אֲשֶׁר־חֲכָמִ֥ים יַגִּ֑ידוּ וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ מֵאֲבוֹתָֽם׃
נתיבות עולם
ובפרק קמא דסוטה (ז.), תנו רבנן, אומרים לפניה דברי אגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון (איוב טו, יח) "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם". יהודה הודה ולא בוש, מה היה בסופו, זכה וירש חיי העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש, מה היה בסופו, זכה וירש חיי העולם הבא. ומה שכרן. מה שכרן, כדקאמרינן. אלא מה שכרן בעולם הזה, (איוב טו, יט) "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם". בשלמא יהודה אשכחן דאודי, דכתיב (בראשית לח, כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", אלא ראובן מנא לן דהודה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב (דברים לג, ו-ז) "יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה", כל אותם שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגלגלין בארון, עד שעמד משה ובקש רחמים. אמר לפניו, רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה, יהודה, "וזאת ליהודה", מיד "שמע ה' קול יהודה".
חובות הלבבות
וְהָיָה רְצוֹנוֹ בָּזֶה אִם לֹא יָבִין הָעָם הַמִּלּוֹת הָאֵלּוּ וְעִנְיָנָן בְּדֶרֶךְ שִׂכְלָם אֱמֹר לָהֶם שֶׁאֲנִי הוּא הַיָּדוּעַ אֶצְלָם מִצַּד הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ מֵאֲבוֹתָם מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׂם הַבּוֹרֵא דֶּרֶךְ לְדַעְתּוֹ זוּלָתִי אֵלֶּה הַשְּׁנֵי דְּרָכִים. הָאֶחָד מָה שֶׁהַשֵּׂכֶל מַרְאֶה מִדֶּרֶךְ אוֹתוֹת פְּעֻלּוֹתָיו הַנִּרְאוֹת בִּבְרִיאוֹתָיו. וְהַשֵּׁנִי מִצַּד הַקַּבָּלָה מִן הָאָבוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב טו) אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם:
גן נעול
[איוב טו, יח] "אשר חֲכָמִים יגידו ולא כחדו מאבותם". פירוש "חכמים" שקבלו חכמה ונוהגים בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והן גם כן דברי אליפז אחר שאמר כי דברי איוב רוח ולא דעת ושאיננו חכם, שב להוכיחו ולהודיעו מה שהחכמים שאספו חכמה ונוהגים בצדק מגידים ומספרים בענינים הללו, ולא יכחדו תחת לשונם מה שקבלו מאבותם, כדרך (תהלים עח, ד) "לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות יי'". והקדים (איוב טו, יז) "אחוך שמע לי וזה חזיתי ואספרה". כלומר אתה איוב, יען כי סכלת האמת, ראוי לך לשמוע לי מה שאחוך, ולקבל מפי מה שאספר לך בדרוש הזה מה שחזיתי אני בדעתי ובברור החוש. והן הן דברים אשר יגידו ויפרשו ג"כ החכמים שקבלו באמונה מאבותם קורות דור ודור, כדרך (דברים לב, ז) "שאל אביך ויגדך" וגו'. והם מגידים (איוב טו, יט) "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם", כלומר מימות עולם נתנה הארץ למורשה לחכמים ולצדיקים, וזר לא יקרב אליהם, כי השם ברוך הוא משגיח על החכמים. ולהיפך יקרה לרשעים הבוזים חכמה, שנפרע מהם בחמה שפוכה, כמו שאמר (איוב טו, כ) "כל ימי רשע הוא מתחולל" וגו' עד סוף הפרשה. ולפי שהדבר מוסכם מכל החכמים הדוברים באמונה כפי חכמתם הנאמנה, הלא חייב אתה לקבל דבריהם.