מֵסִ֣יר שָׂ֭פָה לְנֶאֱמָנִ֑ים וְטַ֖עַם זְקֵנִ֣ים יִקָּֽח׃
עקידת יצחק
הקודם הוא מבואר ממה שאמר הכתוב (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. ותרגם אנקלום והות באדם לרוח ממללא ועם שזה יאמר בעצם וראשונה על הדבור הפנימי שהוא הכח המחשבי המיוחד אליו שעליו נקרא חי מדבר כלומר חי שכלי כענין אחת דבר אלהים (תלים ס"ב) דברתי אני עם לבי (קהלת א') וזולתם מ"מ הדבור החצוני הוא שותפו רעו ומליצו יצא לחוץ ידבר את אשר עם לבבו לזולתו אם על דרך השאלה או התשובה או על דרך הלמוד או ההגיה עד שעל כך הוכרח שיהי' מציאות הדבור והלשון מכלל הנבראים בששת ימי הבריאה בו ישתתפו קצתם לקצתם להודיע את אשר בלבבם וכמו שאמר. לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון (משלי ט"ז) יאמר שכבר היה האדם בטבעו משכיל ומבין לערוך מערכי העניינים המחשביים אשר בלב אמנם חיי' הית' לו למוד הלשון לשלמות שני בו יהיה שואל ומשיב באופן שישתלם בו מציאותו וכן אמר הנביא (ישעי' נ') יי' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. והכל אמרו (ב"ר פ' י"ח) שנברא העולם בלשון הקדש כי הוא הלשון הנברא במאמרו יתעל' ואשר בו השכיל לאדם וחוה לשמוע מפיו דבר ואשר בו ידברו איש את רעהו כמו שנתבאר במאמר (בראשית ב') לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו' שער ח'. וממנו למדו הדורות הנמשכים אחרי כן להמציא הלשונות במספרם וכבר נתפאר על זה ה' יתעל' באומרו (שמות ג') מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגומר. ומהידוע כי החרש שאינו מדבר אינו מכלל האדם בכל משפטיו (תרומות פ"א) וזה לפי שהדבור הפנימי והחיצון הם שותפים וקרובים חסרון האחד מעיד על חסרון השני בלי ספק והוא מה שאמר הכתוב מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח (איוב י"ב). כי הסרת השפה נמשכת מלקיחת הטעם הפנימי מהמדבר וההפך לב חכם ישכיל פיהו. (משלי ט"ז)
גן נעול
ויש עתים הרבה למנוע מאלו החשובים הנזכרים הענינים הראוים להמשך ממדותיהם הנכבדות, ויפגע בם מדת הדין, וימנע מהם פרי מועצותיהם. וכדרך (ישעיה מד, כה) "משיב חכמים אחור" וגו', (איוב יב, כ) "מסיר שפה לנאמנים" וגו', ויתבאר בחדר י"א בעז"ה. ועוד יש בדברי קהלת משל ומליצה, להודיע שלא בלבד שמקרה אחד לצדיק ולרשע תחת השמש לטוב ולרע, אבל גם בענין הצדק והכשרון יקרה לפעמים שלא יהיה ביכלת הצדיק או החכם או בעל הכשרון המעשים לעשות כצדקתו וכחכמתו, ועל זה אמר (ט, יא) "לא לקלים המרוץ". כמו ששנינו במסכת אבות (פרק ג, משנה יב) "ר' ישמעאל אומר הוי קל לראש", ופרשנוה יפה,2יין לבנון, מהד' תשס"ג, עמ' 221-222 ופה ארמוז ברמז קצר. לפי ששנה ר' עקיבא (אבות, ג משנה יג) "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה", שנה ר' ישמעאל הוי קל לראש. לפי שקלות ראש הוא הרגל המחשבות בעניני שחוק וזמה, וזה היפך כבד ראש, וכדרך (משלי י, כג) "כשחוק לכסיל עשות זמה". ומיד שיראה או ישמע ענין מגונה, תרבינה מחשבותיו עליהן ורוחו מלא מהן, כי הוא קל במחשבתו ומורגל לחשוב מחשבות כאלה, וזה מרגיל לעבור על העריות. ונגד זה החכם המורגל לחשוב מחשבות טהורות ביראת ה' ובחכמה, מיד שישמע או יראה דבר חכמה, תרבינה מחשבות לבבו וימלא יראה וכבוד. ולא כן הכסיל, שראשו כבד בשמעו דברי יראה וחכמה, לפי שאין לו הרגל בהן.