איוב ד:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, שמונה פרקים, גן נעול והאמונות והדעות

ובמדרש א"ר ברכי' הכהן מאי דכתיב האנוש מאלו' יצדק אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד׳:י״ז) אמר להם הקב"ה לישראל כשירד יעקב אצל פרעה לא יצא ממנו עד שברכו שנאמר ויברך יעקב את פרעה (בראשית מ״ז:ז׳) אף אני כשאבא אצלכם טעון ברכות אני בא. א"ר יהושע בן לוי בסיני רמזה להם דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ״א). וכן עשה כשבא לשכון שכינתו במשכן ברכם דכתיב יברכך יאר וישא וסמיך ליה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן הוי אם מעושהו יטהר גבר (במ"ר פ' י"ב). ^*והכונה וכו' תוכן דעתו שרק בבני אדם נמצא לפעמים שהבן או התלמיד יחכם יותר מאביו או ממורהו אף כי יחס הבן והתלמיד אל האב ומורה כיחס העלול אל עלתו, יען כי אחרי שלמד תחילת לימודו אצלו וקבל ממנו הקדמות חכמה יוכל להיות שהבין אח"כ יותר מדעתו ממה שהבין מורהו, אם בעבור שהיה לו בטבעו ותולדתו שכל צח ורעיון זך יותר ממנו, או בעבור שיחסי ועניני זמנו ומקומו, היו יותר טובים ויותר מוכשרים ללימוד החכמה מיחסי ועניני האב או המורה ד"מ אם היה אביו או רבו בעל אשה ובנים רבים ואין כל מאומה בידו להחיות נפשו ונפש ביתו, הלא אז יחיה במצור ובמצוק בדאגה וחוסר כל, ואיך יוכל להגביה עוף ברעיוניו להשיג החכמה כראוי,? תחת כי בנו או תלמידו זה יחיה בעושר ורוב כל, ונפשו חפשי מכל דאגה ותוגה באופן שיוכל ללמוד ולעיין בחכמה ככל אות נפשו מבלי מכלים דבר, ונמשך מזה שגם בזאת ידמו התורה והחכמה למים, אשר כל עוד יתרחקו ממקורם שהוא המעין, יתרחבו ויתפשטו יותר ויהיה לנחלים ונהרות, (וע"כ יאמר מהאיש השלם המלא חכמה ותבונה כנהר המלא מים על כל גדותיו, שיש לו רוחב לב (כמו שנאמר בשלמה מ"א ה') תחת כי איש חסר תבונות אשר לא יחפוץ בתורה וחכמה יקרא בשם "גבה לב" יען כי במרד ובמעל הגביה לבו ד"מ עד שלא יוכל להכיל מי התורה והחכמה כהר או גבעה גבוהה אשר המים ירדו מהם לארץ, וזשאה"כ "תועבת ה' כל גבה לב") אפס כל זה הוא רק בבני אדם ר"ל באב או מורה אנושי, שיוכל הבן או התלמיד לחכום ממנו בעבור איזה סיבה חיצונית וצדדית, אבל אצל הי"ת הנעלה הנשגב מכל יחסי הזמן והמקום ושאר סיבות חיצוניות, אין שום אפשרות שתמצא איזה שלימות בשום נמצא שלא תהיה אצלו בעצם וראשונה כמאה"כ "אם מעושהו יטהר גבר?" אה"כ "הנוטע אוזן הלא ישמע?" כי המשים דבר בתואר מה חיוב שימצא ענין התואר ההוא בו בעצם וראשונה, ר"ל אם לא יהיה התואר ההוא נמשך מחסרון ופחיתות קדום, [כי ע"כ לא נוכל לאמר היוצר פה ושנים לאכול הלא יאכל אחרי שכשרון האכילה הכרחי לאדם רק בעבור חסרונו הקדום שהוא גוף ארציי אשר ימות לשחת אם ירעב או יצמא עיין מ"נ ח"א פ' כ"ו] ועפ"י הדברים האלה תבין מאמר המדרש הזה "אמר להם הקב"ה לישראל כשירד יעקב אצל פרעה לא יצא ממנו עד שברכו (יען כי תומת וישרת לבו הרהיבתהו לברך אותו בעבור שהיטיב מאוד לבנו ליוסף שגדלו על כל השרים אשר אתו ונתן לו בזה אות אהבתו, גם לו הראה ידידותו, במה שקבלו בסבר פנים יפות) "אף אני כשאבוא אצליכם טעון ברכות אני בא וכו'" (ר"ל אם תבנו לי בית לשכן שמי שם, ובכל מקום אשר תעבדו אותי שם בלב שלם ונפש חפצה ותראו לי בזה אהבתכם אלי, אריק לכם ברכותי שם עד בלי די,) ע"כ לא לבד כאשר הוקם המשכן אמר להם אהרן יברכך ה' וכו', יאר ה', וכו', ישא ה' וכו', כי אם גם בכל עת ובכל מקום אשר יזכירו ישראל את שם ה' לעבדו ולאהבה אותו יברכם בכל טוב, כמאה"כ להם כבר בעמדם על הר סיני "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". והכוונ' שאם שכבר אפשר שיהיה העלול באנשים מוסיף מעלה ושלימות על עלתו הקרובה עד שיהי' איש חכם גבור ועשיר מאביו או מרבו כמו שהיה ענין הנבוא' במשה רבן של כל הנביאים ושלמה המלך ע"ה אב החכמים ודומיהם בזה הענין. אולם היה זה לפי סבות חצוניות נזדמנו לבן או לתלמיד באופן יתר נאות ממה שנזדמנו לאב או לרב כי הנה התור' והחכמ' נמשלה למים להרבה ענינים ונדון בזה הענין מאחד מהם. וזה כי עומק הנהר ורחבו אינו לפי קורבת המקור רק כפי עומק ורוחב התעלה אשר יבא בו וכן באמת לבות האנשים הם התעלות אשר בם ימשכו מי מעייני החכמ' ולפי עמקם ורחבם כן יכלו מהם אמר שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר (משלי כ״ה:ג׳) מאן מלכי רבנן כמה דאת אמר וכבוד מלכים חקור דבר (שם). ועל זה נאמר בשלמה ויתן אלהים חכמ' לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים וגומר (מלכים א ה׳:ט׳) כי כארכו ורחבו כן ימלא אותו מהם דכתיב אשר מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים (שם ל"א) מלא אותם חכמת לב (שם ל"ה). ולזה נאמר תועבת ה' כל גבה לב (משלי ט״ז:ה׳) כי לא יכיל המים. אמנם זה אפשר בבני אדם ולפי סבות חצוניות אמנם הוא יתעל' שהוא אלהי הכל וסבת הכל ושלמותו הוא עצמי אליו אשר מעצמיותו יושפע אי זה שלמות על כל הנמצאות כלן הנה א"א שתמצא מעל' ושום שלימות בשום נמצא שלא יהיו אצלו בעצם וראשונ'. וזה הוא מה שרצה אליפז באומרו אם מעושהו יעהר גבר שוה למאמר הנוטע אזן הלא ישמע וגומר (תהילים צ״ד:ט׳) כי המשיב דבר בתואר מה (חוייב שימצא ענין התואר ההוא בו בעצם וראשונ') כמו שיבא ביאור זה הדרוש יפה בפר' אדומה שער ע"ט ב"ה והוא כח משפטו אשר זכר בתחלת הכתוב שעליו ייסד כוונת המאמר כי הנה אחר שנמצא השלמות ההוא אצל יעקב אבינו ע"ה כי כשבא לגור במצרים אע"פ שלא ירד להשתקע הנה הוא לא נפטר מפרעה עד שברכו. מק"ו שימצא זה השלמות וההטבה אצלו יתעל' כאשר בא לקבוע שכינתו בתוכם שהרי כל השלמיות הם אצלו בעצם וראשונ' והוא מאמר מחייב בלי ספק. ולזה אמר אף אני כשאבא אצלכם טעון ברכות אני בא. ומה היא הטעינ' הזאת והלא יברכך יאר ישא אינם משא גדול. אמנם כשיושקפו בטוב תגלה ותרא' עוצם תועלתם שכל אחת מהנה הוא ענין בפ"ע. ולא עוד אלא שכל אחד אמתחתו עמו יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום והוא האמתחת הגדול שהוא מחזיק את הכל כמו שאמרנו. א"ר יהושע בן לוי בסיני רמזה להם וכו'. והכונ' כי לא על הביאה ההיא בייחוד נתייחדו אלו הברכות שא"כ חוייב שכל עוד שלא יהי' המשכן ביישובו או המקדש במעמדו שלא ימצאו שם ברכות ח"ו לז"א כי בסיני רמזה להם ודרך כלל הבטיחם בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומההבטח' הכוללת הזאת עשה מה שעשה בבאו להשכין שכינתו במשכן שברכן ביברכך יאר ישא וקודם שנבאר ענין אלו הברכות ותועלתם יש להתעורר על ענין מצוה זו שלש ספקות:

^*אמנם נתעורר וכו' תוכן דעתו הוא, כי עתה מעורר ספק אחד על ההקדמה אשר הניח בתחילת השער (עיין התוכן שם) כי המסבב תואר או מקרה מה בדבר אחר, צריך שיהיה לו התואר והמקרה ההוא בעצמו, כי בהשקפה ראשונה נראה כי עיקר זה בנוי על מוסדות שוא, כי לפי זה יתחייב שהאומן הבונה, אשר בנה בית מקדש ומעון מיוחד לתפילה אשר הוא מקום קדוש, יהיה גם הוא איש קדוש, או מי שיעשה רחים לטחון, יוכל בעצמו להיות טוחן בידיו? וכמו כן כ' גם המורה ח"ג פ' י"ט ששאלוהו קצת המשכילים על הכ' "הנוטע אוזן הלא ישמע" וכו' שעפ"י הנחה זאת נוכל ג"כ לאמר "הבורא פה לא יוכל לאכל? אם יוצר קנה וריאה הלא יצעק"? וגם בבני אדם יורה הנסיון ההפך מזה, כי אב עור ופסח, יוליד בכל זה לפעמים בנים פקחים ושלמים? ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל תחילה כי הבדל גדול יש בין מי שהוא רק האמצע להכין החומר דרך מקרה ומבלי דעת מה שיעשה, ובין הנותן בו הצורה או הכשרון והתואר הרוחני, בשכלו ותבונתו, כי הראשון אינו מוכרח שיהיה לו אותו הכשרון אשר הוא בכלי או בדבר המסובב ממנו, כי כמו שלא יעלה על דעת איש לחשוב שהפטיש ד"מ אשר בו יכה החרש על הסדן, את הברזל, לעשות ממנו מחטים, יהיה לו ג"כ בעצמו כשרון המחט לתפור בו הבגדים. כן לא נוכל לתמוה גם על אב עור או פסח שאין לו כשרון הראות או ההליכה הראויה מה שיש לבניו, אשר הוא היה רק במקרה ומבלי דעת הסיבה להכנת חומר גויתם, או על הבונה שאין לו תואר הקדושה אשר יש לבית הבנוי ממנו, אחרי שהוא הכין רק חומר הבית, וקדושתו באה לו רק אח"כ דרך מקרה בעבור שמתפללים עתה בתוכו, אפס מתיקות הסופגנין אחרי שהוא מקרה ותואר עצמיי לו וחלק מצורתו, ומסובבת רק ע"י הדבש הנתון בתוכו, בהכרח יחויב מזה שגם הדבש יהיה לו מקרה המתיקות בעצם וראשונה, ואח"כ יאמר הרב ז"ל כי גם באומן הפועל בדעת והשכל ומוציא כלי למעשהו, לא נוכל לאמר שהוא בעצמו עושה או יוכל לעשות המעשה ההוא מה שיעשה הכלי, כי אם רק שיש לו מושג וידיעה נכונה מאיכות ומהות מעשה הכלי ההוא כי מבלעדי זאת לא היה יכול לעשותו, וע"כ לא נוכל לשפוט שהעושה הרחיים יוכל לטחון בעצמו, כי אם רק שיש לו מושג נכון ממלאכת הטחינה מהותה ואיכותה, כי לולא זאת לא היה יכול לתקן ולעשות הרחיים עם כל חלקיו הפרטיים למען יוכל לפעול פעולת הטחינה כראוי, וכמו כן לא נוכל לשפוט שהי"ת אשר ברא הפה, הקנה והריאה, העין והאוזן, יאכל ויצעק, וירא וישמע, באותו אופן שיעשה האדם כל הפעולות האלה, רק שיש לו מושג וידיעה נכונה ממהות כל הפעולות האלה, באופן שידע מהות ואיכות כל הדברים הנראים והקולות הנשמעות אל נכון, וידע גם טבעי כל המאכלים ואיך יאכלם ויעכלם כח הגופני אשר באדם, כי לולא זאת לא היה יכול לתקן כל האיברים האלה באופן שיהיו ראוים לפעול כל פעולותיהם אלה, ורק על ידיעת הי"ת את כל זאת בשכלו ותבונתו, רצה הכ' לרמוז ולהורות באמרו "הנוטע אוזן וכו'" לא שיהיה כונתו לאמר שיראה וישמע הי"ת באותו אופן שיראה וישמע האדם בחושיו הגשמיים (ועיין מזה גם במורה שם) ועל פי ההנחה זאת יבאר גם ספק אחר אשר יש לעורר בהשקפה הראשונה על ההקדמה אשר הניח בתחילת השער, והוא כי אחר שכל הנפשות לה' הנה, כנפש הצדיק וכנפש החוטאת, הלוא לפי זה יחויבו ב' ענינים, הא' כי לא לבד שמושכלי נפש הטהורה כי אם גם מחשבות ומושכלי הנפש החוטאת אשר לא טהורה היא יהיו בעצם וראשונה גם בחיק הי"ת, מה שלא נוכל להעלות על דעתנו מבלי שום תפלה לאלהים חלילה, והב', כי לפ"ז הלא יוכל כל רשע החוטא ואשם, להצטדק ולאמר לפני שופטי העליון "הנפש אשר נתת עמדי בעלת מדות ותכונות רעות היא היתה בעוכרי להשחית את דרכי על הארץ" אפס לפי דברינו אלה למעלה יבואר זה על נכון, כי באמת נפש האדם טהורה היא מבלי סיג וחלאה מוסרית, אחרי כי היא מושפעת ממקור עליון הקדוש והטהור, כמו שאחז"ל "הוי יודע שהקב"ה טהור וכו' ונשמה שנתן בך טהורה היא," והמידות והתכונות הרעות אשר בנפש החוטא באו לו רק אחרי כן דרך מקרה ע"י המשכו יותר מדי אחרי נטיות תשוקתו החמרית ותאותי הגופנית. ולא על ה' תוכלנה להיות תלונותיו, כי על עצמו ובשרו, [כעין מה שאמר הכ' (משלי י״ט:ג׳) "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף וכו'] ומעתה יאמר הרב ז"ל כי על רעיון יקר ונכבד זה, המועיל מאוד לבני אדם כי רק מהם ומבחירתם החפשית נסובה הרעת מעשיהם ולא מיד נפשם הטהורה בעצמותה ירמוז גם מעשה הפרה האדומה הטהורה בעצמותה ומסבבת בעבור זה טהרת הטמאים ע"י הזאת מי הפרה עליהם, ובכל זאת יטמאו העוסקים בה, כי היא רמז לנפש האדם אשר גם היא טהורה, ובכל זאת יטמאו בעליה לפעמים דרך מקרה ע"י מעשיהם ועסקיהם, באופן שגם עליה מושבים דברי הקב"ה "גזירה גזרתי וכו'" ר"ל גזירה טובה גזרתי בבריאת האדם, וחוקה זכה וטהורה חקקתי בקרבו, בתתי לו נשמת חיים אשר באפו, אין לך רשות להרהר עליה" ולתת בה דופי כי אם צריך אתה להשתדל תמיד בשמירתה מהטמא במחשבות או פעולות רעות ואם בכל זאת תחטא תשתדל להשיבה אל שלימותה הראשונה, למען תשוב בהפרדה מהגוף אל האלהים אשר נתנה בטהרתה הקדומה כאשר היתה בצאתה מתחת ידו. אמנם נתעורר תחלה על ההנחה ההיא שהנחנוה ספק גלוי לכל ונתירהו וזה שכבר נראה לעינים שלא כל המשים דבר בתאר או איכות מה ימצא לו אותו האיכות והתאר ראשונה גם לא בשנייה וכי מפני שהמקדש והמעון הוא נכון ומזומן להתפלל בו שחרית וערבית הבנאי אשר בנאו גם הוא בית תפלה יקרא. או אם האומן אשר יעשה הריחים לטחון התבואה חוייב שימצא אותו ראשונה טחון היטב. או בורא הפה יאכל והריאה יצעק כמו שכתב הרב המורה ז"ל שטענו עליו קצת משכילים על מ"ש הכתוב הנוטע אזן הלא ישמע וגו' (תהלי' צ"ד) פרק י"ח ח"ג ומעשים בכל יום עור ופסח יחדיו יולדוו להם בנים שלמים ותמימים. ואם כן כבר בטלה הטענה הזאת שהנחנוה לאמתית מפי החכמה והתורה נביאים וכתיבים ונתבטל הספק שערכנו כנגד המאמר הנזכר. אלא שתוכן הדבר הזה ואמתת ענינו יתבאר כשנבדיל בין המעשים אשר הם הכנת החמרים ובין אשר הם נתינת הצורות. כי הנה כל מה שיהיה ממין הכנת החמרים והזמנתם הוא פועל במקרה לא בעצה וראשונה כמו שהוא אשר ביד האומן. והנה כל שיפעל הדבר במקרה לא נבקש ממנו שימצא לו זה הענין הנפעל ראשונה כמו שלא נבקש מהפטיש או הקורנס שיהיה בו תועלת המחט או הגביע הנעשה בהם או צורתם לפי שאינם במעשה רק מכינים החומר לקבל הצורה אשר היא מושכלת בנפש האומן. אמנם הצורה ההיא אשר כן היתה מושכלת בנפשו ראשונה היא אשר תוציא הכלי לצורתו ותכליתו בלי ספק. וכבר היה עם זה אצל הפעולה כמו החומץ או הדבש בסכנמגבין כי צורת הכלי המופשטת היא עצמה המושכלת אצלו ואלו לא היתה שם בעצם וראשונה לא היתה בכאן בזה החמר. והוא הטעם בנמצאות הטבעיות כי החמרים הוכנו ע"י התנועות השמימיות וזולתם מהסבות הקרובות והרחוקות המגיעות אותם ע"י פגישה ומשוש החזק הוא הרפה והצורה הושפעה אחרי כן מנותן הצורות ב"ח כמו שכתב הרב המורה פי"ב ח"ב. ומזה כבר יהיו המולידי' בנים ובנות כאחד הכלים הנמצאים ביד האומן להכין החמר ולקרבה אותו אל קבלת צורתו וכזורע חטה ושעורה וכדומה ותהיה הצורה מאתו יתעלה כמו שהיה נמצאת ראשונה מושכלת בדפוס שלו כמו שאמר הכתוב נעשה אדם בצלמינו וגו' (בראשית א׳:כ״ו.) ועל זה האופן הוא יתעלה האב האמתי הראשון והבנים בניו בעצם וראשונה כמו שאמר הכתוב הלא הוא אביך קנך הוא עשך וגו' (דברים ל״ב:ו׳) ושם ביאר ההבדלים אשר בין האב בעצם למה שבמקרה כמו שיתבאר שם במקומו בע"ה. ועל זה הענין עצמו אמר ישעיהו (ס"ג) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו'. והנה כאשר היה הוא יתע' הפועל בעצם כל הדברים היוצאים אל המציאות היתה טענת המשורר חזקה מאד במה שאמר הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט (תלים צ"ד) כי הוא לא אמר שיחוייב שתהיה לו אזן כזו החמרית ועין כזו המוגשמת כי תכונת האזן והעין ושאר האיברים היותם על האופן ההוא הכל הוא מהדברים אשר במקרה בדברים ההם ומהכנת החמרי' אל ענין ואופן יקבלו צורת שלימותם אבל אמר שסגולת השמיעה וענינה חוייבה שתהיה מושכלת אצלו יתע' ראשונה וכן סגולת הראייה וכן כל כיוצא בזה. ולזה אמר הנוטע אזן וממציאה באותו תוכן הראוי והנאות נגמור בו קבלת החוש הזה וגם היוצר העין על האופן הנאות שבו יושלם הראות חוייב שבו ימצאו השלמיות ההם מושכלות ראשונה. גם בורא הפה והריאה ושאר הדברים הכליים בהכרח שישכיל צורכם ותועלתם בענין האכילה והצעקה וזולתם ואם שהוא בעצמו לא יאכל ולא יצעק הנה הוא מאכיל ומצעיק ע"י האכילה והצעקה המושכלת לו כמו שהאומן החכם הממציא הריחים הוא בעצמו אינו טוחן אבל הוא טוחן ע"י אומנות הטחינה וענינה המושכלת לו. וכל זה הוא מבואר ממה שכתב הרב המורה שם בתשובת השאלה עם מה שדקדקנו והרחבנו בביאורו. וזו היתה כוונת אליפז באומרו אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד׳:י״ז) כמו שכתבנו שער ע"ב. והנה עם זה הוא מבואר שלא יקשה כלל בהוליד הסומא בנים ועינים יש וכן בכל שאר העניינים:

הנה התבאר לך מכל מה שהזכרנוהו בזה הפרק: שצריך לכון אל הפעולות הממוצעות, ושלא יצא מהן אל קצה מן הקצוות - אלא על צד הרפואות ולעמוד כנגדו בהפך. כמו שהאדם היודע במלאכת הרפואות, כשיראה מזגו שנשתנה מעט שינוי, לא ישכח ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכלית. וכשידע שאבר מאבריו חלוש, ישמרו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו ויכון למה שיועילהו, עד שיבריא האבר ההוא, או עד שלא יוסיף חולשה - כן האדם השלם צריך לו שיזכור מידותיו תמיד, וישקול פעולותיו, ויבחן תכונות נפשו יום יום. וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות, ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה רע, כמו שזכרנו. וכן ישים לנגד עיניו המידות הפחותות אשר לו וישתדל לרפואתם תמיד, כמו שזכרנו - שאי אפשר לאדם מבלתי חסרון. שהפילוסופים כבר אמרו: "כבד הוא ורחוק שימצא מי שהוא בטבע למעלות כולם, ר"ל: למעלות המידות ולמעלות השכליות, מזומן ומוכן". אבל בספרי הנביאים נמצא זה בהם הרבה. אמר: "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה" (איוב ד, יח). "ומה יצדק אנוש עם אל, ומה יזכה ילוד אשה" (שם כה, ד). ושלמה המלך, ע"ה, אמר סתם: "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).