הקפידו עליו מן השמים ואמרו כל הפורש יהא בנדוי כי איך יתכן שלא ישלימו עליו ההספד על הענין השני הדבק אל הראשון שעליו תלוי קיום העולם כמ"ש. אמנם כשהשלימו מספר השביעי אמר לכו לבתיכם לשלום כי הענין השלישי הוא חיצוני מהמבוקש ואין חובתו מוטלת כי אם עלהקרובים להתאבל וכ"ש ענייני השנה המוטלין על האנשים למיתת המולידים כמשפטם. הן כל אלה יפעל אל בזכרון זה המספר המסויים אם בזמנים הקבועים ואם במעשים האפשריים הכוללים כל ימי חיי האדם מראשיתו עד אחריתו להמשך משם זה התועלת הנפלא שזכרנו בהישרת האדם אל הוצאת זמנו ושומו לבו על חלק מיוחד לו באופן שיגיע אל תכלית כונתו ואל סוף הצלחתו. וכבר תועיל ההשקפה הזאת להתיישב בה לב האנשים ולקרר את דעתם על כל המוצאות אותם מקוצר החיים ומהכרת זמנם. וזה שלא ימנע משהיה האיש קצר הימים מהאנשים המפקירים זמנם או מהשומרים משמרתו ואם היה מהמפקירים צדיק הוא י"י בהוציאו מעולמו כי מה לו מזמן. אחר שאינו מרויח בו כלום וכ"ש אם הוא מהמרבים אשמה יום יום. ואם היה מהאנשים המאושרים אשר במעט מהזמן השלימו את חקם ממלאכת נפשם הנה באמת בא בכלח אל בית עולמו ותלמודו ומעשה ידיו בידו וימי שנותיו בהם אם מעט ואם הרבה אלף שנים בעיני היוצר ברוך הוא כמו שאמרנו והרי זה הענין נחומים שלמים לו ולאבליו. וכן נמצא לראשונים (אדר"נ פ' י"ד) כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו נכנס רבי אליעזר וישב לפניו אמר רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל אדם הראשון היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (בראשית ד׳:כ״ה) וידע אדם עוד את אשתו אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אדם הראשון. נכנס ר"ש וישב לפניו א"ל רבי רצונך וכו'. א"ל דוד המלך היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה אף אתה וכו'. א"ל לא די וכו'. נכנס ר' יוסי וישב לפניו אמר ליה רבי רצונך וכו' א"ל אהרן היו לו בנים ומתו שנים ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (ויקרא י׳:ג׳) וידום אהרן אף אתה וכו'. נכנס רבי יהושע ואמר רבי רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל איוב היו לו בנים ובנות וכלן מתו ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (איוב א׳:כ״א) י"י נתן וי"י לקח וגו' אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די וכו'. נכנס ר' אלעזר בן עזריה כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלים והולך למרחץ מפני שאדם גדול הוא ואינו יכול לעמוד בו נכנס וישב לפניו א"ל ר'אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד לו המלך פקדון בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אימת אצא מן הפקדון הזה בשלום ואף אתה רבי היה לך בן קורא בתורה מקרא נביאים וכתובים ושנה הלכות והגדות ונפטר מן העולם בשם טוב א"ל אלעזר בני יפה נחמתני כדרך שבני אדם מתנחמין. הנה שזכרו ארבעה מיני נחמה כנגד ארבעה אבות נזקין שהכח הדמיוני מתעצב בהם מאד וימאן להתנחם ויועיל זה אם יהיה רוע הסובל כאחד מהם וכ"ש אם היה פחות ממנו. האחד כאדם הראשון שמת בנו על פניו שלא כדרך כל הארץ. והשני כמה שקרה זה לדוד עם תוספת חטאתו אשר נענש בו כי בחטאו מת כי השלם יקל עליו סבל העונשים מסובלו הנפילה בחטא כי היא קשה עליו מאד על דרך שאמר המשורר (תהילים ל״ח:ד׳) אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי וכן אמר הנביא (איכה ה׳:ט״ז) נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו לומר שאף על פי שנפלה עטרת ראשם האוי והאבוי הוא על חטאתם. והג' בענין אהרן שהיו בבניו שתי הרעות הנזכרות ונוסף עליהם היות המקרה ביום חתונתם וביום שמחת לבם כי זה עצב מופלג ליהפך כמו רגע גודל שמחתם לאבל רב וכמו שאמר הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני יי' ותקראנ' אותי כאלה. והד' מענין איוב שהיו בפגע כל שלשת העניינים האלה בדרך רע וזר ועוד רוב תלונות בבוא עליו צרה וצוקה על לא חמס עשה ואם שזה לא ידע לשלם מצד עצמו אבל עוד יוסיף צרה מצד אחר והוא מה שיורה זה על היות הנהגת העולם בלי סדר נכון והשגחת השם ית' שהוא רע כולל שאין בו נחמה כמו שאמר החכם (קהלת ד׳:א׳) ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם אמר איוב (י) אם רשעתי אללי לי ואם צדקתי לא אשא ראשי וגו'. ויתכן לזכור זה באזני כל חסיד סובל ייסורין שיתנחם כמו שנחם איוב לסוף. אמנם לפי שבכל אלה הענינים היתה הנחמה גם כן מצד הדמיון שיקרה בה להתפייס ברעות זולתו מה שהוא ממדות הנשים ודומיהן ועל דרך שאמר (איכה ב׳:י״ג) מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלים מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון מה שהוא אינו נחמה על דרך האמת אבל הוא דבר שיוסיף עצב לשלם כמו ר' יוחנן בן זכאי וחבריו. לזה בא הה' אשר היתה נחמתו מפאת השכל והוא השלמת האדם רצון קונו וזריזותו בשמירת פקדונו והשבתו אלי כמו שנתנ' לו והותר כמו שקרה לו ז"ל בבנו חמודו ומה לו מזמן עוד, אחר שהשלים את נפשו ועשה כרצונו ולזה אמר שנתנחם בדרך שבעלי הדעת מתנחמין לא כדרך הפתאים המקררים דעתם בצרות זולתם. הנה שהיתה טענה זו מספקת למעלה מכל הנחמות האמורות גם כי יהיו שם בחינות אחרות לרוע כרציחת הבל ע"י אחיו שהם שתי רעות גם כי עקר צערו בלמוד דוד היה על מה שתורה מיתת הילד שלא כופר חטאו שהוא רע ומר ממות ועל זאת היה מתפלל כשיובן היטב ואף גם זאת היות עניני איוב רעות תכופות ומשונות מנוהג העולם כי כל זה יראה שכוונו אלו החכמים שם בזכרונם לשכך צער העניינים הדמיונים אשר תקראן כאלה או פחות מהם. ועל הכל תהיה הטענה החמשית העולה על כלם ואין צ"ל שמכחשת הדמיון הכוזב העולה בדעת המינין שזכרנו למעלה ולזה הודה לו רבן יוחנן בן זכאי על מיתת בנו חמודו והוא מה שרצינו למה שהיינו עליו מקצור ימי בחורי חמד הטובים ושלמים בנפשותם. אמנם אם היו מאותם אשר לא שמשו כל צרכן ועדיין הם בדרך שלמותם ונאספו בחצי זמנם כבר איפשר שיאספו בעונם כענין בני אהרן אשר לפנינו וכמ"ש (חגיגה י"ד:) בן עזאי הציץ ומת וכדומה. או שגלוי וידוע לפניו שכבר הוציאו מזמנם כל מה שבידם להוציא ומשם ואילך הם עתידין להפסיד וכמ"ש (סנהדרין ע"א:) מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. וכדרבי אבהו דא"ר אבהו התאנה הזו כשהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לפריה ובזמן שאינה נלקטת בעונת' רע לה ורע לפרי' (רבות קהלת ה' פ' מתוק' וגו'). ושם אמרו רב חייא בר אבא ותלמידוהי ואית דאמרי ר' עקיבא ותלמידוהי וא"ר ר' יהושע ותלמידותי הוו נהגין ופשטין תחות תאנה חדא ובכל יום ויום היה משכים בעל התאנה ומלקט תאנתו אמרו נשנה את מקומנו שמא הוא חושדנו מה עשו הלכו להם אל מקום אחר השכים בעל התאנ' ולא מצאם הלך וחזר אחריהם עד שמצאם אמר להם רבותי מצוה אחת הייתם עושין לי ואתם מבקשים למונע' ממני. אמרו לו חס ושלום אמר להם ומפני מה הנחתם מקומכם והלכתם למקום אחר אמרו לו שמא אתה חושדנו אמר להם חס ושלום אלא אומר לכם מפני מה אני משכים ללקוט תאנתי שכיון שהחמ' זורחת על התאנים הם מתליעות מיד חזרו למקומן. ההוא יומא אשכחום דלא ליקוט נטלו מהם ופצעו אותם ומצאום מתולעות אמרו יפה אמר בעל התאנ'. ואם הוא יודע עונתה של תאנה והוא לוקטן כך הקב"ה יודע עונתן של צדיקים לסלקן והוא מסלקן. והנה המשל הוא נחמד והנמשל אמתי מאד ומה רב טוב היה הענין הזה לרבים שהחמיץ יינם בקנקנם ועל כיוצא בזה אמר הכתוב (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני יי' המותה לחסידיו לומר שלכל החסידים הוא ידוע שהמות יקרה בעיני יי' לראויים אליה. ולזה אמר בפרק אין מעמידין (ע"א ל"ה:) מאי דכתיב (שיר השירים א׳:ג׳) לריח שמניך טובים וגו'. למה תלמיד חכם דומה לקיתון של פליטין פיה מכוסה אין ריחו נודף פיה מגולה ריחו נודף. ולא עוד אלא שדברים המכוסין ממנו מתגלים אליו שנאמר (שם) על כן עלמות אהבוך קרי ביה עלימות ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו קרי ביה על מות ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות קרי ביה עולמות. ואמרו שאפילו החכמים אשר לא הושלם ענינם אצלם עד שכבר היו להם דברים נעלמים מהם היה מלאך המות אוהבם מה שמפריד חומרם מהם ומביאם לחיי עולם קודם זמנם לפי הנהוג לפי שהוא זמנם הראוי להם לשינחלו בו שני עולמות פן יקראם אסון כי ירבה להם הדרך כמו שאמרנו. והנה על פי כל הדברים האלה היה מהחכמ' האלהית לצוות לאהרן ולבניו בתחלת בואם אל השרות האלהי הנכבד ונורא שימלאו להם שבעת ימי מלואים אשר ישמרו בהם את משמרת יי' להבין ולהשכיל מהעניינים אשר זכרנו השיעור המחוייב לאנשים גדולי המדרגה כמו הם ולפי העבוד' המוטלת עליהם כי רבה היא ולזה החמיר עליהם יותר מדאי ואסר להם היציאה מפתח אהל מועד כדי שלא יפנה לבם לדבר אחר אפי' שעה כמו שאמר (ייקרא ח') ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צותי. ועתה ראה כי באה המצוה עליהם משני פנים. האחד שלא יצאו מפתח אהל מועד שבעת ימים דמשמע שהכוונה שישבו שם שתולים בבית יי' ומשוטטים בחצרותיו כל שבעת ימי המלואים והיא הערה גדולה להתבוננותם במעשה בראשית אשר על ידו יכיר האדם גודל בוראו ועוצם חכמתו ואת כל תוקף יכלתו וגבורתו אשר כל זה מה שמכריח אותו לאהבתו ולעבודתו כמו שאמרנו ראשונ' כי שבעת ימים אלו ימלא את ידם בזה העיון. אמנם הפן השני הוא מה שאמר שישבו פתח אהל מועד יומם ולילה שבעת ימים לשמור את משמרת יי' דמשמע שלא נתן להם רשות ליכנס משם ולפנים והוא מה שחוייב להשכיל מהחשבון הזה וגלגול סביביו מה חדל הוא וכי צריך להזדרז על שלמותו בחריצות נפלא כי ימיו ושנותיו הולכין ומתמעטין שבעה שבעה על הדרך שזכרנו למעלה ויזהר מאד מהשתקע בהבלי העולם וחמודותיו אשר תחת זה המספר עצמו כמנהג כל עמי הארץ. ובבחינה הזאת ודאי ראוי להם לשבת פתח אהל מועד יומם ולילה ולשמום שם משמרת יי' כל מספר שבעת הימים האלה מבלי שיכנסו בהם ומהפתח ולפנים כי העולם הזה הוא פרוזדור וכו' (אבות פ"ד). ואם יעשו כן באמת לא ימותו כי הנכנס לשבת בעולם הזה דירת קבע חדר בחדר שם תהא קבורתו וכמו שאמר (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה. הנה שהתבאר מה שכיוננו אליו מענין הזמן והכריחיותו ורוב הצורך אשר על כל בעל דעת לשום עיניו על משמרתו וכמה יועיל העיון וההשקפה באלו החשובים השבעיות אשר לפנינו בכל הענינים לעורר נפשנו על כל אלו הדברים כמו שעל ידו זרז והזהיר את כהני יי' המקודשים להשכיל לנפשם לפני מי הם באים לעמוד לשרת כי הוא בורא כל ויוצר כל ויודע כל. וכי הם ואם היו מבחר המין כאין וכאפס לעבדו נחשבו. וכמה חוייבו להפשיט מעליהם בגדי החול אשר ישמשו בהם בדברים החיצוניים ולההחליף להם בגדי קדש לשמש בפנים נקיים וטהורים כמו שיכלו ללמוד מהבגדים אשר ילבשו אותם מחדש מלאכתם ותכוניתם ומקרבנם כאשר פירשנו קצת מהוראותם בשער ל"א וההשקפה הזאת היא הכרחית לכל בעל שכל לבא לכלל שלמות והוא ממש דוגמת והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגומר (ויקרא כ״ב:כ״ז). כי כמו שהב"ח הזה אינו נכשר ליקרב על המזבח עד שיעבור עליו מספר זה המיוחד של ימים שהוא הקף שלם המוציאו מספק ריסוק איברים (נ' דצ"ל ספק נפל שבת קל"ה:) ומכשירו לקרבן כן הבעל שכל אינו ראוי לשמש עד שיעבור עליו בזמן הזה המוכן והמזומן לעוררו ולזרזו על כל אשר יעשה. והוא עצמו מה שאמר רבי יהושע בשם רבי לוי שם בפרשת אמור (פ' כ"ז). משל למלך שנכנס למדינה והוציא כרוז מלפניו כל אכסניא שבא לכאן לא יראו לפני אם לא יראו את פני המטרונה תחלה. כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לא תקריבו לפ:י קרבן עד שיעבור לפניו השבת שאין שבעה בלא שבת ואין מילה בלא שבת ראה שהמשיל ההראות אל פני המספר השלם הזה אשר אינו משולל מיום השבת בשום פנים אל ההראות אל פני המטרונא. והמטרונא היא באמת גברת הבית שרתי בהנהגת העולם אשר הסידור השמימיי נתון בידה לפרנס בו כל באי עולם על דרך שנאמר (תהילים ס״ח:י״ג) ונות בית תחלק שלל. כי ההראות לפניה וההתבוננות בה ובחכמתה בכל עניניה מוצאיה ומובאיה ממה שירבה שררה וכבוד אל אדוניה אשר הכינה על מתכונתה בחכמה ותבונה עצומה ועל דרך שאמר (משלי י״ב:ד׳) אשת חיל עטרת בעלה וכל זה הוא מלומד ומפורש מן העמידה והעיון על מספר שבעת ימי בראשית אלו, לזה אמר להם לישראל בני לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת ונתן הטעם שאין שבעה בלא שבת לומר שאף על פי שלא יבא השבת בסופן כמו שהיה בשבת בראשית מכל מקום כיון שאין שבעה בלא שבת על כל פנים יועילו לכוונת כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש כי הוא עדות החדוש הגמור כמו שבא שער ד'. ואמר ואין מילה בלא שבת כי אין מקום לעשות שום מצוה כתקנה כל שכן מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות (נדרים ל"ב.) בלא הכרת השבת הזאת והראות פני המטרונא על הדרך הנזכר אמנם בבוא לפניה תחלה כבר ימול ערלת לבבו ויכנע אל העבוד' השלמ' הכנעה טבעית ושכלית. והוא הטעם שפתחה תורתינו הקדוש' במעשה בראשית כי הוא הפתח אשר בו יבואו צדיקים לעבדה ולשמרה כמו שכתבנו שם במקומו. ולזה מה שצוה לאהרן ולבניו שלא יראו לפניו עד שיראו תחלה פני המטרונא בשבעת ימי המלואים הללו כי שבעת ימים ימלא את ידם. אמנם המוזהרים האלו נחלקו לשני מחלקות. מהם שראו פני המטרונא והשכילו בה מה שכוון מהמצוה והכשרו ליראות את פני המלך. ומהם מי שלא ראו פניה כהוגן ולא הוכשרו ליכנס לפני המלך אבל נפלו בעונש המיוחד להם באומרו (ויקרא ח׳:ל״ה) ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צויתי הרי הגזים להם יותר מדאי. ובמדרש (תנחומא פ' שמיני) שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ה׳) זה אהרן שנאמר בו ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו'. אמר להם משה שמרו ימי אבלות עד שלא הגיע בכם הדבר ושמרתם את משמרת יי' שכך שמר הקב"ה שבעת ימי אבלות עד שהביא את המבול שנאמר (בראשית ז') ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ והיו משמרין ולא היו יודעים על מה הוי שומר מצוה לא ידע דבר רע. ועת משפט ידע לב חכם (קהלת שם) שכבר אמר לו הקב"ה למשה (שמות כ"ע) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וגו'. והוא מה שכתוב בסוף הוא אשר דבר יי' בקרובי אקדש. הנה שהזהירם והתרה בהם באר היטב והודיעם כי בשמור משמרת יי' בימי מלואיהם יעמדו על משמרת עצמם ולא ידעו דבר רע לפי שהשמור במספר הזה כנזכר הוא מקיים העולם ואם לאו יהפך להם למשמר לזמן ימי אבלות. והוא שיהיה המספר הזה המוקדם בידם עליהם לעדות כי לבלתי שומרם ימי מלואיהם הם מתים וזה ענין קדימת האבל למיתה כמו שהיתה קדימת קביעות שבעת הימים לימי המבול עדות עליהם כי להשחתת משמרתם בהם נשחתו ונפסדו כי על כן התאבל עליהם יוצרם ויתעצב אל לבו כמוזכר שם במקומו (בראשית ו׳:ו׳ וע' תנחומא הנ"ל):

(יז) אָמַר הֶחָבֵר: הַהִזְדַּמְּנוּת לַהֲנָאָה וְהַרְגָּשָׁתָהּ, וְשֶׁיַּחֲשׁׂב בְּהֶעְדֵּרָהּ קֹדֶם לָכֵן, כּוֹפֵל הַהֲנָאָה. וְזֶה מִתּוֹעֶלֶת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם בְּכַוָּנָה וַהֲבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצַיְּרוֹת מִין הַהֲנָאָה בַנֶּפֶשׁ וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁחֲנָנָהּ וּכְבָר הָיָה מְזֻמָּן לְהֶעְדֵּרָהּ, וְאָז תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָהּ. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ', וּכְבָר הָיִיתָ מְזֻמָּן לָמוּת וְתוֹדֶה עַל שֶׁהֶחְיְיךָ, וְתִרְאֶה זֶה רֶוַח, וְיֵקַל בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתָּ עִם נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁרָוַחְתָּ עִם בּוֹרַאֲךָ, שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֵעָדֵר מִמְּךָ כָּל טוּב בְּטִבְעֲךָ כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵטִיב לְךָ בַּחַיִּים וְהַהֲנָאוֹת, וְתוֹדֶה עַל כֵּן, וּבְעֵת שֶׁיְּסִירֵם מִמְּךָ תּוֹדֶה וְתַעֲבֹד וְתֹאמַר: ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, וְתִהְיֶה נֶהֱנֶה כָל יָמֶיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹחֵז הַדֶּרֶך הַזֶּה, אַל תַּחֲשׁׂב כִּי הֲנָאָתוֹ הֲנָאָה אֱנוֹשִׁית, אַךְ הֲנָאָה בַּהֲמִית אֵינֶנּוּ מְבִינָהּ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בַשִּׁכּוֹר. וְכֵן יַעֲלֶה הֶחָסִיד עַל לִבּוֹ עִנְיַן כָּל בְּרָכָה וְיָבִין הַכַּוָּנָה מִמֶּנָּה וּמַה שֶּׁהוּא נִתְלֶה בָהּ. הִנֵּה יְצַיֵּר בְּ'יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת', סֵדֶר עוֹלַם הָעֶלְיוֹן וְגֹדֶל הָאִישִׁים הָהֵם, וְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתָם, וְשֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּקָּטֹן שֶׁבָּרְמָשִׂים, וְאִם הֵם גְּדוֹלִים בְּעֵינֵינוּ לְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתֵינוּ בָהֶם. וְהָרְאָיָה שֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, שֶׁחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ בִּיצִירַת הַנְּמָלָה וְהַדְּבוֹרָה אֵינֶנָּהּ מְקֻצֶּרֶת מֵחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ לַשֶּׁמֶשׁ וְגַלְגָּלָהּ, אַךְ סִמָּנֵי הַחָכְמָה וְהַהַשְׁגָּחָה יוֹתֵר דַּקִּים וְנִפְלָאִים בַּנְּמָלָה וּבַדְּבוֹרָה לְמַה שֶׁהֻנַּח בָּהֶם מֵהַכֹּחוֹת וְהַכֵּלִים עִם קַטְנוּתָם. יַחֲשֹׁב בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְדְּלוּ בְעֵינָיו הַמְּאוֹרוֹת וִיסִיתֵהוּ הַשָּׂטָן בִּקְצָת דֵּעוֹת אַנְשֵׁי הַרוּחֲנִיּוֹת, וְיַעֲלֶה בְלִבּוֹ שֶׁהֵם מוֹעִילִים וּמַזִּיקִים בְּעַצְמָם, וְאֵינֶנּוּ כֵן, אֲבָל בְּאֵיכוּתָם כָּרוּחַ וְכָאֵשׁ, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר: אִם־אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל… וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי. וְכֵן יִתֵּן אֶל לִבּוֹ בְּ'אַהֲבַת עוֹלָם', הִדָּבֵק הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָעֵדָה הַמּוּכֶנֶת לְקִבּוּלוֹ כְּהִדָּבֵק הָאוֹר בַּמַּרְאָה הַזַּכָּה, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵאֶצְלוֹ הַתְחָלַת חֵפֶץ מִמֶּנּוּ לְהֵרָאוֹת מַלְכוּתוֹ בָאָרֶץ כְּהֵרָאוֹתָהּ בַּשָּׁמַיִם, וְלֹא גָּזְרָה הַחָכְמָה שֶׁיִּבְרָא מַלְאָכִים בָּאָרֶץ, אֲבָל אָדָם מִזֶּרַע וָדָם–מִתְגַּבְּרִים בָּהֶם הַטְּבָעִים וּמִתְנַצְּחִים בָּהֶם הַמִּדּוֹת, כְּפִי הִתְחַלְּפוּת הַהַצְלָחָה וְרֹעַ הַמַּזָּל, כַּאֲשֶׁר נִתְבָּאֵר בְּסֵפֶר יְצִירָה. וְכַאֲשֶׁר יִזַּךְ מֵהֶם יָחִיד אוֹ קָהָל, יָחוּל עָלָיו הָאוֹר הָאֱלֹהִי וְיַנְהִיגֶנּוּ בְנִפְלָאוֹת וּבְנוֹרָאוֹת יוֹצְאוֹת מִסֵּדֶר הָעוֹלָם הַטִּבְעִי, וְיִקָּרֵא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה וְשִׂמְחָה. וְלֹא מָצָא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְקַבֵּל, מַסְכִּית לִדְבָרוֹ, דָּבֵק בַּסֵּדֶר אֲשֶׁר צִוָּה בוֹ, אַחֲרֵי הַמְּאוֹרוֹת וְהַגַּלְגַּלִּים, אֶלָּא חֲסִידֵי בְנֵי אָדָם, הָיוּ יְחִידִים מֵאָדָם וְעַד יַעֲקֹב, וְאַחַר כֵּן שָׁבוּ קָהָל, וְחָל עֲלֵיהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לְאַהֲבָה לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, וְסִדְּרָם בַּמִּדְבָּר כְּסֵדֶר הַגַּלְגַּלִּים, אַרְבָּעָה דְּגָלִים כְּאַרְבַּעַת רִבְעֵי הַגַּלְגַּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֵׁבֶט כִּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, וּמַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּסֵפֶר יְצִירָה: "וְהֵיכָל קָדוֹש מְכֻוָּן בָּאֶמְצַע וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כֻּלָּם", וְזֶה כֻּלּוֹ מוֹרֶה עַל אַהֲבָה. וְיִהְיֶה מְשַׁבֵּחַ עָלֶיהָ וְיִסְמֹךְ לָזֶה קִבּוּלוֹ הַתּוֹרָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וְאַחַר כֵּן בְּמַה שֶׁכּוֹלֵל אֱמֶת וְיַצִּיב מֵהָעִנְיָנִים הַנִּמְרָצִים לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה – כְּאִלּוּ אַחַר שֶׁנִּתְבָּאֵר לוֹ כָּל אֲשֶׁר קָדַם וְהֵבִין אוֹתוֹ וְהִכִּירוֹ, אָסַר עַל נַפְשׁוֹ אִסָּר וְהֵעִיד עֵדִים שֶׁקִּבְּלוֹ כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּהוּ הָאָבוֹת לְפָנָיו, וְכֵן יְקַבְּלוּהוּ הַבָּנִים עַד עוֹלְמֵי עַד, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: עַל אֲבוֹתֵינוּ וְעָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ דָּבָר טוֹב וְקַיָּם חֹק וְלֹא יַעֲבֹר. וְאַחַר כֵּן מְסַדֵּר הַקְּשָׁרִים אֲשֶׁר בָּהֶם יִשְׁלְמוּ קִשְׁרֵי הַיְּהוּדִים, וְהוּא שֶׁיּוֹדֶה בֶאֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבְקַדְמוּתוֹ וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ עַל אֲבוֹתֵינוּ, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵעִמּוֹ, וּבַמּוֹפֵת עַל כָּל זֶה, וְהוּא הַחִתּוּם וְהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ, אֱמֶת מֵעוֹלָם הוּא שְׁמֶךָ, וְעֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ, וֶאֱמֶת מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִי שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֵלֶּה בְכַוָּנָה גְּמוּרָה הוּא יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּי וְרָאוּי לוֹ שֶׁיְּקַוֶּה לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְיֵקַל עָלָיו לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיִשְׁאַל וְיֵעָנֶה. וְהִתְחַיֵּב לִסְמֹךְ 'גְּאֻלָּה' לִ'תְפִלָּה' בְּתַכְלִית הַחֲרִיצוּת וְהַזְּרִיזוּת כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ. וְיַעֲמֹד לַתְּפִלָּה עַל הַתְּנָאִים אֲשֶׁר קָדַם זִכְרָם בַּבְּרָכוֹת הַכּוֹלְלוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַבַּקָּשָׁה וְהַתְּפִלָּה בְּמַה שֶּׁמִּתְיַחֵד בּוֹ הַיָּחִיד, אֵינָם אֶלָּא מִן הָרְשׁוּת, וּכְבָר קָבְעוּ לָזֶה מָקוֹם בְּ'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה' לְמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה הַנִּקְרֵאת אָבוֹת, מַעֲלַת הָאָבוֹת, וְשֶׁבְּרִית הָאֱלֹהִים קַיָּם לָהֶם עַד עוֹלָם לֹא יָמוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם. וּמֵהַבְּרָכָה הַשֵּׁנִית הַנִּקְרֵאת גְּבוּרוֹת, כִּי לֵאלֹהִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מֶמְשָׁלָה מַתְמֶדֶת, וְאֵינֶנּוּ כַּאֲשֶׁר חוֹשְׁבִים הַטִּבְעִיִּים שֶׁהוּא עַל הַטְּבָעִים אֲשֶׁר נִסּוּם, וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְחַיֶּה הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה עִם רֹחַק זֶה מֵהַקָּשַׁת הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן מַשִּׁיב הָרוּחַ וְזוּלָתוֹ, וּבְחֶפְצוֹ מַתִּיר אֲסוּרִים וְזוּלָתוֹ, וּכְבָר הִתְבָּאֵר זֶה מֵעִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר שֶׁיַּאֲמִין בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת שֶׁהֵם מְדַמּוֹת שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִתְלֶה בָעוֹלָם הַזֶּה הַגּוּפָנִי, יְרוֹמְמֵהוּ וְיַקְדִּישֵׁהוּ וִיגַדְּלֵהוּ שֶׁיַשִּׂיגֵהוּ אוֹ יִתְלֶה בוֹ דָבָר מִסִּפּוּרֵי הַגּוּפָנִיִּים, בִּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אַתָּה קָדוֹשׁ. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הַזֹּאת כָּל אֲשֶׁר סִפְּרוּהוּ בוֹ הַפִּילוֹסוֹפִים מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהָרוֹמְמוּת אַחַר שֶׁיְּקַיֵּם אֱלֹהוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת, כִּי בָהֶם נִתְבָּרֵר אֶצְלֵנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מוֹשֵׁל וּמְצַוֶּה, וְלוּלֵא הֵם הָיִינוּ מְסֻפָּקִים בְּדִבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים עִם אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת. וְהִתְחַיֵּיב לְהַקְדִּים אָבוֹת וּגְבוּרוֹת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וּלְאַחַר שֶׁמְּקַדְּשֵׁהוּ וּמְרוֹמְמֵהוּ בָזֶה, יַתְחִיל בְּבַקָּשַׁת צְרָכָיו בִּכְלַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יַעֲבֹר זֶה, כִּי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית אֵינָהּ כִּי אִם לְקָהָל אוֹ בְקָהָל, אוֹ לְאֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בִמְקוֹם קָהָל, וְהוּא נֶעְדָּר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה.