איוב יב:ט מחשבת ישראל: עקידת יצחק והאמונות והדעות

ואם שתהי' על דרך ההשגחה האישיית. לא ימלט גם כן משיהי' הענין על א' מב' פנים. אם שתהי' ההשגחה האלהית שוה על כל בני העולם. לתת לכל נמצא ונמצא די פרנסתו ולכל איש ואיש די מחסורו כצדיק כרשע. מבלי בחינה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. והנה אז תבטל לגמרי זאת הבחירה. לפי שזאת ההנהגה תהי' לעדה שאין הש"י מבחין בין טוב לרע. או שאין הרשע רע אצלו. אחר שהכל נסקרין לפניו בסקירה אחת. ויחייב מזה רוע הבחירה ולומר שוא עבוד אלהים. ועל כיוצא בזה אמר הנביא למה תתענו ה' מדרכיך וכו' (ישעיהו ס״ג:י״ז) ואם תהי' בפנים שניים. והוא שתהי' עין ה' על יראיו לבד להציל ממות נפשם ולחיותם בכל מיני צרכיהם. ומהרשעים יסתיר פניו וימותו ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. היא מבואר שיהיו כלם טובים על צד ההכרח הגמור. לא על דרך הבחירה. כי איככה יוכל ויראה שום רשע שאם יחטא ואשם באחת מכל מצות ה' וכו' שתיכף ומיד ימנע הטוב ממנו. או ישוב גמול רע על ראשו ויחזיק ברשעתו. צא ולמד מדור המדבר כמה ימרוהו ויעציבוהו שם. ועם כל זה לא מנע המן מהם. כמו שדרז"ל על זה הענין עצמו ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לרח ניחוח ויהי וכו' (יחזקאל ט״ז:י״ט) אע"פ שנתת אותו לפניהם לא נמנע מהיות (ש"ר פ' מ"א ע"ש) וזה לפי שאין אונס והכרח גדול מזה. והנה הוא מבואר כי לפי צד מאלו הצדדין לא נשאר מקום להעניש את הרשעים על כפרם מציאות העלה הראשונ'. וחשבם שכל הפעולות נופלות במקרה הגמור ונמשכות מהכרח החמרים מבלי שום כוונת מכוין כלל ואין אבדן עולם גדול מזה. רצוני לחשוב אדם כדגי הים ובהמת השדה. ושומם כל הדברים המשיגים אותו בין טוב ובין רע למקרה ופנע וכאשר יזדמן. וגם לא ישאר שום מקום עיון בו יוכלו השכלים האנושיים לקיים מציאות הש"י והשגחתו. שהיא מבוא וסבה ראשונ' אל הגעת הצלחתם שבה יתקיים העולם בדרך מציאות הסולם ועלייתם בו כמו שאמרנו בשער הראשון. כי היא ההכנ' והסבה העצמית לפקוח עינים עורות לדרוש ולקבל שכר. אמנם כאשר נברא על האופן הזה מקיום הטבע אשר יכללוהו העשר' מאמרות האלו. ונתן אותו לטבע מיוחד לכל החמרים שיקבלו צורותיהם המיוחדות. כאשר יוקדמו לכל אחד ואחד סבותיהן העצמיות לפי טבעם ומזגם. כמו שחוייב פרסומו מסדר המאמרות בזה אחר זה במספר הימים המור' על סדר הקדימה והאיחור הזמניים אשר היה לקצתן על קצתן בשעת בריאתן כמו שיתבאר. כבר נתן מקום להפרע מן הרשעים. שעם הרגישם זה הסדור הנפלא היותו על האופן מהשלמות שיכללוהו העשרה מאמרות אשר היא הסולם המוצב לעיניהם. ולא שתו אל לבם לעלות בו לקיים בשכלם מציאות אל עליון אשר הוא עושה כל ולא קבלו עליו אלהותו בהיות פתח העיון פתוח לפניהם. וכמו שאמר מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת (איוב י״ב:ט׳) וכאשר נתבאר. וגם כי בהיות על זה האופן כבר יש להם לדעת שעל ידי זה הטבע שהוא כאפוטרופו של עולם איפשר ויכול להיות פעמים הרבה שהמקבלים את הטוב אין בידם טובם לזכות מעשיהם הטובים ואת הרע לא יקבלו ג"כ מצד רוע דרכיהם. מבלי שייוחס לבורא הכל מזה שום עול כלל. רק מצד מה שימשך מזה הטבע אשר עליו יסודר זה המציאות. וכמה הפליג שלמה המלך ע"ה להורות בחכמתו זה הענין הנפלא בספר קהלת. אשר בכלל דבריו אמר (קהלת ח') אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע. אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים אשר ייראו מלפניו. וטוב לא יהי' לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא לפני אלהים. אמר כי למה שלא נעש' ברשעים פתגם מעשה רעתם מהרה. וטובם נשאר בידם זמן מה. הם חושבים כי הטוב ההוא אשר עמהם בא ונתחדש להם חלף רשעתם ולזה מלא לבם אותם להתמיד ברעתם לחשבם כל עושה רע טוב בעיני המנהיג. ואין הענין כן אלא שכבר יהי' חוטא עושה רע מאת ומאריך לו. אם מפני שידע ליזהר מפגעי הייסורים הממשמשות לבוא עליו. ואם שחטאיו עדין לא גברו על הסבות המקיימות. כי על זה אמרו מאריך אפיה וגבי דיליה (ב"ר פ' ס"ז) אבל לא שהטוב ההוא נמצא ונתהוה בעבורו חלילה. כמו שהוא הענין אצל הצדיק. כי יודע אני כי לא לבד יאריך לו. כי גם אשר יהיה ויתחדש הטוב ליראי האלהים בעבור אשר ייראו מלפניו. ולא שנמשך להם במקרה מצד הנהגה אחרת. אמנם מציאות הטוב וחדושו לא יהיה לרשע. ולא יתחדש אליו בשום פנים. וגם אם לא נעשה בו פתגם מעשה הרעה מהרה למנוע טובו ממנו. הנה לא יאריך ימים עליו. כצל שדרכו להתארך. מיום ליום ברגע חצות היום. רצוני מהיום היותר ארוך עד היום היותר קצר בכל האפקים הנוטים. כלומר שלא ימשך אליו הטוב רק מעט מזער. וכל זה מפני שאיננו ירא מלפני אלהים. והכוונה שהרע הזה המגיעו בעצם מפני רשעתו. לא כמו שחשבו הטועים. כך פירשתי הכתובים האלה בפירושי לקהלת. והוא ענין נכון מאד להשקיט תלונות כאלו אשר יקרו יום יום ביושר הטבע והצדק המדה. והנה לפי זה הרשעים כי תצליח דרכם ולא פנו ולא שתו לבם לאמר מה זאת עשינו להוסיף רשע יום יום. עד אשר יחרה אף השם וקנאתו עליו ויטה ידו על הטבע הזה העומד עלינו. וכשל עוזר ונפל עזור. הנה הם חייבים משני אלו הצדדים לקבל את העונש. לפי שמאבדין את העולם עם היות שנברא באלו העשרה מאמרות. המלמדים אותם דעת ומרחיקים כל השבושים האלו מהם. וגם מזה הצד עצמו יתן מקום למתן שכרן של צדיקים. כי המה יראו כנגדם סולם העשרה מאמרות ופתח פתוח לרוחה לבא להורות מציאות האל ית' וקבלת אלהותו כמו שאמרנו. ומזה הצד הם טורחים ומסגפין עצמם בהתרחקם מהדברים הזמניים ומההנאות המדומות לקנות עולמם הרוחני. עם היות שי דעים שאף על פי שיחטאו באחת מהנה לא יחסר כל להם מכל צרכיהם בפתע. כי יש לאל יד הטבע להעמידם ולקיימם זמן מה. כי הוא המנהג שנזכר ברשעים. והם לא יסמכו על זה. אבל מטילים אימת בוראם על פניהם מצד הטוב והישר. וגם בהגיע להם קצת רע לא ייחסו אותו לבלי סדר המשגיח. כי אם אל הסדר הטבעי הלזה אשר לא הספיקה זכותו לבטלו כמו שנתבאר הענין הזה אצל רבה ורב חסדא (מ"ק כ"ח.) כמו שיבא בשער כ"ב ב"ה:

ומעתה כשנתבאר היטב שהבריאה הכוללת הזאת מאת יי' צבאות יצאה מבלי שום ספק. הרי הוא עומד לפנינו סולם אשר בינינו ובינו ית' עלה נעלה בו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית. וגם כשישארו לנו ספקות ומבוכות והמון נסתרות בהשגת סבות כל פרטי הדברים ומהותם לא מפני זה נפנ' אליו עורף ח"ו ולא נחלש בהכרתו והודאתו. אבל נכיר שהיה זה לקוצר דעתנו וללאות השגתינו לא זולת. וזהו אופן הלמוד שהודה בו איוב (י"ב) על זה כשאמר ואולם שאל נא בהמות ותורך וכו' או שיח לארץ ותורך וכו'. מי לא ידע בכל אלה כי יד יי' וכו'. ירצה אם תחקור מצד רבוי המינים ויושר טבעיהם על מתכונתם. הן מהבעלי חיים והצמחים ומבריות המים. ויתברר שימצאו בם השלשה ענינים הנזכרים אשר יכריחו היותם נמצאים מכח חכם יודע ומכוין אל הוייתם כמו שאמרנו מי לא יעלה לכלל דעת מצד הראיי' הלקוחה מכלליתם. עד שיגזור על כל חלק וחלק מהם כי יד ה' עשתה זאת אע"פ שיעלמו ממנו סבות חלקיותם. אם לא גבר עליו רצון ההפקר ושלוח הרסן ללכת אחרי שרירות לבו בהבלי העולם וחמודותיו הפחותות. אשר בעבורם יפרקו עול שמים מעליהם. והוא עצמו מה שאמר אדון המשוררים תחלה באומרו לה' הארץ ומלואה וכו' כי הוא על ימים וכו' ^*מי יעלה בהר ה' וכו' נקי כפים וכו', ר"ל לא כן הרשעים הם לא יעלו בסולם הבריאת להשגת הי"ת המכונה בשם הר ה', כי יותר טוב להם להכחיש מציאות הי"ת, למען יוכלו ללכת בשרירות לבם הרע, מבלי מורא שמים כמאה"כ (תהלים י"ד) אמר נבל ר"ל ע"כ יאמר הנבל אין אלקים. יען כי השחית עלילותיו, ולא ירצה להאדיב נפשו ברעיון היות אלקים שופט בארץ ומשגיח על דרכיו, מי יעלה בהר ה' וכו' נקי כפים וכו' (תהילים כ״ד:ג׳) ירצה הנה באמת יש לגזור ולקיים כי לה' הארץ ומלואה שהם היסודות והמורכבים מהם דרך כלל. וגם תבל ויושבי בה והם בעלי הנפש וביחוד מין האדם. וזה נתברר לך ממה שראית בעיניך כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. שהוא תכלית הכיוון וכנגד הטבע המשולח והרי הוא סולם ישר ונאמן מוצב לפניך לעלות ולראות את פני הסבה הראשונ' אשר לו הכל וממנו הכל. רק אם לא יעכב על ידיך מלא חפניך מפיח הבלי העולם וטרדת לבבך לחמודותיו. הוא מה שאמר מי יעלה וכו'. נקי כפים מתמוך בחמדת הקנינים המדומים. ובר לבב מהתאוות הגופניות. אשר לא נשא לשוא נפשו בהם להדמות אל הבהמות. ולא נשבע למרמה על הראשונות. כי ודאי אשר אלה לו עלה יעלה מבלי מונע להשתחוות להדום רגליו. כמו שנתפרסם הענין באברהם אבינו ע"ה. כי הוא אשר עלה בתחלה בזה הסולם הנפלא בתום לבבו ובנקיון כפיו. כאשר יצא מפיו צדקה (בראשית י״ד:כ״ג) הרימותי ידי אל ה' אל עליון וכו' אם מחוט ועד שרוך נעל. כי הוא באמת נוער כפיו מתמוך בחמדות הטפלות האלה. להאחז פני כסא לדעת ולהכיר גדולת המלך המרומם היושב עליו. כמו שכוונהו חז"ל במה שאמרו אצטגנינות גדולה הית' בלבו של אברהם אבינו וכו' (ב"ב ט"ז:) ועוד אמרו אבן טובה הית' תלויה לו. כמו שיבא ביאורם בשער ד' בע"ה. ואמר ישא ברכה מאת ה' וכו'. זה דור דורשיו וכו'. לומר כי הראוי לצאת שפע הברכה מאת הסבה הראשונ' ית' שמו וצדקת פעולתו מאלהי ישעו. זה דור דורשיו וחוקריו ומבקשי פניו יוצאי חלציו העולים במדרגות הסולם הזה בחקירתם עד היותם שם מבני עליה במחיצתו ית'. ויורדים אחרי כן במיטב השגותיהם. ומשיגים הדברים כלם בסבותיהם כמנהג הנביאים. אשר עליהם נאמר במחזה הסולם והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ולזה ייחד זה הדבר המעולה לבעליו ואמר מבקשי פניך יעקב סלה. כי לו נראה תחלה סוד זה הסולם ולזרעו לבדו נתנה לנחלה. כמ"ש ונפלינו אני ועמך וכו'. לפי דעת חז"ל (ברכות ז'.). ואולם במקומו יתבאר בע"ה. והנה להשיגם בזה הענין המיוחד שאמרנו. והוא היותו יתברך לא לבד סבת הסבות כלם. כי אם היותו פועל הדברים כלם אחר שלא היו. בכוונה ורצון גמור. אשר לפי זה לא לבד יאות לו הגבורה והרוממות המחוייבים להודות לאשר הוא סבת הסבות כלם. כי אם הירא' והפחד המחוייבים למי שיש לו הכח והממשל' על כל הנמצאות להמציא ולהפסיד. לזה גמר מאמרו באומרו שני פעמים. שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא וכו' שאו שערים ראשיכם ושאו וכו'. והנה על מה שראוי שירגזו ויחולו כלם לפניו מפני הירא'. הכתוב הראשון כי על כן אמר בו והנשאו בלשון נפעל. כלומר אם תרצו הרי טוב ואם לאו תוכרחו מפאת מכריח. וביאר הדבר על דרך השאלה ואמר מי זה מלך הכבוד שינשאו השערים מהכרחיותו. והשיב יי' עזוז וגבור יי' וכו'. הרי עוצם יכלתו וגבורתו להאביד ולהרוס לבנות ולנטוע. ועל הענין השני אמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. הכוונה שישאו מעצמם מבלי בחינת מכריח ומוראו ופחדו. והיא ההכנעה הטבעית מצד מה שהיא סבת הסבות כלם. ועל כן הית' השאלה מי הוא זה אשר מצד מה שהוא חוייב לו הכבוד. והשיב יי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. כי השם יתברך מצד מה שהוא בורא צבאות מעלה ומטה הוא מלך הכבוד בטבע קיים. אמנם נשיאות השערים האלה המה השערים אשר יבא בהם החוקר משער לשער. עד יבא ויגיע לשלמות שני מיני ההכרה הזאת. שהוא תכלית מה שאפשר להשלים בהצלחתו:

ואחר כן אומר שבשער הזה טעו הנוצרים וחשבו בו זולתו, והביאם זה אל שישימוהו שלשה, ויצאו ‏אל הכפירה. והנה אני מקיים שיש עליהם מהתשובה מהמושכל, ובאחד האמת באחדותו אעזר. ‏ואינני מכוין בתשובה הזאת עמי הארץ שבהם, כי הם אינם יודעים כי אם השלוש המוגשם בלבד, ‏ולא אטריד ספרי בתשובתם מפני שהוא מבואר ונקל, אבל אכוון להשיב אל חכמיהם, אשר חושבים ‏שהם מאמינים בשלשה בעיון ובדקות תבונה, ובאו אל אלה המדות ותלו עצמם בם ואמרו: לא יברא ‏כי אם דבר חכם חי, וחשבו כי חיותו וחכמתו שני דברים זולת עצמו, ושבו אצלם ג'. ותחלת מה ‏שתגל בו התשובה עליהם, שהם אינם נמלטים משיחשבוהו גשם או לא גשם, ואם חשבוהו גשם. הם ‏טועים כפתיי עמם, ועם זה הם חייבים בכל תשובה שהשיבונו בה על כל מי שיגשימהו. ואם לא ‏יחשבוהו גשם, אמרו שיש בו שנוי, עד שיהיה תארו זה אינו תארו האחר, הוא אמרם שהוא מוגשם ‏באמת, אבל אמרוהו בלשון אחר, כי מה שיש בו שנוי הוא גשם בלא ספק, ואנחנו כבר קיימנו, כי ‏הענינים האלה הם תאר אחד, אבל בלשון לא יוכל לקבצה בדבור, כאשר יוכל השכל לקבצה במדע. ‏ודומה זה למי שאומר הוא אינו עובד האש, אבל הוא עובד הדבר השורף המאיר העולה למעלה, ‏אשר הוא האש באמת. ואחר כן נשתדל עמם שיאמרו בפיהם שהוא גשם, ואם ימנעו מזה ויאמרו לא ‏יתכן לאמר שהוא גשם, שכל גשם עשוי, וכן יתחייב שלא יאמרו שחיותו וחכמתו זולתו, שכל מי ‏שחיותו זולתו עשוי. ואלה, ירחמך האל! סכלו אפני הבאה הראיה, והוא שאנחנו המון המיחדים ‏האמננו שחיי האדם זולתו, בעבור שראינוהו פעם חי ופעם מת, ידענו כי דבר היה בו והיה חי, ‏וכאשר סר ממנו שב מת. וכן כאשר ראינוהו פעם חכם ופעם סכל ידענו כי דבר היה בו והיה חכם, ‏וכאשר סר ממנו שב סכל. ולולי מה שראינו מאלה ב' הענינים באדם, היינו מאמינים כי האדם חי ‏חכם לעצמו. וכיון שבטל באמת מצוא עת לבורא הכל, שלא יהיה בה חי ולא חכם, כאשר נמצא ‏לאדם, התחייב בלי ספק שיהיה חי לעצמו וחכם לעצמו, ובטל מה שנטו אליו האנשים האלה ‏מעיקרו. ועם זה לא השלימו מה שראוי לידועם על דעתם, והוא שאמרו עצמו וחיותו וחכמתו, ועזבו ‏לומר ויכלתו וכן ענין שומע ורואה. ואם אמרם חי מספיק להם מיכול, ואמרם חכם מספיק להם ‏משומע ורואה, אמרם ג"כ חכם מספיק להם מחי, כי אין חכם כי אם חי. הלא תראה שהם לא הלכו ‏על דעתם אפילו אחר עיונם, אך הבהילו במאמר הזה לעמוד בו כנגד מה שנאמר להם. ואחר כן ‏אומר: כי אם היה אפשר בענינו שנוי אחד, היה אפשר בו כל שנוי שבעולם כי העיון איננו מעיין כי אם ‏בכללי הדברים ומיניהם, ואיננו מעיין באישיהם ופרטיהם. ואם האנשים האלה חשבו להביא ראיה מן ‏המושכל, כבר בארנו הפסדו עליהם במה שנטו אליו. ואם הביאו ראיה מן הכתוב, במה שאומרים ‏קצתם, ראיתי הכתוב אומר רוח ומלה, הוא אמרו (ש"ב כ"ג ב') רוח י"י דבר בי ומלתו על לשוני. ‏נאמר כי זה הרוח והמלה ברואים, הם הדברים המופרדים אשר שם הבורא בפי נביאו, וכבר ידענו ‏כי הספרים קוראים שם הבורא נפש, כאשר אמר (תהל' כ"ד ד') אשר לא נשא לשוא נפשי במקום ‏שמי. וכאשר היה בברואים נפש ורוח ענין אחד, והיה נפש בבורא ענינו שם, כן לו רוח וענינו חזון ‏ונבואה. וזה מאלה המביאים ראיה מעוט ידיעה בלשון העברים. וכן מצאתי קצתם מביא ראיה, כי ‏הספרים אמרו, כי רוח האל עושה. כאמרו (איוב ל"ג ד') רוח אל עשתני ונשמת שדי תחיני. ואמרו ‏שדבר הבורא עושה, כאמרו (תהלים ל"ג ה') בדבר י"י שמים נעשו. וראיתי שגם זה ממעוט ידיעתם ‏בלשון; אך חפץ הספרים באמרם כי העושה עשה הדברים בצוויו, או במאמרו, או בחפצו, או ברצונו; ‏כלומר שעשה אותם בכוונה, לא על דרך השוא ולא בשגגה, ולא בהכרח, כאשר אמר (איוב כ"ג י"ג) ‏והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. ורוצים באמרו שהוא עשה אותו בדברו וברוח פיו ובמאמרו ‏ובקריאתו שעשה אותם בבת אחת, לא במדה מהזמן, ולא חלק אחרי חלק, כאשר אמר (ישע' מ"ח ‏י"ג) קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. ונדמה לנו זה בדבר אשר נאמר לו בו או שנפח בו ברוח פיו, כן ‏אמר (תהל' ל"ג ו') וברוח פיו כל צבאם. מנשמת רוח אפך (שם י"ח ט"ז) ומזה אני מוצא אותם ‏עוזבים דעתם, כי הספרים אומרים כי ידו תעשה (איוב י"ב ט') כי יד י"י עשתה זאת. ושעינו תצור ‏‏(משלי כ"ב י"ב) עיני ה' נצרו דעת. ושכבודו יאסוף (ישע' נ"ח ח') כבוד י"י יאספך. ושאפו עולה (תהל' ‏ע"ח ל"א) ואף י"י עלה בהם. ושרחמיו באים (שם קי"ט ע"ז) יבואוני רחמיך ואחיה. ויהיה כל אחד ‏מאלו הענינים והדומה להם מדות אחרות מוספות על הרוח והמלה. מפני שלכלם פעל מיוחס להם ‏כאשר להם פעל מיוחס. ואלה, יישירך האלהים! והדומה להם אצלנו העברות בדבור והרחבות ‏נרחבה בהם הלשון, ולכל אחד מהם הקרבה והבנה, אבאר אותו בעתיד בעזרת האל:‏