איוב ב:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא הנה ידוע כי גם בכל פועל מלאכותי אם יעשה ויוגמר על מתכונתו כראוי להשגת התכלית הנרצה בו, צריך האומן הפועל אותו להשים תמיד התכלית המכוון בו לנגד עיניו, למען יעשה הדבר ההוא באופן שיושג באמת התכלית הנרצה ממנו, ד"מ ברצות חרש עצים לעשות כסא צריך להשים תמיד בעת מלאכתו לנגד עיניו שתכליתו היא לשבת עליו, כי רק אז יעשהו באופן שראוי לשבת עליו, וע"ז רומז גם מאמר המשורר: "סוף מעשה במחשבה תחילה".
ואם כן הדבר בדברים חמריים ובמעשה ידי חרש וחושב, אף כי בפעולות אדם המוסריות, שאם ירצה שתהיינה תמיד כראוי וכנכון לבעל שכל הנברא בצלם אלהים אשר הוא מבחר כל יצורי תבל מתחת, צריך להשים תמיד תכליתו ותעודתו עלי ארץ אשר בעבורה נברא לנגד עיניו, ואליה יכון בכל פעולותיו מבלי נטות ימין ושמאל, וכן אמר החוקר כי כמורה בקשת אשר צריך להביט תמיד אל הנקודה הידועה אשר אליה ירצה לירות חציו, כן צריך האדם להשקיף תמיד אל תכליתו המיוחדת לו למען השיגה, ולא יסיר עיניו ולבו ממנה. למען השתדל להשיג דברים אחרים וענינים צדדיים, וע"ז יורה גם מאה"כ "עיניך לנכח יביטו" וכו' כי ההבטה אל הנוכח תורה על הכונה אל נקודת התכלית המיוחדת, ויען כי ההליכה בדרך הממוצע לבד היא טובה, והנטיה אל אחת הקצות היא רעה (עיין מזה ביאורי למעלה ויקרא מ"ו ע"א) ע"כ אה"כ להורות על זה "פלס מעגל רגליך" (להשאר תמיד בתוך המכוון. כי רק אז תכלה בבחינה מוכרית) וכל דרכיך יכונו, אל תט ימין ושמאל (ר"ל אל קצות היתרון והחסרון) "הסר רגליך, מרע" (ר"ל כי רק באופן זה תסיר רגליך מרע ולא תלכד ברשת החטא והעולה) אשר ע"כ אמר ג"כ החוקר: "כי הטובים הם על דרך אחד, והרעים על דרכים רבים" כי רק מי שמידותיו ופעולותיו הן בדרך הממוצע יקרא איש טוב ופועל טוב, והאמצע המכוון והמצומצם אשר אליה לבדה צריך האדם לכונן כל פעולותיו ומדותיו, הוא רק הנקודה האחת התיכונה, כי כל הנוטה ממנה ימין ושמאל, הוא נוטה כבר אל קצה היתרון או החסרון. וא"כ כל הטובים העומדים והולכים תמיד על הקו ההולך על הנקודה התיכונה הזאת ההיא, הם שוים במידותיהם ובפעולותיהם יחד, אפס הרעים והם הנוטים מהנקודה האמצעית הזאת אל שתי הקצות הם רבים לפי ערך וגודל נטייתם זאת, המעט היא אם רב. אך יען כי לא תשיג תמיד יד שכל האנושי לדעת האמצע הנכון בכל מעשה ופעולה, ואף כי בהיות שהאמצע ההוא בעצמו אינו שוה תמיד, כי אם משתנה לפי טבע ומעלת האדם ויחס העת והזמן, ד"מ אכילת הבשר בכל יום המוכרחת לאיש חלש ורפה הטבע למען החזיק גופו. כהליכה בדרך הממוצע תחשב לו, אם רק לא יוסיף לו שאר מטעמים ומעדני יתר, ובכל זאת תחשב זאת לאיש בריא וחזק כיציאה מהדרך הממוצע אל קצה היתרון בבקשת הנאות גופו, אחרי שהנאה זאת לאכול בשר בכל יום ויום אינה מוכרחת לקיום גופו וחזוק איבריו ודי לו באכילתו רק פעם אחת בשבוע כמו שאמרו חז"ל (עיין חולין דף ע"ד ע"א שמשם הוציא הרמב"ם מאמרו זה בפ"ה מ"ה דעות) "די לאדם בריא לאכול בשר מלילי שבת ללילי שבת" ע"כ למען תת לנו אות וסימן אשר לא ישתנה ולא יתחלף לעולם, לציין בו הנקודה התיכונה אשר אליה נכונן תמיד בכל פעולותינו מבלי אשר נטה ימין ושמאל, אחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" כי באופן זה ר"ל בהיות תמיד מגמת פנינו למעלה לא נחטא בדרכינו לעולם, כי אם גם נצא לפעמים בהנאות גופנו מדרך הממוצע, בכל זאת אם תהיה כונתנו בזה רק להשיג על ידו תכלית נרצה בעיני הי"ת, אז תחשב לנו לצדקה גם יציאתנו זאת כמאה"כ "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" ואחז"ל עליו "אפילו לדבר עבירה", ר"ל אם בכל דרכיך ומעשי ידיך תשים עינך תמיד רק על ה' להפיק רצונו ולמלאות חפצו, אז יחשוב כל ארחותיך כישרים ונכונים אף ביציאתך בהם מדרך התיכון אל אחת משתי הקצות, אשר בשם "עבירה" תקרא, כמו שנמצא ד"מ בדהע"ה שיצא מגדר השיווי להרבות בשמחה ובשחוק יותר מהראוי אל המלך נגד כל העם, לפזז ולכרכר בכל עוז לפני ארון האלהים לעיני אמהות עבדיו, ולא חשב זאת לעצמו לחרפה ולקלון ולהשפלת כבודו בפני העם כאשר חשבה כל זאת מיכל אשתו (עיין ש"ב ו) וכן אמר גם התנא "הוי עז כנמר" וכו' "לעשות רצון אביך שבשמים", שר"ל שאף שהעזות לעשות דבר שהוא בהשקפה ראשונה יותר מכדי יכלתנו, והקלות והמרוצה ר"ל המהירה לעשות חיש פעולה מה מבלי להתבונן תחילה עליה היטב, והגבורה הגופנית לערוץ ולהכניע זולתנו תחת רגלינו, הן בעצמן פעולות ומידות רעות, ובכל זאת אם תעשינה רק לכבוד שמים לסבב על ידן הטוב הנרצה בעיני הי"ת, ד"מ להציל מהר חיש את העשוק מיד עושקו החזק ממנו הלא לפעולה טובה תחשב כל זאת לנו, כי כן צונו גם הי"ת לבלתי הביט בוגדים ולראות כבלע רשע צדיק ממנו כשאה"כ "לא תעמוד על דם רעך" וכן עשתה ועל שנתנה אהבתה ודודיה במרמה לאיש זר, ואח"כ חלפה ומחצה רקתו למען הציל אמה מיד נר אשר הציק להם על לא חמס בכפם, ורק על ענין כזה אחז"ל "גדולה עבירה לשמה" וכו' ואמרו "כשם שמצוה לרחם על הרחמנים כך מצוה להתאכזר עם האכזריים [וכעין זה אמר החכם המליץ ציצערא בבקשו מזקני רומי שיקחו נקם מהערין קאטאלינא ואנשי בליעל אשר רעו לו "אחי ורעי" כמו שהאיש אשר יהרוג עבדו את אשתו ואת בניו, וישרוף עליו את ביתו, לא יקרא אכזר בקחתו נקם מעבדו המרצח הזה, ויהי להפך כי אין מהראוי לקרוא רחמן כאשר תחס עיני לחמלה עליו כי מדוע לא יקל צערו ומכתוב לבו ונפשו אשר תאבל עליו על אבדן אשתו ובניו וכל אשר לו בקחתו נקם מהאיש אשר הסב בכל הרעות האלה אשר מצאוהו כן לא נקרא גם אנחנו בשם אכזרים אם נקח נקמתינו מאנשי בליעל אלה, אשר אותנו נשינו וטפינו דמו נהרוג, ואת בתינו וכל העיר הזאת כלה אשר היא כלילת יופי, חשבו לנתוץ ולנתוש, ואת הזרים והנכרים יושבי אללא בראגיען יזמו להביא שערינו ולהושיבם על תל עירנו השרופה באש למשול בה ממשלת, ויהי להפך כי לאכזריות גדולה תחשב לנו אם נחוס עליהם כי אז הלא תשם העיר ומלואה?] [ולא שיעלה על דעתינו לחשוב שהורשה לנו לעשות כל עמל ואון רע וחמס לעמיתנו, אם נוכל רק להשיג עי"ז תכלית מה אשר נחשבה לטוב מוסרי. כמו שיחשבו קצת התועים שבהיות רק מחשבת האדם להשיג תכלית הנראית רק בעיניו כטוב מוסרי יוכל להרשיע ולעשות כל רע שירצה, כי זה אינו ולא הורשה לעשות כדבר הזה, כ"א למען סבב על ידו טוב כללי אשר לא יסתפק בו שום אדם.] כי הרע הפרטיי לא נחשב למאומה נגד הטוב הכללי המסובב על ידו, וע"כ חובה היא גם על כל איש פרטי לסבול לפעמים רע ועול פרטיי אם רק יושג על ידו הטוב הכללי. הנמשך מכל דברינו אלה הוא כי בהיות תמיד זכרון הי"ת לנגד עיני האדם לא במהרה יחטא ואשם בכל דרכיו, כמו שאמר דהע"ה (תהלים ט"ז) "שוותי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט", אפס בעבור היות האדם מורכב מגוף ונפש, ולא על נקלה יוכל לזכור תמיד בכל פעולותיו את הי"ת שהוא עצם רוחני אשר לא תשורנו עין אדם הקרוץ מחומר ואף כי בהיות הרבה מבני אדם קצרי שכל וחסרי דעת אשר לא יוכלו על נקלה להתרומם משפל מצבם הגשמי עלי ארץ ולהתרחק ממחשבותיהם המורגלות רק בעיונים חמרים ולהתנשא על להשכיל ולהתבונן ולעיין במושכלים רוחנים, ולהשים מושג הי"ת שהוא ציור שכלי תמיד לנגד עיניהם, ע"כ הם מצטרכים תמיד לאות גופני וגשמי אשר יזכירם תמיד ב"ה למען יראו ויביטו בו תמיד ויזכרו וישובו אל ה' [וכעין זה המליץ גם החבר (עיין כוזרי מאמר א' סי' צ"ו) בעד ישראל שעשו העגל לא למען הכחיש עי"ז חלילה באלהים אמת כי אם למען היות להם נעבד מורגש, אשר יזכירם תמיד ב"ה, תחת משה שהלך מאתם ולא ידעו מה היה לו, וחטאתם היתה לדעתו רק במה שיחסו ענין אלהי לדבר גשמי אשר עשו ידיהם ברצונם לבד, מבלי אשר צוה אותם הי"ת לעשותו כי אם הזהירם בהפך על זה באמרו "לא תעשה לך פסל" וכו' שר"ל אף אם כונתך בעשייתו רק לזכור אותו על ידו] וזאת היתה ג"כ כונת הי"ת בצותו לבני ישראל לבנות המשכן למען יהיה להם לא לבד מקום אשר יתקבצו ויועדו שם יחד לעבדו שכם אחד, כי אם גם אות וסימן גשמי אשר בראותם אותו אף כי רק מחוצה לו יזכרו תמיד את הי"ת אשר לכבודו ועל פי מצותו הוכן לשכן שמו שם, כמו שאה"כ "ועשו לי מקדש (ועי"ז) ושכנתי בתוכם" (עיין מזה גם ביאורי לשער נ"א) ומטעם זה אמרו גם חז"ל בברכות ל"א שגם עתה בהיותנו נפזרים כמעט בכל אפסי הארץ אנו מחויבים לכונן תמיד פנינו ודעתינו בעת תפלתנו אל צד העולם אשר שם המקדש אשר בירושלים, מקום משכן כבודו, כי בשום ד"מ הישראלי היושב בפאת מערב באייראפא אפריקא ואמעריקא פניו למזרח, והיושב בארץ כינא ושאר ארצות המזרחיות פניו למערב, והיושב בארץ אזיען הדרומית פניו לצפון, ובפאת צפון פניו לדרום, יזכרו כלם בהי"ת ויתפללו בלב שלם, באופן שתקובל תפלתם יותר.
ועפ"י הדברים האלה יאמר הרב ז"ל כי ע"כ היתה גם מערכות מחנות בני ישראל ודגליהם במדבר על פי ה' סביבות משכן אהל מועד, יען כי בהיות ארון הברית אשר עליו שכן כבוד הי"ת באמצע וכל המחנות יחנו סביבותיו יהיו תמיד פני כלם אל הקודש אשר בתוך, ככל נקודות וחלקי הקו הסובב הפונים תמים אל נקודת המרכז אשר באמצע. למען יהיו כל ישראל נזכרים תמיד על ידי אות גשמי זה בהי"ת שהוא רק עצם רוחני וציור ומושג שכלי, ולא יסירו לבם ממני לעולם, כי אם יהיו משתדלים תמיד לעבוד אותו ולדבקה בו, ואם בכל זאת יחטאו לפעמים יזכרו וישובו אליו מהר בכל לבבם ובכל נפשם וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל כי ירצה להורות רק כי כמו שתכלית כל השגות הנמצאים העליונים שהם השכלים הנבדלים מלאכי עליון, היא רק להשיג את הי"ת לפי השתנות והתחלפות מעלם ומדרגתם, וכלם משתדלים רק לפאר ולרומם אותו תמיד, באופן שנוכל לאמר כי ה' בם כדגל וכנס בתוך המחנות אשר אליו יפנו ויכינו כלם, כמו שאמר ג"כ ה"כ ד"מ ממנו י"ת "דגול מרבבה" כן התאוו ג"כ ישראל שיהיה להם בתוך מחנותם ודגליהם אות גשמי המזכיר אותם בהי"ת תמיד, והוא מלא משאלותם זאת בצותו לערוך מערכיהם באופן שיחנו כלם סביבות אוהל מועד, וזשאחז"ל "אהקב"ה לישראל חייכם אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם" ר"ל אסדר מערכת מחניכם ודגליכם כמו שחפצתם להדמות בזה למלאכי עליון. אשר חוייב להיות מצוייר התכלית האנושי ציור שכלי ביחידי סגולתו. כן יאות שיהא רושמו נמצא באופן ירגישוהו כל אנשי כללותו: הקודם זכר אותו החכם בפ"א מספר המדות אמר ברור הוא כי זה הוא הטוב והנבחר ועל כן ידיעתו הוא עזר גדול לחיים וכמו שהמורים בחצים ישימו אות יישירו נגדו כן הדבר הזה כי בו נשיג יותר הראוי. ולפי זה ראוי לחקור בדרך אמת מה הוא ולאי זה מהדברים העיוניים או מהמעלות ילוה. הנה ביאר שהיא חובה על כל חכם לב שיהיה אצלו מצוייר וידוע התכלית אשר אליו יתיישר בכל מעשיו כדי שיגיע אליו על ידי העיון או העיונים או המעלות אשר ילוה אליהם ומאמר החכם שלמה קיים זה במה שאמר עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך. פלס מעגל וגו' (משלי ד'), הנה שהצריך שיהא לו אות נכחו אליו יביט ויכוין בכל מעשיו ולא עוד אלא שעפעפיו יצמצמו הבטתו ויישירו נגדו כדרך בקיאי מורי החצי' עד שתהיה הבטת הנכח מצומצמת כמעט אל נקודה ^*כי הנוכחיות וכו' להבין דבריו אלה עיין ביאורי בראשית דף קע"ה ע"א. כי הנכחיות הוא דבר שלא יפרד מהנקודה אפי' במחשבה כמבואר בהגיוניות והוא כוונתו באמרו לנכח יביטו ועל זה הדרך נאמר לנכח אשתו (בראש' כ"ה) כמבואר שם ^*או שיכוין במלת נגדך וכו' ר"ל שהתכלית המיוחדת לאדם והראויה לו לפי מעלתו בהיותו בעל שכל המכיר את בוראו תקרא פה בשם "נגד" לפי שהוא נערכת היטב ומצומצמת כראוי נגד מעלתו ויקרתו, וע"כ לא יוכל האדם להעלות על דעתו שתכליתו פה עלי ארץ היא רק לאכול ולשתות ולהנות שאר הנאות הגוף, כי זאת הלוא היא גם תכלית ותעודת הבהמה ושאר בע"ח ובמה יבדל איפה האדם מבחר היצורים מהם? ולמה זה נתנו ה' עליון על כל החי אשר על פני כל הארץ וחלק לו בבינה והשכל אם לא חהיה תכליתו להשכיל ולהתבונן בדרכי ה', ולעשות עפ"י פקודת שכלו את כל המעשים הנרצים בעיני הי"ת? וזשאה"כ "ועפעפיך יישירו נגדך" ר"ל יהיו מכונים תמיד ביושר אל תכליתך ותעודתך המיוחדת לך והעומדת לנגדך. או שיכוין במלת נגדך אל אותו אות וסימן שהוא ראוי ונאות אליו רצוני המיוחד אל החי המדבר ושיבחרהו ויכוין אליו מיתר התכליות הבלתי מיוחדות שזכר הפילוסוף בראשון מהספר הנזכר. ואמר כי בהיות עיניו פקוחות על זה האופן יהיה נשמר במה שסמך פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו וע"ד שאמר אחד מהמליצים לא יכשלו הרגלים רק לאשמת העינים. ואולם בכתוב הג' ביאר ענין האות ההוא וזכר הנמשל ואמר (שם) אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע. והכוונה שענין ההבטה וההשקפה המוטלת עליו בעיני בחינתו הוא שישמר מהימין והשמאל בכוונותיו שהם קצות היתרון והחסרון אשר בכל המדות רק שיכוין אל חוט השערה אשר באמצע ולא יחטיא לפי שכל א' מהקצוות הוא הרע והאמצע לבדו הוא הנכון והוא אשר נרמז בפתיל תכלת אשר בציצית כמו שיתבאר שם ב"ה. אמנם לפי שזה האות הוא קשה המציאות כמו שכתב החכם עצמו בפרק ה' מהמאמר השני (מהמדות) אמר הטובים הם על דרך אחד והרעים על דרכים רבים. א"כ המעלה הוא קנין נבחר עומד באמצע אשר הוא אצלנו מבואר בשכל וכאשר יבאר החכם ע"כ. והנה הקושי הוא לפי שזה האמצעי מצד צמצומו הוא קשה המציאות כל שכן שהשיווי ההוא הוא מתחלף תמיד כפי אדם זמן ומקום כמו שנתבאר שם וזכרנו אותו בשער הב' לכן עקר האות והסימן הוא שיהיה א' קיים תמיד בלתי משתנה ובלתי מתחלף לעולם באופן יהיה ידוע לא אצל החכם לבד כי אם אצל הכל. ולזה הוא מה שאמרוהו חכמי האמת בהישירם אל התכלית העליון שבתכליות וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב) הנה ששמו אות נכבד ונפלא למראה עיני כל בעל דת יישיר נגדו בכל מעשיהם. וכמו שאמר החכם בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג') ירצה שתשום אותו יתעלה לתכלית בכל מעשיך ולא תחוש אם תטה אל הימין או אל השמאל או אם תכוין אל האמצעי כי אותו אשר יכוון אליו לש"י הוא הנכון. והוא אמרם ז"ל בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה (ברכות ס"ג.) שהיציאה אל הקצוות עבירה היא בידו רק אם תהיה הכוונה לשם שמים וכמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וכו' (נזיר כ"ג:). ודקדקו זה מאומרו והוא יישר אורחותיך יאמר שהכוונה הזאת תשים העקוב למישור והפעולות המוחזקות בפחיתיות ישובו מעלות. וכמו שהישיר בזה יהודה בן תימא הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (אבות פ"ה) עם שעזות הנמר הוא פחיתות באדם וכמ"ש עז פנים לגיהנם (שם) וכבר המית דוד את הגר העמלקי שנתפאר בשהוא המית את שאול (שמואל ב' א') עם שעל דרך האמת כחש לו ואף שאם היה אמת היה הוא מעיד על עצמו ואין אדם משים עצמו רשע (סנהדרין ע"ו.) אלא שדנו כדין עז פנים בשלוח יד לשונו לאמר שהוא המיתו ואע"פי שלא יהיה כן. והוא מה שאמרו דוד בפירוש פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה' (שמואל שם.) וכן קלות הנשר וריצת הצבי אל הרוב הם פחיתיות באדם כי ע"כ נגזר שם הנקלה והנכבד מקלות וכבדות. וגם גבורת הארי שהוא ענין עריצות אינה מעלה אלא גבורת הבעל שכל שלפעמים היא או על הרוב הוא היותו מנוצח וכמ"ש אי זהו גבור וכו' (אבות פ"ד). אמנם אם היו לשם שמים הן הם עצם המעלות ועקרן. זכור נא אמרה מיכל בת שאול לדוד ביוצאו מפזז ומכרכר לפני ה' ומה ענה אותה כפי ענינה (שמואל ב' ו') כאשר ביארנו יפה בשער נ"ט והקש על זה בכולם כי ודאי באמת הענין לשום שמים איך שיהיה הוא טוב ונכון. ובפרק קמא דבתרא (ט"ז.) אמר רבי לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו שטן דחזיה להקב"ה דקא נטיא דעתיה בתר איוב אמר דילמא חס ושלום אנשייה לרחימותיה דאברהם. פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה וגומר (שם א' א'). דרשה רב אחא בר יעקב באפופינייא אתא מלאך המות ונשקיה אכרעיה. ראה מה שכוונו אלו החכמים לישר אותנו בזה הדרוש עצמו והוא כי באשר יכוונו לשמים אע"פ שישתמשו במדות הפחותות כהנה שהם מפעולות היצר הרע לא קנה בזה היצר התגברות או ממשלה כמנהגו בהשתמשו בהנה ע"י השלוח אדרבא יכנע לפני בוראו והוא מה שכוונו באומרם אתא מלאך המות ונשקיה אכרעיה וכדאמרי התם אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות וכלהו יליף להו מקרא דאיוב. ויצא השטן (איוב ב') רק אליו אל תשלח ידך (שם א') וכתיב רק רע כל היום (בראש' ו') ואולם שלח נא ידך (איוב שם) מכלל דביה קיימא סוף דבר עם זה ישאר השטן כרוך בעקבי השכל. וזאת היתה כוונת הדרוש ההוא שהטעים הדבר יפה. וזאת היא תועלת עצת החכמים באומרם שיהיו כל המעשים לשם שמים כל כנסיה שהיא לשם שמים וכו' (אבות פ"ד). כל מחלוקת שהיא לשם שמים וכו' (שם פ"ה). כמו שיתבאר בפ' קרח שער ע"ח ב"ה. לפי שזאת הכוונה תיישיר המעשים כלם ואע"פי שיראו נוטים או סרים מני דרך כמי שאמרנו. והוא מה שקיים אותו החכם שלמה באומרו ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען. בכל דרכיך דעהו והיא יישר ארחותיך. אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע (משלי ג'). והכוונה מבוארת לפי מה שקדם. ועל האות העליון הזה אמרו חכמינו ז"ל כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו (ברכות ו':) כי עם שפשוטן של דברים יוקח על קביעות המקום המורגש בבית המקדש או בבית הכנסת או בבית המדרש כמו שיבא. ^*יראה עיקר וכו' כוונתו כי שם מקום יורה לפעמים בלה"ק על ציור מיוחד מושכל ורוחני, כמו ברוך כבוד ה' ממקומו שר"ל לפי מדרגת מעלתו הרוחנית והציור השכלי שיש לנו ממנו, ופה כונת חז"ל היא שיכונן כל איש את תפלתו רק אל ציור שכלי רוחני ואלהי אחד שהוא הי"ת לבדו ולא לזולתו, ויען כי לפני בוא אברהם אע"ה אשר הכיר אלהים אמת היו בני אדם מאמינים בהרבה אלהות וע"כ היו שונים בהכנת תפילותיהם כי זה התפלל לשמש, וזה לירח וזה לכל שאר צבא השמים, עד שבא הוא והכין לבבו לדרוש את ה' לבדו, והורה זאת גם לבני דורו בכל מדרך כף רגלו כמאה"כ (בראשית י"ב) "ויקרא בשם ה'" ע"כ אחז"ל "כל הקובע מקום לתפלתו" (ר"ל שמיחד תפלתו רק לה' לבדו כמו שעשה זאת אברהם ראשון לכל באי העולם) "אלהי אברהם יהיה בעזרו" יראה שעקר כונתם אל מקום המושכל והמיוחד שהוא באמת אחדות הנקודה שאמרנו. וזה כי עד שלא זרחה שמשו של אברהם אבינו לא היה מקום קבוע לבני העולם לתפלה כי זה דורש מהשמש וזה מהירח וזה משבתאי או מאדים וזולתם וכן כלם איש לדרכו פנו אלוהו של זה אינו אלוהו של זה גם המבקש מהאחד לא יסיח דעתו מהאחר כי לכלם יש להם יכולת לפי מחשבתם אחד המרבה ואחד הממעיט אבל כשהאיר אורו בעולם ובטל דעותיהם הנפסדות והראה להם בדברים מופתיים שיש סבה אחת ראשונה לכל הנמצאות עליונות ותחתונות הוא שפעל אותם ברצונו המוחלט מיד קבע להם בזה לתפלת' מקום מיוחד והוא דלא למבעי משום אלוה בעולם זולתו יתעלה כי הוא המקום המיוחד האמתי ואמרו שהנמשך אחריו וקובע מקום זה לתפלתו בלי שיתלה עצמו בשום השתדלות וכוונה נכריה אלהי אברהם יהיה בעזרו וכמה יורה אמתת כוונתם זו מ"ש (שם. ל) תניא היה עומד בחוצה לארץ יכוין פניו כנגד א"י שנא' והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א' ח') היה עומד בא"י יכוין כנגד ירושלים שנאמר והתפללו אל העיר הזאת (שם) היה עומד בירושלים יכוין כנגד בית המקדש שנאמר ובאו והתפללו אל הבית הזה (ד"ה ב' ו'). היה עומד בבית המקדש יכוין כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר והתפללו אל המקום הזה (מלכים א' ח'). הנך רואה כי בתארם וציונם המקום המיוחד אל הכוונה הלכו הלוך וצמצם מהארץ לעיר ולבית עד ששמו סוף הצמצום ותכלית ההגבלה מלת מקום שהוא בית קדשי הקדשים והכותל המערבי שעליו נאמר הנה זה עומד אחר כתלנו (שה"ש ב') והוא ממש קביעות המקום שעליו אמרו כל הקובע מקום וכו'. ^*וראה נפלאות וכו' תוכן דעתו שאף שכל התפלות צריכות להיות מיוחדות רק לה' לבדו, הפליגו חז"ל עוד יותר בתפלת הגשמים שצריכה להיות מיוחדת להי"ת בתכלית היחוד יותר מהתפלה בעד שאר הדברים ההכרחיים לאדם, ולהורות על ענין זה אמרו ד"מ שהגשמים הם מהדברים שלא נמסרו המפתח שלהם ביד שליח, וע"ז רומז גם מאה"כ בתפלת שלמה, כי בתפלות שיתפללו ישראל רק בעד הסרת רעב דבר שדפון וירקון ושאר הצרות אשר תמצאנה אותם, אמר רק "ובאו והתפללו אל הבית הזה" ובהעצר השמים אמר "והתפללו אל המקום הזה, "המורה על הכונה" המיוחדת לנקודה שכלית ורוחנית אחת, והיא אל הי"ת בתכלית היחוד. וראה נפלאות מהענין הזה כי הנה חז"ל (תענית ב'.) מנו אחד מהדברים שלא נמסרו ביד שליח מפתח של גשמים שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך וגו' (דברים כ"ח). עד שכבר אמרו חכמי הקבלה שבענינים האלו צריך ליחד הכוונה תכלית ההתיחדות למי שהמפתח בידו ולהעלותה מכל שאר הכוונות והמחשבות שיועילו בתפלות בדברים אחרים כמו שנודע מדבריהם הסמוכים אל הכתובים. והנה שלמה החכם בתפילתו השלמה שהתפלל בחנוכת הבית הגדול והקדוש אשר בנה בכל הדברים אשר בקש עליהם (מלכים א' ט') בהנגף עמך ישראל וגו'. רעב דבר שדפון ירקון וכל שאר הענינים בכלם אמר ובאו והתפלנו אל הבית הזה. ובאמרו בהעצר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך אמר והתפללו אל המקום הזה וכן תמצא הדבר מדויק בספר מלכים ובדברי הימים הנה שהפליג להראות שמלת מקום תאמר בלשון מיחד מהמיחד בכוונה זו אשר היא תכלית הבטת נקודת הנכח אשר אמרנו. וזה עצמו ביאור הקודם. אמנם הנמשך יתבאר מעצמו והוא שאם זה הציור השכלי הוא הכרחי כמו שנתבאר ורוב האנשים הם קצרי השכל לראות זה האות בעין שכלם או להתבונן בו מתוך דברי הכתובים, ראוי ונאות הוא שיושם להם מצד מצבם ויישובם וקביעות מנהגם בבקשת צרכיהם והמצאת מאוייהם אות מוחש ומורגש ישכילם ויטה רעיוניהם אל האות הנפלא והמיוחד הלזה כי יימינו וכי ישמאילו כמו שהוא המנהג גם כן במורי החצים שישימו אל קצרי הראות אות עב וגס וגדול למראה אצל האות הדק בעצמו כמו שכתבנו אצל הייעודים הזמניים בשער ע' וזה עצמו פשוטי המאמרים עצמם שזכרנו כל הקובע מקום לתפלתו וכו'. כי כמו שהאות העליון אשר אליו חוייב להתיישר כל מבקש דבר הוא אחד מיוחד מושכל בלתי משתנה כן ראוי שיושם לכל מתפלל מקום ידוע וקבוע מוחש ומורגש אל כלל האנשים יתיחס אליו יקרא בית תפלה יועיל לישר אותם אל הכוונה המיוחדת וכמו שהיה עושה אברהם אבינו דכתיב אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם יי' (בראש' י"ג) גם במה שאמרו היה בחוצה לארץ יכוין פניו וכו' כוונו לקבוע שם מקומו של אברהם אבינו כי הוא הוא בלי ספק. וכן אמרו שם היה עומד אחורי בית המקדש הופך פניו נגד בית הכפורת. נמצא עומד במזרח הופך פניו למערב. במערב מחזיר פניו למזרח. בצפון מחזיר פניו לדרום. בדרום מחזיר פניו לצפון. נמצא כל ישראל מכוונין לבם לאביהם שבשמים אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא מאי קרא כמגדל דוד צוארך בניי לתלפיות (שה"ש ד') תל שהכל פונים לו. ראה איך ביארו שכוונת קביעות זה המקום על זה האופן היא כדי שעל ידי כן מכוונים כל ישראל לבם לשמים שהוא תל שהכל פונים אליו וגזה אמר שם ראשונה הסומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים שנאמר והתפלל אל יי' (מלכים א' ח') כי הנה אין ספק שהסדר הזה אשר נתנו בכוונת התפלה יישיר הסומא ומי שאינו יכול לכוין מעצמו. והנה לדעתי על זה הענין המיוחד סדר דוד המזמור אשר על פסוק אחד ממנו רדרש המאמר שזכרנו. למנצח מזמור לדוד יענך יי' ביום צרה וגומר (תלים כ'). הנה הוא ע"ה הסב הדבור כלפי עם הקדוש כאיש אחד ואמר לו שהמחוייב שיצוייר בלבו שהוא יתעלה העונה בעת צרה ושאין מבצר משגב מלך זולתי אלהי יעקב. ולהיישירו אליו יתעלה זכר מקום קביעות תפלתם. ואמר ישלח עזרך מקדש וגו'. והכוונה שיכוון לבו לקדש שהוא המקום הקבוע ראשונה ושיהיה זה דרך הסימן הקבוע בשניה זה ציון שבו יזכור כל מנחותיו ויתעדן בעולותיו. ובזה כבר תכוין לבך אליו יתעלה ויתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא ופירש זה ואמר נרננה בישועתך אשר יעשה אותך תמיד כי הוא הגעת התכלית אשר עם לבבך ולא עדד אלא שנשא דגל רוממות ומעלה בשם אלהינו אשר היה עמנו כי זהו השלמת עצתנו כי בשני הענינים האלו ימלא יי' כל משאלותיך שהמה אלה משאלות האיש השלם אשר ביארם דוד לפלשתי כמו שזכרנו במבוא השערים בתחלת הספר. והנה באה אליו תשובת הנדבר עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו וגו'. יאמר כי תספיק השקפה זאת לדעת ידיעה גמורה מה שבקש המשורר שיכוונו לבם שכל טובתם וישועתם הם ממנו יתעלה שכבר ידע שהוא ית' המושיע משיחו והעונה אותו לא מבית המקדש ומציון לבד שהוא המקום הקרוב המסומן כנזכר כי אם משמי קדשו שהוא המקום הראשון. ומזה נתאמת בגבורות ישע ימינו. ולזה אמר אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר והוא שוה למה שאמר דוד שם אתה בא אלי בחרב וגו' ואנכי בא אליך בשם ה' וגו' (שמואל א' י"ז). והוא ענין המעלה והרוממות. ועל הגעת התכלית עכ"פ אמר המה כרעו ונפלו וגו'. כמ"ש שם היום הזה יסגרך ה' בידי וגו'. ומעתה כבר נהיה מלומדים לכוין לבנו לאבינו שבשמים מבלי שום אמצעיות ולומר יי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. הרי למדנו שהמשורר קבע להם ענין מורגש נראה לעין הוא יהיה המקום הנבחר אשר בו יתיישרו אל האות המושכל אשר בכוונם אליו יושגו שתי התועלת הנזכרות. ^*ואחר שהתורה וכו' ר"ל יען כי התורה האלהית המלאה לה חקי ה' ומשפטיו הישרים היא לנו כדבר גשמי הממלא מקום הי"ת ראוי הוא שיעשה האדם כל מעשהו רק לשמה, ר"ל רק למען מלאות המצוה הכתובה בה לא בעבור שום פניה להשגת תכלית אחרת, כמו שחובה עליו לעשות מעשיו רק למען הפיק רצון הי"ת. ואחר שהתורה האלהית שתתעלה היא עומדת בינותינו למראה עינים ולהשמעות אזנים למלא מקום נותנה יתעלה להנהיג ולפרנס אותנו מצדו משפטים ישרים ותורת אמת חוקים ומצוות טובים הנה הוא ראוי שתתואר כמוהו בזה רצוני כשיהיו כל המעשים נעשים לשמה בלי שום זיוף. הנה בזה אע"פ שיתחלפו המעשים במין כבר ייחדם התכלית האחד להיות מעשה אחד ולא לאיש אחד בלבד כי אם אף לפועלים רבים ומעשים מתחלפים ובלבד שיכוונו כלם לתכלית אחד כמו שאמרנו ראשונה והוא מה שכוונו האלהי רבי מאיר באותו מאמר שהזכירוהו בראש פ' קנין תורה אבות (פ"ו) ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו נקרא ריע אוהב אהוב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות ומלבישתו ענוה ויראה וממשיכתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן ומרחיקתו מן החטא ומביאתו לידי זכות וכו'. ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין שאינו פוסק מימיו וכנהר שמתגבר והולך והוי צנוע וכו'. הנה שהוא ז"ל שם ראשונה התנאי המיוחד הנזכר והוא היות עסק התורה לשמה כמ"ש וכל מעשיך יהיו לשם שמים (שם פב) וסדר כל התועלות נמשכים מזה התנאי המיוחד אשר א"א זולתו וזה על יסוד אמתי ביארנוהו יפה בשער מ"ב והוא שמשפט כל מעשה אשר יעשה האדם אותו ותוארו לא יוקח כי אם מהתכלית אשר אליו יכוין בו עיין משם. ולפי זה כל העוסק בתורה שלא לשמה רק לשום תכלית מהתכליות החצוניים כגון על מנת שאעשיר ע"מ שאקרא רבי (ספרי פ' עקב) וכיוצא הנה העסק ההוא הוא עצמי אצלו ועסק התורה הוא לו במקרה כקורדום או מגל זה שהאדם ירצהו להשלמת מלאכתו והרי חלל הנכבד בנקלה והיקר באובד ולזה אי אפשר שימשכו לו ממנה התועלות המיוחדים אליה בשום פנים לא מהשלמיות הדבקים לעסקה ולא מהמעלה והרוממית הנקשרות בה. אמנם אשר יהיה לו העסק בה לשמה ע"ד האמת על הדרך שכתבנו בחלק השלישי מהשער המ"ד הוא אשר אמרו עליו (ברכות ו':) שהעולם נברא בשבילו כמו שלא נברא רק בשבילה והוא ודאי הזוכה לדברים הרבה שהם מיוחדים אל התעצמות הכוונה כנזכר אמר שאשר לו כן נקרא ריע אהוב וכו'. ^*וזה שכבר וכו' ר"ל כי החוקר אמר שמקור כל אהבה האמיתית הוא השיווי שבין האוהבים יחד. כי כמו שאהבה הטבעית שבין הקרובים נוסדה רק על היותם כלם בני איש אחד שהוא ראש ואב כל משפחתם והם כלם עצם מעצמיו ובשר מבשריו, כן נוסדה גם שאר כל אהבה רק על שיווי הדעות או המידות אשר בינותם כמו שיאהבו ד"מ בני דת ואמונה אחת, או יושבי עיר ומדינה אחת השוים לרוב בעבור זה גם במדותיהם ותכונותיהם, איש את רעהו יותר מאשר יאהבו את זולתם, ואחרי שכבר אמר (עיין למעלה בתוכן השער) כי כל הישרים מתכונים רק לנקודה האחת האמצעית, ובעבור זאת שוים הם גם יחד, תחת כי העוזבים ארחות יושר נוטים זה מזה וכל אחד ואחד מהם מתכוין לנקודה אחרת, כי זה יפנה ד"מ להשגת העושר וזה אל הכבוד המדומה וזה אל הנצוח, [וע"ז רומז לדעתי גם מאה"כ (תהלים קכ"ה) שקראם בשם "המטים עקלקלותם" בכינוי רבים, יען כי כל אחד ואחד מהם הולך עקלקלות באופן אחר] ובעבור זאת תמצא האהבה ג"כ רק בחיק הישרים השוים יחד ולא אצל זולתם, ויען כי העושק בתורה לשמה הוא הישר האמיתי, קראוהו חז"ל בפ"ו ממס' אבות בשם "רע אהוב" ר"ל כי הוא רע אהוב לשאר הישרים בני גילו, וכן קראו גם חז"ל את כל ת"ח ההולך מישרים בשם "חבר" לא כן שאר המון העם הפונים איש איש אחר בצעו ואינם מתחברים יחד להשגת תכלית אחת. וזה שכבר נתבאר בפילוסופיא המדינית שסבת האהבה בין האוהבים הוא ההמצא להם דברים ישתתפו בהם. וכבר ביארנו זה בפרק החבור אשר בשער ח'. והנה א"כ העוסק בתורה לשמה ולא לשום תכלית חיצוני הוא הראוי ליקרא ריע וחבר לכל שלם וירא שמים מצד שהעסק ההוא ייחדם. והוא הסבה אשר נקבע זה השם אצל חכמי התלמוד והוא השם המבדיל בין החכם לעם הארץ כי סתם חבר הוא חכם כי ודאי הם ריעים אהובים זה לזה כי ייחוד תכליתם יקשר אהבתם קשר טבעי לא כן העוסקים בה שלא לשמה כי אע"פ שיראה פרסום מעשיהם אחד הנה חלופי תכליותיהם יבדילום וירחיקום כי זה יפנה אל העושר. וזה אל הכבוד. וזה אל הנצוח. ויקרה להם כמו הרשעים שאע"פ שהם משתתפים ברשע בכללות הנה חלוף הרשעיות אשר ביניהם ירחיקום ויפזרום כמו שכתבנו בשער י"ב. ואמר שאיש זה הוא אהוב למעלה בסוד קדושים ולמטה בעדת צדיקים. והנה בזה כלל מה שאמרו ריב"ל באותו המאמר שסמכו לו מחברי הפרק ההוא באומרו בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף שנאמר נזם זהב וגו' (משלי י"א). וידוע כי העוסק בתורה לשמה הוא עצמו העוסק בה תדיר כי אהבתו אותה היא בעצם ותמיד. אמנם אשר יהיה עסקו בה לשום תכלית אחר הנה כאשר יזדמן אליו מציאות אותו התכלית ממקום אחר ודאי יפרוש ממנה וירחיקה יותר מזולתו ולא עוד אלא שישנאה כמו שאמר שנה ופירש קשה יותר מכלם (פסחים מ"ט:) והוא האיש אשר לא נקרא ריע ואהוב אבל נקרא נזוף כי הוא נזוף ומרוחק ממחנה שכינה באמת ועליו יכיוצא בי מקוננת בת קול היוצאת מהר החורב ואומרת אוי להם לבריות שחושבות שכאשר יניחו התורה מקופלת בקרן זוית וילכו להם לקושש חפציהם המדומים או שיכוונו בעסקה אליהם שהוא הנשארת עגונה ועלובה לא כן הדבר כי הם אשר הגיע להם עלבון האמתי ואוי להם כי נדדו ממנה כי כל שאינו עוסק בתורה תדיר הוא הנזוף והמרוחק מן השמים ומהבריות השלמות ושם לזה משל נאות מאוד ואמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וגו'. ירצה כי האדם כאשר ידמה לאשה כזאת אשר מצד הכנתו היא כאשה יפה לקבל קישוט התורה וזכוכה אמנם מצד מעשיו סר טעמו ממנה כבר ידמה לנזם הזהב אשר יאבד מתוך תכשיטי המטרונה ונפל לאשפה אשר ירמסוהו שם החזירים וישמטוהו באפם שלא נאמר שהמטרונה נזופה מהנזם אבל הנזם הוא המטונף והנזוף מהמטרונה ויתר דבריו הם מובנים אל זאת הכוונה. וגם במה שאמר וכל העוסק בתורה הוא מתעלה הוא שוה למה שאמר ר"מ ומנדלתו ומרממתו על כל המעשים (שם) כמו שיבאר. ואומר משמח את המקום משמח את הבריות כי לא יבקש דבר יחלוקו עליו או יחלוק עליהם ויצערם. ומלבשתו ענוה ויראה אמר כי כשיהיה עסק האדם בתורה לשמה ימשכו לו כל השלמיות האלו הדבקות אליה כי לא יטרידוהו הכוונות הנכריות אבל התואר המיוחד אל האיש האלהי אשר נתנה על ידו הוא הנראה בו ראשונה כמו שנאמר והאיש משה ענו מאד (במדבר י"ב). ואחריו היראה השלימה אשר עליה נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' (דברים ה'). וביאר אופן הגעת אלו המעלות בזה אחר זה צדיק ואחר כן ישר ואחר כן נאמן. אלו התוארים רצוני צדיק וישר ידועים מהפ' י"ג מהה' שבמדות וכתבנו בפי' צדיק וישר הוא בשער מ"ג. אמנם מדת הנאמנות היא מדה שלימה הכוללת את כלן כמו שאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב) כי היוצא והבא בעיון התורה האלהית צריך נאמנות גדולה יותר מהבא אל אוצרות חמדת הכסף והזהב אם בענין שמירת סודותיה אשר כסם עתיק יומין וגם להתגהג בפרטי דיניה וטעמיה בהצנע לכת שלא לגרום הטלת דופי בשום אחד מהם. וגם שלא לדבר בפני עמי הארץ ובפני אנשים אשר לא ידעו את דרכיה דבר אשר יגלגלו עליו כדי שלא תמאס בעיניהם ויכשלו בה. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל כל משנאי אהבי מות (משלי ח'). אל תקרי משנאי אלא משניאי (שבת קי"ד.) וגדולה מזו אמרו במסכת ע"ז (כ"ט:) שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך מפני מה אסרו גבינו' של עכו"ם מפני שמעמידין אותו בקבת נבלה אמר לו והלא קבת עולה חמורה ואמרו כל כהן שדעתו יפה גומעה חיה אימא מפני שמעמידין אותו בקבת עגלי ע"ז אמר לו א"כ למה לא אסרוה בהנאה והשיאו לדבר אחר וא"ל ישמעאל אחי היאך אתה קורא (שה"ש א') כי טובים דודיך או כי טובים דודייך א"ל כי טובים דודיך ופרש"י ז"ל דהכי קאמר ישקני הש"י מנשיקות פיהו דהכי קאמר לי טובים דודיר מיין. א"ל אין הדבר כן שהרי חברו מוכיח עליו שנאמר לריח שמניך טובים ופרש"י ז"ל וסיום דבריו על כן עצמות אהבוך (שם) וקאמר עלה בגמרא ר"ש בן פזי ואיתימא רב שמואל בר רב יצחק מרישיה דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו אמר לו ישמעאל אחי השק שפתיך זו בזו אל תבהל להשיב מאי טעמא אמר עולא גזירה חדשה היא ואין מפקפקין עליה ומאי גזירה חדשה משום נקור ולימא ליה משום נקור כדעולא דאמר עולא כד גזרי גזירה במערבא לא מגלו לה טעמא עד תריסר ירחי שתא דילמא איכא דלא סבירה ליה ואתו לזלזולי בה. ובמדרש חזית (שיר א') א"ר יונתן מפני שבקרוב אסרוה ור' ישמעאל קטן היה. ראה צורך נאמנות התורה אפילו בין נאמני ארץ כ"ש בזולתם. סוף דבר המכוין אליה לשמה תשימהו מעולה מאד במעלת השלימות האלה. והנה כלל בזה מה שאמרו אחרי כן כל הלמד מחברו פרק אחד וכו'. שאע"פ שהיה דוד גדול מאחיתופל בגדולה ונבואה מצד מה שלמד ממנו שני דברים דלא הוו בידיה (רמב"ם אבות שם) אחד שלא יעסוק בתורה יחידי שנאמר חרב אל הבדים ונואלו (ירמיה נ'). והשנ ישלא ללכת חוץ לביתו אפילו לבית המדרש ולבית הכנסת רק ברב עם. ואע"פ ששניהם ענין חריצות הם דכתיב אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש (תהלים נ"ה). וזה לא יהיה כי אם מפני העריכו אי זה דבר של מדע והשכל מכל אלפי זהב וכסף כמשפט כל העוסק בתורה לשמה וגם מהיותו מעולה במעלת הענוה אשר הוא לבושה הראשון וקל וחומר לכל אדם כשילמד מחבר. למוד שלם של הלכה או של דבר תורה בעולם. ומרחיקתו מן החטא ומביאתו לידי זכות והוא שלא לבד ימנעהו העסק בה על זה האופן רצוני לשמר מהחטא אלא שירחיקוהו ממנו הרחקה גמורה והוא ההזהר בגזירות ותקנות חז"ל שעשו סייג לתורה כי אחר שכל עמלו הוא לשמה יזהר בה לשמור מאד. ומביאתו לידי זכות כי אף שיטעה לפעמים במעשיו כיון שכוון בה לשמים זכות הוא בידו כמו שאמרנו למעלה גדולה עבירה לשמה וכו' הפך המכוין לדברים החצונים שאף על פי שיעשה מעשה המצוה אין לו שכר בה והנה כלל בזה מה שכתבו אחרי כן כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' (אבות שם). כי העוסק בתורה לשמה לא יחוש אל המאכל והמשקה כי אם אל ההכרחי לבד והוא דבר שמרחיק האדם מהחטא ומביאו לידי זכות אם מצד שלא יסור לבבו על דרך שמנו עשתו (ירמיה ה') וישמן ישורון וגו' (דברים ל"ב). ואם שלא יטרח בבקשתם ויעזוב מלמוד התורה והוא אומרם ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ואמר אח"כ ונהנין ממנו עצה ותושי' וכו'. כי אשר לו כן לא לבד ימצא בו התועלת התוריי כי גם עצה ותושי' בדברי העולם דהכא רבי קארו ליה והתם רבי קארו ליה כי ידו בכל בתורה ודרך ארץ צא ולמד כמה הגדות בתלמוד בדרכי המוסר ובעסקי הממונות אשר נעלמו מעיני זולתה והוא כולל בזה מה שאמר אחר כן אל תבקש גדולה ואל תחמוד יותר מלמודך (שם). והכוונה הפוך בה דכולא בה ואל תאמר אלך ואלמד דברים כאלו ממקום אחר ואמר אחר כן ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין וכו' (שם). כי העוסק בתורה לשמה הוא שר וגדול בכל דרכיו כי יקובלו דבריו ואע"פ שיאמר על שמאל ימין ועל ימין שמאל כי ידעו ויכירו ממנו כי לא להנאת עצמו הוא אומר כמו שהוא הענין בעוסקים בתורה שלא לשמה שהם חושדים בכל מה שידברו ואפי' האמת שתצא מפיהם הוא בלתי נאמנה לשומעיהם. ולזה הטעם עצמו נתן לו ממשלה וחקור דין כי יש לסמוך על חקירתו שלא ישנו שום דבר חצוני מהאמת הגמור ומזה הטעם מתגלין אליו רזי תורה כי מי שהוא פונה אל כוונה מהכוונות זולתה באמת נסתתמו ממנו עיני הבחינה והחברה השלמה במובניה כי ישתדל להמשיך כוונתה אל הדברים אשר ירצה אותם כמו שעל זה הענין עצמו אמרה התורה כי השחד יעור עיני חכמים וגו' (דברים ט"ז) וכל דבר שאליו יטה הרצון הוא שחד לפי האמת וכאשר ישתולל מכל כוונה זולתי האמת עצמה נפתחו לו שערי המדע וההשכל ואין סוגר והנה בזה כלל מה שאמר (אבות שם) אל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם כי אשר יש לו זה השלמות על האופן הנזכר הוא יעצור בעמו לפני מלכים והוא המושל בכל מעשיהם כי עצה יבקשו מפיהו וייחלו לעצתו ואין ממשלה גדולה מזו. והנה עד הנה זכר כל הדברים הנכבדים אשר יכספום האנשים לתכליות ואמר שעם שהאיש הזה השלם לא יכוין אליהם מצד עצמם על כל פנים יגיעו לו כמו שאמרו (נדרי' ס"ב.) וסוף הכבוד לבא והוא הדבר האחד אשר אמרנו ראשונה שימשך אל המכוין מעשיו לשמים. אמנם על הדבר השני והוא רוממות המעשים וגודל מעלתם אמר(אבות שם) ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כי העוסק בתורה לשמה מבלי שום כוונה אחרת יהיו כל פעולותיו גדולות ונשאות ורמות על כל יתר המעשים אשר יעשום האנשים לתכליות אחרות כמו שהתכלית אשר אליו פונה במעשיו הוא היותר נכבד שבתכליות. והנה כלל בזה מה שכתבו (שם) אחרי כן גדולה תורה יותר מהכהונה והמלכות שהמלכות בשלשים מעלות והכהונה בכ"ד מעלות והתורה במ"ח מעלות להורות כי המכוין אליה בכל מעשיו הוא גדול במעלה על כלן כי המלכות והכהונה צריכין אליה והיא אינה צריכה להם. הנה נתבאר היטב מהמאמר המעולה הזה שהכוונה אל התורה לשמה תיישיר המעשים כלם אל נכון כמו שהכוונה לשמים יש לה זאת הסגולה עצמה כמ"ש בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך (משלי ג'). וכבר היתה עם זה ממלאה מקום אלהיה בשוכנ' בינותינו כמו שאמרנו והוא בעצמו מה שכיונה התורה האלהית בכל מה שתכללהו פרשה זו וקצת הבאה אחריה במפקד מספר עם ה' אלה ובייחסם איש על שבטו והבדלת הלוים ושום אותם על ארבע ראשים וחלוקת השבטים על ארבעה דגלים שלש שלש לכל דגל ודגל וחניית כלם סביב למשכן כי נוסף על מה שיהיה כל זה הגבלת מעלה וקדושה למקדש שלא יבאו לראות כבלע את הקדש דוגמת ההגבלה שנעשית בסיני כדי שלא יהרסו אל ה' לראות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפתיחת פירושו לספר הזה הנה יהיה התועלת עצום מאד מצד שמצבן על האופן ההוא המיוחד יעמידום על איכות המקום ההוא האמצעי הנכבד אשר בו ארון הברית אדון כל כמ"ש נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב וכו' (ברכות ל'.) ונמצאו כלם מכווני' לבם לאביהם שבשמי' והוא הענין עצמו בתור' האלהית כי בראותה שהיו כל מחניהם נפרשים ונבדלים אלפים אמה מהמשכן. ומחנות הלוים מבדילים בינם ובינו. והחצר מבדלת בין ההיכל והלוים. ופרכת המסך בין הקדש ובין קדש הקדשים ובקדש הקדשים הארון אשר עליו הכרובים פורשי כנפים. והתורה האלהית נתונה בתוכו ישכילו וידעו כי הוא עקר הכל והיא המרכז אשר עליו יסובבו כל הענינים הנכבדים האלה ויקבעו בנפשם היותה תכלית כל המעשים ועקרן. ^*ויבער וכו' ר"ל בכל זאת יען כי התורה האלהית תלהט אש התשוקה הרוחנית והמוסרית בלב כל דורשיה, ותרוה נפש כל הצמא המשתוקק אל הידיעה והאמונה האמיתית כמים קרים אשר ישיבו נפש עיפה, ובהיפך תכבה אש התשוקה החמרית אשר תבער בלב האדם החושב רק בענינים ארציים והנאות גופניות, כאשר יכבו המים את שלהבת אש בוער, גם תהיה למנה רק למי שמתבודד עצמו בעיונו מעניני התבל וממחמדי בני אדם כאלו היה שוכן במדבר מקום לא עבר שם איש ע"כ אחז"ל להורות ע"ז "בשלשה דברים נתנה התורה באש במים במדבר". ויבער בלבם בעוצם תשוקתה רשפי אש שלהבת יה לא תכבה גם יהיו מימיה העצומים והמתוקים מים קרים על נפש באה באש התאוות ובתבערת התשוקות הגופיות ומזה ומזה יבאו אל פרישות העולם וההנזר מקניניו והצלחותיו המדומים להתבודד בעסקיה הנפשיים והרוחניים. כי על שלשה אלה אמרו במדרש (במד"ר פ"א) מכאן שנו חכמים בשלשה דברים נתנה תורה באש ובמים ובמדבר. באש דכתיב והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש (שמות י"ט). במים דכתיב ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים (שופטים ה'). במדבר דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ולמה נתנה בשלשה דברים אלו לומר לך מה דברים הללו נתנו חנם לבני העולם אף תורה נתנה חנם לבני עולם וכן הוא אומר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה). הנה אמרו שנתנה באש כי אש אוכלה היא להצית ולהבעיר חוזק התשוקה בלבות האנשים אל שלמותה ולהוציאם מהצלה והרפיון אשר בלבות זולתם והוא מה שסמכוהו אל אומרו והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש כי לב האדם אשר תורת אלהים בקרבו זה סיני והוא עשן תמיד מפני אשר ירד עליו ה' באש התשוקה והכוסף התמידי אשר לא יפסק ונתנה במים לפי שנוסף על שהתורה היא מרוה הצמאון הגדול הנזכר גם היא במי מצוותיה הרבים והערבים מכבה שלהבת הכח המאוה אל תענוגי האדם וחמודותיו הגופיות הפך מה שהיו בו כל אומות העכו"ם. והוא מה שנתבאר באומרו ה' בצאתך משעיר וגו'. כי בצאתו משעיר ובצעדו מאדום כי לא נתקררה דעתו בהם לתת להם תורה ומצות כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ב':) על אומרו ה' מסיני בא וזרח משעיר וגו' (דברים נ"ג). כי הם מקולקלים בתכונותיהם אשר לא יוכלו להרפא מצד רוע טבעם כאשר יתבאר במקומו בעזרת הצור. הנה אז ראה זאת האומה שהיא מקבלת התקון והשלמות בעניני תאותיהם ולזה לכבות חום רתיחת התאוות הרעיש הארץ והטיף השמים גם עבים ממי התורה המתוקים והערבים ההולכים לאט ומקררים רשפי התאוות בלי ספק. ואומרם שנתנה במדבר הוא ממש כאומרו לא כל המרבה בסחורה מחכים (אבות פ"ב) וכמי שאמרו חז"ל (במד"ר פ' כ"ב) ולא ממדבר הרים (תהלים ע"ה) כמו שיבא בבני גד ובני ראובן שער פ"ה ב"ה והראיה נכונה מאד: וידבר ה' במדבר סיני כי ודאי מצד התבודדותו המופלג זכה למה שזכה כמו שנאמר וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא עד הר האלהים (שמות ג') והוסיפו לזרז ולומר מה דברים הללו כו' לומר שאלו השלשה ענינים שזכר אינו נמנע וקשה על האדם השגתם אם ירצה להרגיל עצמו בלמוד התורה והישרותיה כי כמו שהאש התאווני ^*ומי קרירות העצלות. ר"ל כי כמו שבגבור על האדם חום דמו תבער בקרבו אש התאוה, כן כאשר יגברו בקרבו הליחיות המימיות המעורבות בדמו יהיה עצל ורפה ידים ושונא כל עמל יגיעה ותלאה, ואף כי להתיגע בעמל עיון התורה, וכן הוטבע כמעט בנפש כל אדם תשוקת ההון והעושר אשר ע"כ רוצה וחפץ הוא תמיד לעבור במדברות ובימים רק למען בצוע בצע ולרכוש רכוש, ורק ע"י ההרגל התמידי יוכל האדם לשקע אש תאותו החמרית, ולחזק רפיונו להרהיב עוז בנפשו לעסוק בתורה, ולמעט תשוקת ההון לבלתי היות תמיד עובר ארחות ימים ומדבריות כי אם יושב אוהלים להגות בתורה וחכמה וע"ז רומזים גם דחז"ל כי כמו שג' דברים אלו ר"ל ג' הנטיות הנזכרות האלה נתנו לאדם, בחנם ר"ל שהוטבעו בטבעו מלידה ומבטן, כן גם קנין התורה והסרת ג' מידות רעות אלה ע"י ההרגל נקל לו לאדם, באופן שגם התורה נתנת לו בחנם ר"ל מבלי עמל ותלאה רבה, ומי קרירות העצלה גם הרצון אל העברת המדברות ורכיבת הימים להצלחות הזמניות נתנו לאדם בחנם כלומר שהם לו בטבע ונתקיימו במעט הרגל כן שלשה אלה אשר כנגדם שהתורה נתנ' בהם נתונים נתוים המה לו בחנם אם יתחיל להרגילם וכמו שאמר במקום אחר וממדבר מתנה (במדבר כ"א) והוא ענין אמתי נפלא מאד יקיימו בו מציאות הטבע השני אשר ביארו הפילוסוף אצל קניני המעלות כמו שיבא אצל נתון תתן לו (דברים ט"ו) שער צ"ד ב"ה. גם כונתם ז"ל באומרם מה הדברים הללו נתנו חנם בעולם וכו' למה שכתב הרב המורה פי"ב ח"ג שהדברים היותר הכרחיים לחיים היה מהחסד האלהי לתתם חנם בעולם כמו האש והאויר והמים וכיוצא ויאמרו כי כמו שנתינת אלו הדברים חנם יורה על הכרחיותם לצורך החיים הגופניים כן התורה נתינתה חנם יורה כי היא חייני ואורך ימינו בשני מיני החיים בלי ספק וביארו כל הענין מאומרו הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה) וזה כי באומרו הוי כל צמא זכר סגולת האש שקדמ' והוא עוצם התשוקה על דרך שאמרו והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות פ"א) ובאומרו לכו למים הרי המים עצמן אמורין. ובאומרו ואשר אין לי כסף לכו שברו ואכולו וגו' ביאר הענין השלישי המכונה אל המדבר והוא כי מבלי כסף ויתרונות שאר הקנינים יקנ' האדם זה הקנין המעול' בהפך מה שיהי' בענינים המדומים שלא יקנם האדם כי אם במחיר גדול וזהו אומרו ולכו שברו וגו'. כלומר ואם לא תאמינו מהרו לכם ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב ותראו שלא תמצאו ואני אומר לכם ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכולו במאכל יותר יקר מכל מאכל אשר יאכל והוא מה שביאר היטב באומרו למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבע' שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. הנה זאת תראה כונת חז"ל בזה ועמה תהי' ראייתם ראיה על כלם. ואולם מה שנמשכנו לזה הוא מה שהיינו עליו שמקום מושב התור' האלהית ומעמדה והמצב אשר להם עמה כפי מה שתסדרהו זאת הפרש' יועיל מאד לכוין כל הדברים לשמה ולהזדרז אל קיומם אחר שהם אינם אלא עושי מלאכתה ושומרי משמרתה בכל עניניהם והוא הענין אשר המציאו להם החכמה האלהית על פי תאותם המעול' אשר הגיעו אליה במעמד הנבחר והנורא מצד שלמותם בעת ההיא המוצלחת: והוא מה שאמרו במאמר שזכרנו ראשונה שבשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בסיני לתת להם תורה ומצות ירדו עמו וכו'. ירצה שבמעמד ההוא הנכבד שהכל הגיעו למעלת הנבוא' והשיגו מדרגת הנמצאות והשתלשלותם כמו שכתבנו בפירוש העשרת הדברות ואמרו שירדו עמו רבותים אלפי שנאן על דרך שאמרו שבאותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא ירדו עליונים למטה ויעלו תחתונים למעלה (ש"ר פ' י"ב) והוא ענין הקירוב שנמצא אז להם בהשגתם כמו שביארנו בשער מ"ד. ושם הכירו וידעו כי כל הנמצאים העליונים היו דגלים דגלים סביבות עזו ית' רצוני שכלם נושאים דגל של רוממות לקלס ולרומם אל האלהים שהוא סבת הכל ומשפיע על כלם מטובו והוא דגול מהם כמלך המהולל מן גדודיו מסביב אשר ממנו ולא מזולתו יקוו לקבל שפע והצלחה. ובאותה שעה נתאוו מפאת שכלם הזך והנקי ליעשות דגלים כמותן שנאמר ודגלו עלי אהבה והכונ' שישובח ויהולל האל יתעלה במערכתם באותו ציור עצמו שהוא משובח ומפואר בממשלה הראשונה עד שיהיו נושאים דגלי רוממות ומעלה לפניו תמיד בטוב שכלם ועוצם הכרתם שהוא התל שכל הנמצאים חייבים לפנות אליו והיה טעם התאוה ההיא להם לשבח כי ידעו שאי איפשר לכללותם לעמוד על השלמות ההוא תמיד. ולזה אמר הקב"ה חייכם אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם דכתיב ימלא ה' כל משאלותיך. וזה כי בישב מצבם על זה האופן מהדגלים בו יהיו פונים כל שבט יה' וצבאם ופקודיהם אל המקום המיוחד אשר בו משכן העדות אשר שכן עליו ה' על הכפורת בין שני הכרובים שהכל הוא אות וסימן אל מושב אלהים חיים ומלך עולם אשר דגליו סובבים אותו מפה ומפה כבר יהי' זה הענין המורגש על זה האופן תועלת נפלאה להשאיר כללותם תמיד באותו הציור אשר חמדו להם ובו מלא משאלותם לשישארו על זה השלימות לפי שהסימן והאות ההמוני יביאו אל הציור השכלי כמו שאמרנו ראשונה והוא מה שאמר משה עשה אותם דגלים כמו שהתאוו שנאמר איש על דגלו באותות. והקש על זה בענין התורה האלהית אשר היא חותמו של הקב"ה והנמוס האלהי המגלה והמפרסם אמתת מציאותו יתעלה ועוצם נפלאותיו ויושר דרכיו בהיות המרכז המיוחד אשר אליו פונים בהקפת אותה בכל צבאותם לדגליהם בכל מחנותיהם כאשר אמרנו ויתכן כי לדמותם אל דגלי מעלה אשר התאוו אליהם בקיומם והתמדתם והמצאם על ענין אחד ולהרחיק מהם השנוי וההתחלפית המוטבע בתחתונים כפי מה שאפשר היה מהחכמה האלהית להגביל שנות הנמנים בדגליהם אלו משנות העולם ^*כי בהיות וכו' כוונתו שאם היה מנין בן עשרים שנה לכל אחד ואחד מיום לידתו היה המנין מתחלף מיום אל יום כי נניח ד"מ שבאחד בניסן שנת תר"ח יהיה מכפר כל בני עשרים שנה במדינת שלש מאות אלף איש, הלוא ביום שלאחריו כבר יגדל מספר זה מכמה אלפים, בעבור שנוסף עליו גם מספר אותם האנשים שנולדו בשני לחודש ניסן שנת תקפ"ח, וכן ביום שלאחריו ומן אז והלאה יגדל תמיד המספר הזה, אפס כאשר ימנו לשנות העולם, ר"ל שכל הנולדים מראשית שנת תקפ"ח עד אחריתה ימנו לבני עשרים שנה כבר בתחלת שנת תר"ח, הנה ישאר המנין הזה שוה כל שנת תר"ח כלה, ואף בצאתה כאשר תחל שנת תר"ט ויהיו נוספים על המנין הזה כל האנשים שנולדו מתחלת שנת תקפ"ט עד אחריתה לא ירבה המנין, אחר שיוגרע ממנו מספר כל הנולדים בשנת תקמ"ח אשר יכנסו עתה כבר בשנת ששים ואחת לימי חייהם לפי מספר שנות העולם, ואחרי כי לפי מנהג העולם ישוה לרוב יחד מספר כל הנולדים והמתים בכל שנה ושנה, הנה ישאר עי"ז המספר והמנין הזה כמעט בכל השנים מבלי חילוף ושינוי גדול, וידמו גם בזה למלאכי עליון (כאשר התאוו להדמות להם) אשר לא ישתנו ויתחלפו לעולם. כי בהיות ענינם על זה האופן לא ישתנה סכומם מיום אל יום כמו שיחויב חלופו ושנויו אם ימנו מעת לידתן. ולא עוד אלא שבחדש עליהם שנה משנות העולם ימצא תמיד מנינם קרוב אל השווי במה שיהיו מספר הנכנסים אל עשרים כמספר היוצאים אל ששים שהרי אינם נמנים אלא כל יוצא צבא בישראל וכבר דרשוהו חז"ל בפירוש ומעלה מעלה מערכין (ב"ב קכ"א:) וזהו מה שכתבו רש"י ז"ל בפרשת כי תשא לתת טעם להשואת שני המספרים אשר נעשו בשתי השנים כמו שנזכר שם. ואפלא מאד ממה שתמה הרמב"ן ז"ל עליו ואמר כי מנין שנות האנשים אינו למנין שנות העולם אבל הוא מעת לעת מיום הולדו שכך נאמר בהן מבן עשרים שנה ומעלה שיהיו שנים שלימות להם והשתדל לקיים דבריו מערכין כמו שהוא בפירושיו. כי הנה כך נמצא בדברי רבותינו ז"ל במדרש במדבר סיני רבה (פ"א) מנין אתה אומר שלא היו מונין להם עשרים שנה אלא מר"ה למנין העולם ולא מר"ח ניסן ליציאת מצרים מן הכא ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים הא כיצד אימתי אמר להם הקב"ה לעשות משכן ביום הכפורים וכו'. והנה שם האריכו דבריהם למצוא טעם לשלשה המנינים הראשונים אם להשואת שני המנינים האחרונים מהם. ואם לחלוף המנין הראשון משניהם שלא היו בו רק כשש מאות אלף רגלי. ואמרו שהיה זה מפני שבין המספר הראשון ושני המספרים ההם נתחדשה שנה משנות העולם מה שלא היה בין שניהם וסיום דבריהם בזה כך הוא אלא מהיש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ראש השנה לברייתו של אדם הראשון. ולכן כלל החשבון כן להודיענו שהרי נכנסו חדש אחד בשנה שנייה לצאתם מארץ מצרים ולא נתוספו אותם של עשרים שנה במנין על איתם שנתנו שקלים לאדני המשכן לומר לך שאין מונין להם מניסן אלא מתשרי ע"כ: הנה שנתבאר היטב דקים להו לרבנן שאין למדים למספרם ממספר ערכים להתחלת שנותיהם כלנ שהרי לא פלפלו כל כך אלא לדעת אם תתחדש להם שנה מתשרי או מניסן אבל ברור להם שאין מונין מעת לעת כל עקר ויראה שכוונו למה שכתבנו להראות שעי"כ יהיה מספרם רחוק מהשנוי והחלוף יותר כמו שיאות לעם ה' אלה אשר אוו להם להדמות לדגלי מעלה הקיימים והעומדים תמיד על מצב א' בלי שום שנוי כלל. ואולם מ"ש שם זה לשונו והנה לפי' דעת הרב עמדו בשבעה חדשים ולא מת אחד וכתוב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (במדבר ט) באמת בימים ההם ובעת ההיא אינו פלא גדול וגדולה היא אלי מזאת מה שנאמר עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמ' אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש (שם לא) כי עת מלחמה היא יותר מסוכנת משנת שלוה והטומאה איפשר שתהי' מקטן או זקן שאינו מן המנין או מאשה שנאמר ונפש אדם מן הנשים גם מה שכתב שהשואת שני המנינים אינה שאלה כלל לפי שבמנין הראשון נמנו שבט לוי עמהם. ובשני השלימו המשלימין שנותיהן לכל מה שחסרום הלוים שהיו קרוב מעשרים אלף. הנה לא יצא הרב בזה מיד פלא בשיהיו המשלימים במספר הלוים ואשר מתו בנתים בצמצום הגמור לא יוסיף ולא יגרע אחד ומה שאמר שלא נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' עד המספר השני אינה ראיה שהרי בפרשה זו עצמה לא נזכר כי אם אחר המספר אשר ספרם לגמרי כי אחר שאמר אלה הפקודים אשר פקד משה וגו' ויהיו הפקודים שש מאות אלף וגו'. נאמר וידבר ה' אל משה לאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. ומהיכן ראה תחלה שלא למנותן כמו שמנאן תחלה לפי דבריו והלא עמו היה אהרן נשיאם במספרם כמו שהיו נשיאי שאר השבטים אלא על כרחין כוונת הכתוב והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל כי כן היה דבר המלך לאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' (שם א'). ויאמר זה על המספרים כלם אלא שהוצרך לבארו הנה למה שסמך פדיון הבכורות ותמורתם בהם ומבואר הוא שכן דעת חכמי הדרש בזה בלי ספק. והנה אם כן אין לדבריו אלו שום סמיכות וכ"ש במה שכתב שם להמציא תוספת ברכה במספר השני על הראשון שהיו כשש מאות אלף רגלי הגברים. ואמר ואולי הגברים אינם בן עשרים אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה הוא בכלל וכו'. כי הוא מבואר דלא חש מר לקמחיה כלל כי הנה לפי זה אינם יכולים להשלים מנינם רק אותם שהיו מבן תשע עשרה שנה ומחצה בקרוב כשיצאו ממצרים ודאי יחסרון כל אותם בני שש השנים שהם משלש עשרה ועד תשע עשרה כי רבים הם מאד והנה עמהם לא עלו לשש מאות אלף רגלי לגמרי אבל היו כשש מאות אלף ובלעדיהם היו שש מאות אלף ותק"נ הרי זה נמנע כ"ש למ"ש שלא יתכן שיהיו קהל גדול כמוהו שלא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים. גם במה שנתן פני הראות להשואת המספרים במה שאמר ויתכן שכן אירע המעשה שהיו המשלימין במנין המתים יותר נאות היה לו לומר שהיו הנכנסים כנגד היוצאים כמו שאמרנו. והנה עכ"פ נתקיים מה שכיוננו אליו מהכונה האלהית להעמיד מספרם על ענין אחד כל מה שאפשר דוגמת מעלה להיותם דומים להם במעלתם ובטוב שכלם וציורם אל האות העליון אשר הכל פונין אליו כאשר נתאוו להם כפי מה שזכרו חז"ל:

וראה אמרו ב׳בני האלהים׳: ׳להתיצב על יי׳ – בפעם ראשונה ושניה; אבל ה׳שטן׳ – ואף על פי שבא בכללם ובתוכם בפעם ראשונה ושניה, לא אמר בו בראשונה: ׳להתיצב׳, ובשניה אמר: ׳ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב על יי׳. והבן זה הענין, והסתכל מה מאד נפלא, וראה איך עלו בידי אלו הענינים כדמות נבואה! והוא: שענין ׳להתיצב על יי׳ מורה על היותם נמצאים מוכרחים במצותו לעשות מה שירצהו – תבין זה ממאמר זכריה ב׳ארבע מרכבות יוצאות׳ – אמר: ״ויען המלאך ויאמר אלי: אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ״; ומבואר הוא שאין יחס ׳בני האלהים׳ ויחס ה׳שטן׳ במציאות יחס אחד, אבל ׳בני האלהים׳ יותר קיימים ויותר מתמידים, והוא גם כן יש לו חלק אחד במציאות למטה מהם.