איוב ד:יג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, מורה נבוכים והאמונות והדעות

ובמדרש (מדבר רבה פרש' כ"א) צרור את המדינים וגו' אתה מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרות ואי זה זה דוד שנא' ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש (שם) א"ל הקב"ה אתה תעבור על דברי וגו'. יראה שהיו להם הענינים האלה ממין א' והוא מה שאמרנו. (ד) ולכאורה יראה שלא היתה הכוונה שיעשה כן מיד אלא התר רצועה בהם לבד כעין לא תדרוש שלומם וטובתם וכן יש במדרש (במ"ר פ' כ"א) לכך כתיב צרור את המדינים לפי שכתבתי כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו' (דברים כ״א:י״א). לא תעשה כן אלא חבלו אילנותיהם וכן אתה מוצא בשעה שהלך יורם מלך ישראל להלחם במואב וגו'. עד והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעייני מים תסתומו (מלכים ב ג׳:י״ט) והנכון שהכתוב עצמו הפר טעם מה שנתעכב הדבר לעשות והוא אומרו ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. והכוונה שמיד אחרי המגפה צוה ה' על המספר אל הטעם שיבא ומשם נמשכה שאלת בנות צלפחד והנגרר אחריו כמו שיבא ומ"מ נזכרו בכאן שני הענינים שזכרנו ראשונה בחוזק העם וחולשתו. וזה כי יען שחטאו בחלקם הצוריי מצד מה שנשמעו לע"א ובחלקם החומרי ממה שחטאו נתעתדו לקבל נזק והפסד מהם והיתה ההתיצבות לפניהם קשה אם ימתינו לשיערכו כנגדם. ולזה היתה עצת ה' טובה מאד שיקדימו הם עליהם כדי שיבאו עליהם בפתע ויהרגום והוא מה שביארו באומרו כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור והוא ענין הראשון. ועל דבר כזבי בת נשיא מדין וגו' הוא ענין השני אשר חטאו רבים במינו שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב אמנם טעם המספר תכף ומיד הוא כדי לכלול מלחמת מדין בכלל כל מלחמות מלכי כנען בהיות ע"י אנשים כשרים שהם ראויים לעשות מלחמה ביד רמה ושיתבוננו העם הזה בינה כמו שביאר בסוף לאלה תחלק הארץ וגו' כמו שאמרנו מבן עשרים שנה וגו' ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים ירצה שהודיעום שיש בחלוקת הארץ ביניהם שתי השקפות. השקפה למספר שימנום בערבות מואב מבן עשרים שנה ומעלה. ועוד אחרת לבני ישראל היוצאים מארץ מצרים והוא מה שאמרו שהמתים היו יורשים את החיים כמו שכתב רש"י ז"ל והיא פשרה נכונה בין שתי החלוקות כמו שהוא מובן יפה מדבריו. אמנם מה שספר אחר מספר שבט ראובן הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו וגו' ותפתח הארץ את פיה וגו'. אחשוב שהיה לכבוד יעקב אבינו שקנטר לראובן ושמעון ולוי בשעת מותו ועתה יזכור שהיה טעם לדבריו ממה שנמצאו בשבט ראובן ולוי מי שהתריסו כנגד רבם וכנגד שכינה עד שנעשה בעבורם נס מפורסם בישראל כמו שנודע משמעון עצמו ע"י החסרון הנמצא בם בזה המספר מהמספר אשר לפניו יותר משלשים וששה אלפים אמנם אגב ארחיה קמ"ל כמה קשה עונש המחזיק במחלוקת על ריב לא לו מהמחזיק בטענות עצמו כי הנה דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו את משה ואת אהרן בעדת קרח כלומר על ריב לא להם ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם בכללם עד שלא נשאר שריד ופליט באהליהם. אמנם קרח שנכנס על ריב שלו הלא הוא עצמו ואנשיו נענשו אמנם בני קרח לא מתו כי הבא בטענ' ודאי כשתבטל הטענה בעיניו כמי שעשו כלם צדיקים על פי חז"ל כנזכר במקומו הנה הוא יחדל. אמנם הבא בלא טענה לא תמצא לו סבה שיחדל אבל יהיה מקשה לבו אחר רצונו ויפול ברעה ואין מציל והיא כוונה נפלא' בכתוב. והנה בחלוף שמות המשפחות וחסרונם ובזכרון אבות ובנים יחדיו כגון לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגו' כי יש כיוצא בהם רבים כבר דברו בהם המדרשות והמפרשים ז"ל מה שיספיק. אמנם במה שאמר בכאן ושם בת אשר סרח שתרגם אנקלום ושום בת אתת אשר וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שכוון בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה ושלכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד שתכנס בכלל לאלה תחלק הארץ ודבר של תימה הוא שהרי א"כ מזה הטעם מנאה ג"כ ביורדי מצרים בכלל הבנים וסדרן וא"א שתהי' אז יורשת נחלה שהרי כל השבטים היו אז קיימים גם זרעם נכון לפניהם לא נפקד מהם איש זולתי מה שנזכר בכל מקום ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען (שמות מ"ו) ואין ספק שאלו היה שם אחר כיוצא באלו שהיה מזכירו אם בלידה ואם במיתה ואם בשניהם וזה מבואר. ואף כי מנאה אז על שם העתיד ושהית' בת אחת מבני השבטים שמת אח"כ בלא בנים ונשא אשר את אשתו למה תגרע להקרא על שם השבט ההוא וכי מפני שנשא אשר אלמנת בן אחיו תמנע יתומתו להקרא בשם שבט אביה כמו שנקראו בנות צלפחד ותקרא על שם בעל אמה וכ"ש אם עמדה ממנה משפחה גדולה כמ"ש הרמב"ן ז"ל אלא אם תאמר שהית' אלמנת בנו ונשאה ונקראת על שם זקנו והרי כאן יבום אחר שלא נזכר ולא נפקד בשום מקום ובדא ודאי לא חש מר לקמחיה. ולדעת כוונת אנקלוס היא זולת מה שחשב' והוא כי לפי ששם בירידתם למצרים נאמר ובני אשר ימנה וישוה וגו' וסרח אחותם שיראה מבואר שהיא היתה אחות הבנים לא בתו של אשר שא"כ היה לו לומר ואת סרח בתו כמו שאמר ואת דינה בתו (בראשית מ״ו:ט״ו). ואם יוקח מאמר ושם בת אשר הכתוב בכאן כפשוטו הרי הכתובים מכחישים זה לזה והוא הסכים ביניהם כתרגומו ושום בת אתת אשר. ולפי זה יתכן כי אמה של סרח מתחלה היתה לאיש מבני השבטים מאותן שמתו אחרי כן בלא בנים ויצאה ממנו והיתה לאשר ולשבעה חדשים ללקוחיה ילדה אותה ולא נודע אם היא בת תשעה לראשון או בת שבעה לאחרון ונמצאת קרחה לנחלה מזה ומזה מאשר כי היו לו בנים ומהראשון מפני הספק. וכמו שאמרו יצא זה שאין זרעו מיוחס (יבמות ק':) ולזה נחיחסה מתחלה אל האחים ולא אל האב ולא נמנע הכתוב לומר הנה ושם בת אשר מפני הספק אלא שאנקלוס תקן לפי היחס הנזכר ראשונה כמו שאמרנו וזה נכון מאד למצוא שם לאביה לפי זה הדרך ואם לא איפה מי הוא: לאלה תחלק הארץ וגו' כבר כתבנו שטעם המספר הזה קודם מלחמת מדין הוא להודיע שהאנשים הראויים למלחמה הם הכשרים אשר לא היה בהם איש מהאנשים הנצוחיים מהצדדים שכתבנו ראשונה וכמו שאמר ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וגו'.(ד) ואני אומר כי מטעם זה חשב משה שהמלחמה הזאת שאמר עליה צרור את המדינים והכיתם אותם לא הוטלה עליו רק שהיא מכלל המלחמות שתעשנה על יד יהושע עד שחזר לומר לו אחר פרשת הקרבנות ופרשת נדרים נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך שהכוונה אחר מלחמה זו תאסף ולא קודם לה כמו שאתה סבור אמנם מה שלא עשאה משה בעצמו יראה שלמד אותו ממאמר צרור את המדינים והכיתם אותם כי הוא שם הפועל לא צווי מיוחד אליו ואע"פ שכבר נאמר בכאן נקום נקמת כבר איפשר שיעשה ע"י צווי שעקר הכוונה לא בא אלא להודיעו שתעשה קודם שתאסף גם כי ידע כי פנחס הוא החל במצוה בקנאו את קנאתי וידיו יבצעוה על השלמות שכבר נכרת לו ברית שלום ועליו ועל האנשים הכשרים שנבחרו אליה סמך יפה כמו שאמר וימסרו מאלפי ישראל (במדבר ל״א:ה׳) ותרגום ואתבחרו כמו שאמר בעמלק בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳) ובשני המקומות וז"ל אנשים צדיקים וחכמים ואנשי רוח הקדש (במ"ר פ' כ"ב) דכתיב בנפול תרדמה על אנשים (איוב ד׳:י״ג) כי שני הענינים היו אחרי חטא סמוך וצריך זכות שלמה והוא מה שרמז אותו הכתוב יפה באומרו וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר (במדבר ל״א:ו׳-ז׳): הזכיר חשיבת האלפים וחשיבות השר המשוח ויחסו ועל הענין שיחסו הכתוב בשעת מעשה עם כלי הקדש וחצוצרות התרוע' וביאר שכבר צבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה והוא מה שהובן מהכתובים שזכרנו שלא תעשה מלחמה זו על ידי משה ותעשה על יד פנחס ולזה עשו והצליחו ויהרגו כל זכר (ה) אמנם מה שלא צוה השם ית' על הריגת הנשים תחלה יראה שהיה כדי שישאר מקום למשה להתגדל בו במעשה הזה ושיתקיים בו מה שנאמר נקום נקמת בני ישראל וכמו שאמר בפירוש החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל וגו' ותהי המגפה בעדת ה' ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וגו' (שם). והנה משה לא צוה על זה כי חשב שהוא דבר מושלם ושלא יעלם ממי שלא נעלמה ממנו הלכה ראשונ' בעקר המעשה הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"א:). (ה) אמנם קצף על פקודי החיל ולא על פנחס דרך כבוד והנה פנחס מעצמו לא רצה לעשות מעשה בדבר שאם יפשע בו לא יקבל תקון מוטב שיביאם ואם ייטב בעיני משה יצוה ויהרגום. (ו) אמנם מה שנאמר בכאן ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וגו' מה שלא נזכר בשאר המלחמות הוא מפני שבמלחמת סיחון ועוג כל העם נכנסו במלחמה ואין שם טעם הרחקה אלו מאלו. אמנם בכאן נשארה המחנ' במקומה ומשה באהל וכלן בטהרתן וצריכין להשמר שלא יטמאו בטומאת מת ואל זה הטעם לא נזכרו שם דיני גיעולי הנכרים והכשירן כי למועד הזה שמור לסדרן יחד (ז) אמנם מה שהאריך במספר השבי והמלקוח והשלל ומחציתם ומכסם כמו שעוררנו בספקות יראה שהית' הכוונה שיתנו לב לדעת הפלגתם על דרך הפרסום באופן שלא יעלם ולא ישכח מהם אשר מחמת זה ידעו ויכירו גודל הנצחון שעשה פנחס ובני מלחמתו כדבר ה' מזולת שיפקד מהם איש כמו שיבא וזה במה שיחצו אותה מחצה במחצה ויתנו יוצאי המלחמה אחד מחמש המאות כי בזה כבר יבאו לאוצר ה' אחד מכל אלף (ה) ויהי' מספר האחדים המגיע מהם כמספר האלפים שהביאו כי בתתם מן הצאן שש מאות חמש ושבעים יודע כי מספר הצאן היו שש מאות חמשה ושבעים אלף וכן מן החמורים אחד וששים יודע שהיו אחד וששים אלף וכן בכלם והוא סימן יפה וקצר בו יודע לכל רבוי המלקוח והבז בצמצום מה שלא נודע כן במכס הלוים. אמנם מה שזכר מספר מחצית העדה כלומר בהודיע המחצית יודע המחצית אשר כנגדו וכבר היתה החלוקה הזאת מכוונת ג"כ באופן שכבר יגיע לאלעזר הכהן עשירית מה שהגיע לכל הלוים כמו שהיה הענין נוהג במעשרות. ^*וסוף דבר שכונה וכו' ר"ל שע"כ האריכה התורה בסיפור המכס אשר נתנו מהשלל לה' לאות הכרת תודתם לו (אשר בהיותו אחד מני אלף לאלעזר הכהן וא' מחמישים ללוים יודע ממנו על נקלה גם מכסת כל השלל הרב המלקוח אשר בזזו עם הצבא) למען ישאר עי"ז הרושם תמיד בקרבם מנצחונם הגדול הזה, כי במתי מעט נצחו חמשה מלכים והמון עמים רבים אשר אתם, רק בעזר אלהי ובאופן נסיי. בעבור היותם אנשים שלימים החפצים רק בקרבת אלהים ושומרים משמרת תורתו, באופן שמכל אחד מהם לא נחסרה ולא נפקדה מעלתו האישית, וזש"א ג"כ אח"כ "עבדיך נשאו" וכו' ר"ל בראותנו כי רק מתי מספר אנחנו ובכל זאת נצחנו עם רב כזה, אין זאת כי אם בעבור שלא נפקד ממנו איש, ר"ל שכל אחד ממנו נשאר במעלתו ושלימותו האישיות. וסוף דבר שכוונה החכמה האלהית לתת רושם באלו הענינים לפרסם שהמלחמה הזאת הית' נצחונה כנגד טבעו של עולם ומנהגו ע"י האנשים השלמים ההם אשר לא גרעו חק אישיותם ושלימותם בשני הענינים שזכרנו ראשונה. והוא עצמו מה שהעידה עליו התור' במה שאמרה ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא וגו' ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' וגו' (במדבר ל״א:מ״ט-נ׳) כוונתם עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו וראינו שהמספר הזה אינו כדאי לערוך מלחמה כנגד ה' המלכים ההם והמון עמים רבים אשר אתם כמו שיורה על רבוים השבי והמלקוח כמו שנזכר אלא שהסבה היה מצד שלא נפקד ממנו איש יראה שכלם היו אנשים שלמים בלתי חסרים מאישיותם אשר בזה ידבקו באלהים והוא גומר על ידם ולזה ונקרב את קרבן ה'. ובמדרש חזית כחוט השני שפתותיך (שיר השירים ד׳:ג׳) אלו ישראל בשעה שאמרו למשה עבדיך נשאו וגו' ולא נפקד ממנו איש לערוה ולחטא ואמרו ונקרב את קרבן ה' אמר להם משה הרי דבריכם סותרין אלו לאלו אמרתם ולא נפקד איש לערוה ולחטא ואמרתם ונקרב את קרבן ה' אלולי לא חטאתם קרבן זה למה ירא אני שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו משה רבינו זוגו' זוגות נכנסנו אצל האשה והאחד מפחם את פניה והאחד מפרק את נזמיה שמא באותה שעה הזיע יצר הרע עלינו קימעא לכך אנו אומרים להקריב קרבן כי אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד פתח משה לשבחם כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך (שם) אפילו הריקנין שבישראל מלאים מצות כרמון שכל הבא לידו דבר עבירה ונמלט ממנה מצוה גדולה עשה ואין צריך לומר הצנועין והצמותין שבך. ראה כמה כלל זה המאמר אמות הכוונה שהיינו עליה בתחלה. וזה כי במה שאמרו ולא נפקד ממנו איש כוונה לערוה ולחטא והם שני הענינים שזכר ראשונה באמרו על דבר פעור ועל דבר כזבי כו' כמו שפירשנו ועל שניהם אמרו חז"ל (ברכות י'.) שלא יסתכל במקום ערוה ושלא יינק ממקום הטנופת והגיד גודל כחם וחזקם בכשרותם שלא נמנעו מהערוה מחולשת חפצם בלתי הרגישם בה בערך אל חמדת הקנינים והשלל אבל שכבר באו לידי הרהור והיו כובשים רחמיהם ושולחים יד אכזריותם להכות ולפצוע כדי שלא יפנה לבם אפילו למה שהתירה התורה וראית בשביה אשת יפת תואר וגו' (דברים כ"א) שהרי אמרו כנגד יצר הרע הכתוב מדבר (קידושין כ"א:) שאלמלא יתירוה יקחנה באיסור ואלו גברו ועשו חיל ולא עוד אלא שעל אותו הרהור היו מביאין כפרה שאם יצאו מידי עבירה לא יצאו מידי הרהור וההרהור ההוא ודאי הגדיל כח המצוה בלי ספק והוא מה ששבחם שלמה כפלח הרמון רקתך וגו'. לומר שאפי' הרקים שבהם מלאים מצוות כרימון מצד מה שתמנעם התורה מהעבירות כל שכן הצנועין והצמותין שבך כמו שהיו אלו המיוחדים במלחמה זו והנה זאת המלחמ' תהיה דוגמא למלחמות כלן אשר תיעשנה על ידי האנשים אשר לא היו במספר הראשון כי מסגולתם שלא יפקוד מהם איש כמו שהיה בכל ממלכות הארץ העצומות שלא נפקד מהם איש זולתי אותם מתי מעט במלחמת העי בחטאו של עכן שחרדו עליהם חרדה גדולה וכן אמרו והוא יגוד עקב (בראשית מ״ט:י״ט) כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן ולא יפקד מהם איש וכן כתב רש"י זכרו לברכה:

אמנם ׳תמונה׳ הוא שם נופל על שלושה ענינים בסיפוק. וזה שהוא יאמר על צורת הדבר המושגת בחושים חוץ לשכל – רצוני לומר: תארו – והוא אמרו: ״ועשיתם פסל תמונת כל״, ״כי לא ראיתם כל תמונה״; ויאמר על הצורה הדמיונית הנמצאת בדמיון מן האיש אחר העלמו מן החושים – והוא אמרו: ״בשעפים מחזיונות לילה וכו׳״ וסוף הדבר, ״יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני״ – רצונו לומר: דמיון לנגד עיני בשנה; ויאמר על הענין האמיתי המושג בשכל. ולפי זה הענין השלישי יאמר בו ית׳ ׳תמונה׳ – אמר ״ותמונת יי יביט״ – ענינו ופרושו: ואמיתת האלוה ישיג.

ואומר הנה כי זה המדע, רוצה לומר ההגדה הנאמנת וספרי הנבואה מאמתים לנו אלה השלשה שרשים כי הם מדעים אמתיים. מפני שהוא מונה המוחשים המורחקים מן העצבים ומשים אותם חמשה ומחבר אליהם שנים, כאומרו (תהלים קט"ז ה') פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו. והחמשה הם החושים עצמם. והשנים המחוברים אליהם, אחד מהם התנועה, כמו שאמר (תהלים קט"ז ז') רגליהם ולא יהלכו, ובה יודע הכבד והקל, כאשר ימנע האדם התנועה לכבדותו או של ימנעהו לקלותו. וזה שהאנשים רצו להוסיף במספר אלה החושים ואמרו במה מהם תודע הקלות והכובד, ונאמר בחושי התנועה שבה תמצא הקלות והקושי. והאחר הדבור, כאמרו (תהלים קט"ז ז') לא יהגו בגרונם, והוא כלל הדבור בעל השמות והחבור וההקדמות והמופתים כאשר בארנו. וכאשר אמר לנו מדע השכל וצוה בצדק והזהיר מהכזב, באמרו (משלי ח' ז') כי אמת יהגה הכי, וגומר בצדק כל אמרי פי וגומר. ואח"כן אמת לנו המדע ההכרחי, כי כל מה שמביא לדחות מאומה מן המוחש או מן המושכל שהוא שקר, ובטול מה שדוחה המוחש, באמרו (איוב י"ח ד') טורף נפשו באפו הלמענך תעזב וגו', אבל בטול מה שדוחה המושכל מהכזב והצדק, באמרו (איוב כ"ד כ"ה) אם לא איפה מי יכזיבני וגומ'. ואח"כך הודיענו שכל המדעים בנויים על מה שהשגנו בחושינו אשר זכרנום, ומסתעפים מהם ומוצאים מהם, כאמרו (איוב ל"ד ב') שמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי כי אזן מלים תבחן וחיך אכל יטעם לו. ואחר כן אמת לנו האמרים הצדיקים שהם אמת, כאמרו (איוב ט"ו י"ז) אחוך שמע לי וגו' אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם להם לבדם נתנה הארץ וגומר. ויש להם תנאים כבר בארנום בפי' אלה הפסוקים במקומם. וכיון שזכרנו אלה השרשים הד' צריך שנבאר אופני הראיה מהם. ונאמר כי מדע החוש כל אשר יפול חושינו האמתי בדבוק אשר בינינו ובינו ראוי שנדע שהוא הוא באמת כאשר השגנוהו אין בו ספק, אחר אשר נהיה רגילים בענין הדמיונים ולא נטעה בהם, כעם אשר חשבו כי הצורה אשר תראה במראה כי היא צורה ברואה שם באמת, ואינה כי אם טבע מיוחד לגשמים הזכים שתהפך צורת מה שהוא נכהה בה. ולא כעם אשר שמו הקומה אשר תראה במים נהפכת שהיא אמת תברא בעת ההיא, ולא ידעו שהסבה בזה היא בשיהיו המים יותר עמוקים שיעורם משיעור אורך הקומה. וכאשר ישמר מזה וזולתו, יגיע אל דעת המוחשות באמת ולא תטענו הדמות, כאשר אמר הכתוב (מ"ב ג' כ"ב) ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם. אך המושכלות כל אשר יצטייר בשכלנו הנצל מכל פגע והוא מדע אמת אין בו ספק, אחר שנדע איך נעיין, ואחר כן נשלים העיון ונשמר מן הדמיונים והחלומות. כי יש עם שקיימום אמתות ברואות בצורות אשר ראה האדם, וחייבו עצמם זה כדי שלא ידחו הנראה, ולא ידעו כי קצתם יהיה מעניני היום מחולף אשר עברו על המחשב, ובזה אמר הכתוב (קהלת ה' ב') כי בא החלום ברוב ענין. וקצתם מפני המזונות וחומם וקורם ורובם ומעוטם. ובזה אמר הכתוב (ישעיה כ"ט ח') כאשר יחלום הרעב והנה אוכל וכאשר יחלום הצמא והנה שותה. וקצתם מפני המסך הגובר על המזג. והחם והלח ידמה שמחות שמיני שחוק, והיבש ידמה אבל ודאגות, וכמו שאמר הכואב החולה (איוב ז' י"ג) כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי וחתתני בחלומות ומחזיונות תבעתני. אך בהם רמז מעט עליוני מתערב בהם על דרך הרמז והדמיון, כמו שאמר (איוב ד' י"ג) בחלום חזיון לילה וגו'. אבל ההכרחיים מהמדעים כאשר ישיג חושנו בדברים אחרים עמו, אנו חייבים שנאמין בהם כלם בין שיהיו מעט או הרבה, מפני שלא התקיים המוחש ההוא כי אם בהם ואפשר שיהיה א' ואפשר שיהיו ב' או ג' או ד' או יותר מזה ואפילו הגיעו אל מה שהגיעו, מפני שא"א בלתי המוחש ההוא וא"א בלעדיהם כלם: