איוב כא:ז מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

"ועל עצת רשעים הופעת" (איוב י, ג). פירוש. איוב דִבֶּר קשות מתוך צערו וצעק כי הִרְבָּה השם פצעיו חנם. ואמר "הודיעני על מה תריבני" (י, ב) כי היה צדיק בעיניו. ואמר "הטוב לך כי תעשוק? כי תמאס יגיע כפיך?" (י, ג). ומלת "עושק" על הכובש שכר זולתו, ואינו משלם לו גמולו, כי הוא כתוב על שכר שכיר "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך" (דברים כד, יד). והמשיך לזה מעשה הצדק שהאדם עושה, ואמר עליו במקום אחר "וכשכיר יקוה פעלו" (איוב ז, ב). ואם יגיעו לצדיק רעות תמורת צדקתו, דומה הדבר לעושק חלילה. ועל זה אמר "הטוב לך כי תעשוק?", כלומר היש טעם לומר כי טוב בעיניך מדת העושק, יתברך ויתרומם עלוי רב מזה. ומלת "תמאס" על השנאה ההחלטית. וחלילה לחשוב כי השם ב"ה שונא בהחלט בריותיו, גם כשהולכים בדרך לא טוב. כי הוא ב"ה נשגב ומרומם ממדת השנאה אשר בנו, וכל מה שכתוב בתורה ובנביאים ענין של שנאה אצל השם ב"ה הכל למשל להסביר אזן שומעת. וראיה גדולה כי האדם השונא דבר ומואס בו לא יוכל להביטו, והוא מרחיק הדבר ההוא ומכלהו. ואם היה השם ב"ה מואס בבריותיו על דרך זה לא היתה תקומה לרשע אפילו רגע. ואנחנו רואים כי רשעים "עתקו גם גברו חיל" (איוב כא, ז). ויותר מזה כי הם יועצים עצות של רשעה, ועצתם טובה¹מועילה להשגת מבוקשם, כי הם עושים ומצליחים. והנה זורח בנפש אור העצה הטובה להשגת המבוקש. וזהו שאמר "ועל עצת רשעים הופעת". ומלת "הופעת" כמו הזרחת, וכמו שאמרנו שהם עושים כפי הסכמתם במשפט שִׂכְלָם ומצליחים. והדרוש יקר מאד, כתבתיו בספר "רוח חן".²חכמת שלמה, פרשה יב פסקא א, דף פז ע"א ואין פה המקום להאריך בדרושים. והכונה לבד לבאר המליצות בקצרה.

כאשר הונח זה הענין של איוב, תחילת מה שארע היה הענין המוסכם עליו מן החמישה – רצוני לומר: איוב וחבריו – שכל מה שחל באיוב ידוע אצלו ית׳ ושהאלוה הביא עליו אלו המכות. וכולם מסכימים גם כן שהוא – אין לפניו עולה ולא ייוחס לו חמס. תמצא אלו הענינים גם כן בדברי איוב הרבה. וכשתתבונן בדברי החמישה בענין מחלוקתם – כמעט שתמצא הדברים שאמרם האחד מהם אמרום כולם. ונכפלו הענינים ונתערבו. ונכנס בתוכם ספור איוב, חוזק מכאובו וצרותיו, עם רוב ישרו וסיפור צדקתו ונדיבות טבעיו וטוב פעליו. וכן נכנס בדברי חבריו לו הערה על הסבל ונחמות ודבריו לשכח צערו, וכי ראוי לו לשתוק ושלא ישלח רסן לשונו, כאיש שיריב עם איש, אבל יכנע למשפטי האלוה וישתוק. והוא אומר: שחוזק המכאובים מנעהו לסבול ולהתישב ולומר מה שראוי. וחבריו כולם גם כן הסכימו שכל עושה רע יענש, וכשתראה רשע ואיש מרי בהצלחה – דע כי באחריתו יהפך עליו הענין וימות הוא, ויחולו בו ובביתו ובזרעו צרות. וכשתראה עובד האלוה ברעה – אי אפשר מבלתי שירפא האלוה מחץ מכתו. זה הענין תמצאהו נכפל בדברי אליפז ובלדד וצופר, ושלשתם מסכימים על זה הדעת. ואין זה המכוון בזה הענין כולו, אבל המכוון – במה שנבדל בו כל אחד מהם וידיעת דעתו בזה הענין – והוא: חוּל הגדול שבמכאובים והחזק שבהם בתם שבאנשים ובישר שבהם בתכלית היושר.