איוב ד:יט מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

(איוב ד, כא) "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בְּחָכְמָה". פירוש "ולא בחכמה", בעבור שלא למדו ולא נהגו בדרכי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ובזה הוכיח אליפז את איוב שהצדיק נפשו. ואמר (ד, ז) "זכר נא מי הוא נקי אבד? ואיפה ישרים נכחדו?". כלומר ההולך בצדק ובמישרים יִמָּלֵט מכל צרה. ואולם האנשים שסרו מן החכמה ונשענו על שכלם ותחבולותיהם המה יאבדו. וכמו שאמר (ד, ח) "כאשר ראיתי חורשי און וגו' מנשמת אלוה יאבדו". כי עיקר הכל החכמה. ומי זה יאמר "זכיתי לבבי". ועל זה אמר (ד, יז) "האנוש מאלוה יצדק? אם מעושהו יטהר גבר? הן בעבדיו לא יאמין. (ד, יט) "אף שוכני בתי חומר" וגו' כלומר בעלי גויה ותהפוכות, שבכל עת נפתה לבם מדרך החכמה, והן ראויין תמיד להענש. ועל זה (ד, כ) "מבקר לערב יֻכַּתּוּ מבלי משים לנצח יאבדו". כלומר שהן תמיד במוסר אלוה, מוכים מבקר לערב, אולי יִוָסְרוּ לו. ועל שאינן שָׂמִים לב למוסריו, יאבדו לנצח. ולא יחמול עליהן בעבור נפשם העליונה שבה יתרון האדם על כל השפלים, לפי שאם אין הנפש חכמה אבד יתרונה ונסע והלך טובהּ. ולכן בעבור כי מאסה חכמה תמות. ועל זה, "הלא נסע יתרם בם". כלומר היתרון שבבעלי החומר נסע. ולכן "ימותו ולא בחכמה". כלומר בעבור עזבם החכמה, שלא למדו מנהגי החכמה ולא נהגו בחכמה:

וסיבת זה הטעות כולו – היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש מבני אדם לא זולת זה וידמה כל סכל כי המציאות כולו הוא בעבורו, וכאילו אין שם מציאות זולתו לבד, וכשיבואהו הענין בחילוף מה שירצה – יגזור שהמציאות כולו רע ואילו בחן האדם המציאות וצירו וידע מעוט חלקו ממנו, התבאר לו האמת, ונגלה. כי זה השיגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם, אינם אומרים שהוא בחק המלאכים, ולא בחק הגלגלים והכוכבים, ולא בחק היסודות ומה שהרכב מהם ממוצא או צמח, ולא בחק מיני בעלי החיים גם כן – ואמנם תלך מחשבתם כולה לקצת אישי מין האדם, ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע – איך חלה בו זאת הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע, וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשנוגע זה בעורון, ומה שדומה לזה. והבחינה האמיתית היא – שכל אישי מין האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו הנמשך – כמו שבאר ואמר: ״אדם להבל דמה וגו׳״, ״אנוש רימה ובן אדם תולעה״, ״אף שוכני בתי חומר וגו׳״, ״הן גוים כמר מדלי וגו׳״ וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה הענין הנכבד, גדל התועלת בידיעת האדם ערכו. ולא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד. אבל המציאות לפי דעתנו הוא מפני רצון הבורא, אשר מין האדם – הקטן שבו בערך אל המציאות העליון – רצוני לומר: הגלגלים והכוכבים – אמנם בערך למלאכים אין ערך על האמת בינו ובינם. ואמנם, האדם הוא נכבד מכל מה שנתהוה בעולמנו זה התחתון – רצוני לומר: נכבד מכל מה שהורכב מן היסודות. ועם זה גם כן מציאותו הוא טוב גדול לו וחסד מאלוה, במה שיחדו בו והשלימו. ורוב הרעות הנופלות באישיו הם מעצמם – רצוני לומר: מאישי בני אדם החסרים – ומחסרונותינו נצעק ונבקש עזר ומהרעות שנעשה אותם בעצמנו בבחירתנו נכאב וניחס זה לאלוה – חלילה לו ממנו – כמו שבאר בספרו ואמר: ״שיחת לו לא בניו מומם וגו׳״ ובאר שלמה זה ואמר: ״איולת אדם תסלף דרכו, ועל יי יזעף לבו״.

והיה דעת איוב בו: שזה הענין ראיה על השוות הצדיק והרשע אצלו ית׳ על דרך בזיון במין האדם – והוא אמרו בכלל דבריו: ״אחת היא על כן אמרתי: תם ורשע הוא מכלה; אם שוט ימית פתאום – למיסת נקיים ילעג״ – יאמר: כי כשיבוא השוט פתאום וימית כל מי שיפגוש וישאהו – למיסת נקיים ילעג. ואחר כן חיזק זה הדעת באמרו: ״זה ימות בעצם תומו, כולו שלאנן ושליו, עטיניו מלאו חלב וגו׳ וזה ימות בנפש מרה ולא אכל בטובה – יחד על עפר ישכבו ורימה תכסה עליהם״. וכן התחיל להביא ראיה בטוב עניני אנשי הרשע והצלחתם, והרחיב המאמר בזה מאד, ואמר: ״ואם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות: מדוע רשעים יחיו, עתקו גם גברו, חיל זרעם נכון לפניהם וגו׳״. ואחר ספרו זאת ההצלחה, התחיל לומר לחולקים עליו: אם הענין הוא כמו שתחשבו שבני זה הכופר המצליח ימותון אחריו וימחה זכרם – מה יזיק לזה המצליח מה שיחול באנשי ביתו אחריו? – אמר: ״כי מה חפצו בביתו אחריו ומספר חדשיו חוצצו?״. ואחר כן התחיל לבאר שאין תקוה אחר המות – אם כן, לא נשארה תוחלת, אלא שזה – עזיבה ושכחה. והתחיל להפלא: איך לא עזב עיקר בריאת בן אדם, וברא אותו ועזב הנהגתו? – ואמר: ״הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני וגו׳״ – זאת היא אחת מן הדעות הנאמרות בהשגחה ואשר האמינוה קצת המעיינים. וכבר ידעת מאמר ה׳חכמים׳ שזה הדעת של איוב הוא בתכלית הרע – אמרו: ״עפרא בפומיה דאיוב!״ ואמרו: ״ביקש איוב להפוך את הקערה על פיה״, ואמרו גם כן עליו: ״התחיל מחרף ומגדף״. אבל אמרו ית׳ לאליפז ורעיו: ״כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב״ – אמרו ה׳חכמים׳ בהתנצלות מן הדברים ההם ״אין אדם נתפש על צערו״ – רצונו לומר: שלא נחשב חטאו לחוזק מכאוביו. וזה המין מן הדברים אינו מענין זה המשל. ואמנם, סיבת זה – מה שאבאר לך עתה, והוא: שובו מזה הדעת, אשר הוא בתכלית הטעות, והביאו מופת על טעותו בו. ואמנם, שזהו העולה על הדעת והנראה ממנו תחילה, וכל שכן למי שיחולו עליו המכות ויודע בעצמו שלא חטא – זה מה שאין מחלוקת בו; ולזה יוחס זה הדעת לאיוב. אלא שהוא אמר כל מה שאמר כל עוד שלא היתה לו חכמה ולא ידע האלוה אלא בקבלה, כמו שידעוהו המון אנשי התורות. אבל כשידע האלוה ידיעה אמיתית, הודה שההצלחה האמיתית, אשר היא ידיעת האלוה, היא מוכנת, בלא ספק, לכל מי שידעהו – ולא תערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כולם. ואמנם, היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלוות הם התכלית – כבריאות והעושר והבנים – כל עוד שהיה יודע האלוה על דרך העיון; ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם. וזהו ענין אמרו: ״לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר״ – כונת הדברים כפי הענין על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר׳ – כמו שהוצע ענינו ״והוא יושב בתוך האפר״. ומפני זה המאמר האחרון, המורה על ההשגה האמיתית נאמר בו אחר כן ׳כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב׳.