איוב ח:ו מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

[משלי כא, כ] "אוצר נחמד ושמן בנוה חָכָם, וכסיל אדם יבלענו". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה ובצדק, וכדברי הכלל הי"ב. ויש בפסוק זה משל נכבד, וכבר רמזנו עליו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'), ואמרנו שהיראה נמשלת לבית אוצר שאוספין בתוכו הסחורות היקרות, חפצים ומעדנים והן שמורים בו. כי אם אין בית ומקצוע להניח בו החפצים, אין כלום. וכן היראה אוצר החכמה כולה, ומי שבית נפשו פתוחה ביראת ה', יאסף קבוצת החכמה וישמרנה באוצר נפשו, גם יסתפק מן האוצר ההוא, והוא המעשה. כי השמירה מביאה לידי העשייה, וכענין (איוב כח, כח) "ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה", ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. וכן (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו", ויתבאר בחדר הששי בעז"ה. וכמו ששנינו (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". וכן בארנו בפתיחתנו לבית הראשון בכונה החמישית, שכתבי הקדש המשילו תמיד הרוח העליון לשמן, והוא העזר האלוהי הדבק עם נשמת החכם, וכדרך (תהלים כג, ה) "דשנת בשמן ראשי". וגם על זה רמזנו במשלו של יותם, שבעבור כן המשיל האיש המלובש ברוח הקדש אל הזית שהוא פרי השמן. ומלת "נוה" תאר לנשמת האדם, כמו שכתוב (איוב ח, ו) "אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך, ושלם נות צדקך", כלומר אם זך לבבך ונוהג בחכמה וישר אתה, אין ספק כי יעיר כבודו עליך, להופיע בך "דעת אלהים". "ושלם נות צדקך", לתת שלֵמות בנשמתך בעלת הצדק. וכן אמר ראב"ע ז"ל "נות צדקך, היא הנשמה" ע"כ. דוגמא למה שבארנו בחלון הט', שהחכמים הנוהגים בחכמה ובצדק, באחריתם ינחלו כבוד והוא הרוח הקודש. ועל זה אמר שלמה בחכמתו "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם", כלומר יראת ה' שהוא אוצר נחמד מלא כל טוב החכמה, השמירה והעשייה, וכן השמן הטוב והוא העזר האלוהי, גם שתיהן נמצאים בנשמת החכם הנוהג במנהגיו כפי חֻקֵי החכמה. וכבר אמרנו בכלל החמישי שהכחות בכללן נטועות בכל הנפשות. ובכלל הששי אמרנו, שכח החכמה נטוע ג"כ בכל הנפשות. ובכלל עשרים, שכֹח הבחירה והממשלה נטועה גם היא בכל הנפשות, ולכן בכח כל אדם לירוא את השם ב"ה ולקבל החכמה ולהתנהג כמצותיה. ואם כה יעשה, יזכה להמשיך על נפשו העזר האלוהי. אלא שהכסילים נלוזים מיראת ה' וחכמה, לא בעבור שחדל מהם הכח ללכת במישרים, אלא בעבור הטותם אחר מראה עיניהם והולכים בשרירות לבם. על כן יבלעו האוצר הנחמד הזה שבנפשם, לא יחשבו ביראת ה' ולא יאספו בו החכמה, ואין צריך לומר שלא ינהגו בחכמה. ועל זה אמר "וכסיל אדם יבלענו" כלומר כסיל גדול, או כסיל הנמשך אחר האדמה והחלק החומרי יבלע האוצר, ולכן לא יזכה לעזר האלוהי הנמשל לשמן. ולא פירשו כן מפרשי המקרא זצ"ל.

(משלי ג, לג) "מְאֵרַת יי' בבית רשע, ונוה צדיקים יברך". אחר שהזכיר שתי הקצווֹת בתארים כוללים, כי תאר "נלוז" כולל הרשעים והלצים והכסילים, שכולם נלוזים מדרך החכמה. וכן תאר "ישר" כולל הצדק והחכמה הקודמים לה; בא אתה להזכירם בדרך פרט. והחל מן ה"רָשע" שהוא תאר רע מאד ומורה על מי שהתגברה בו תכונת הרשעה. ובכלל זה איש החמס שבארנו למעלה (חלון י"ז) וכדרך (משלי י, ו) "ופי רשעים יכסה חמס". והוא עושה פעולות רֶשע וההשחתות הגדולות. וכן אמר המשורר (תהלים לו, ב) "נאם פשע לרשע, בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו". ואמר (שם, ד) "חדל להשכיל להיטיב" כי כל תחבולותיו להרשיע. והודיע פה כי (קהלת ח, יג) "טוב לא יהיה לרשע". ואם [אמנם] תראה שמגיע לו כמעשה הצדיקים דע כי "מארת יי' בבית רשע". וכמו שאמר (תהלים לז, לה-לו) "ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן, ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא". ו"מארה" הוא החסרון והמגרעת. ותאר "צדיק" על מי שהתגברה בו תכונת הצדק. והוא עושה כל עניניו בצדק, וכמבואר למעלה (חדר ה' חלון ב') וה' יברך נוהו. והברכה היא התוספות בטוב. וזה מפורש בתורה ובספרי הנביאים. ועוד יש בו משל. כי (ישעיה נז, כ) "הרשעים כים נגרש". והם תמיד במהומה פנימית ובחסרון הדעת והמנוחה. וגם על זה נופל מלת "מארה". כמו (דברים כח, כ) "ישלח יי' בך את המארה ואת המהומה ואת המגערת". והנה הרשע תמיד במהומה פנימית ובמגערת, וכדרך (משלי יג, כה) "ובטן רשעים תחסר". והצדיק ירגיש הברכה בנוהו, שמחה ועוז; ובמעט אשר ישיג מקניני העולם ישמח הרבה. וכדרך (תהלים לז, טז) "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". ומלת "בית" כפשוטו, גם נופל על הנפש. כמו (משלי יד, א) "חכמת נשים בנתה ביתה, ואולת בידיה תהרסנו". (שם כד, ג) "בחכמה יבנה בית" ובארנוהו למעלה במקומו (חדר ט'). ומלת "נוה", נופל גם על נשמת הצדיק כמו (משלי כא, כ) "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם". (איוב ח, ו) "וְשִׁלַּם נְוַת צדקך", וגם זה מבואר למעלה (חדר ג' חלון י'). ומלת "יברך" נופל גם על הברכה בנשמה, תוספות אורה ושמחה ומנוחה. וכדרך (משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך". והענין מבואר מעצמו:

ואמנם, דעת אליפז בזה המאורע הוא גם כן אחת מן הדעות הנאמרות בהשגחה, וזה: שהוא אמר שכל מה שחל באיוב היה חולו על צד הדין, כי היו לו חטאים, היה ראוי בגללם למה שחל בו – והוא אמרו לאיוב: ״הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך״. אחר כן התחיל לומר לאיוב שזה שאתה חושב אותו ונשען עליו מיושר הפעולות וללכת בדרכים המעולים – אינו ענין מחיב שתהיה שלם אצל האלוה עד שלא תענש: ״הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם״. ולא סר אליפז מלכת בזה הדרך – רצוני לומר: האמינו כל מה שישיג האדם שהוא במשפט וחסרונותינו כולם, אשר נתחיב בעבורם העונש, תעלם ממנו השגתם ואפני התחיבנו העונש בעבורם.