וְֽ֭הַחָכְמָה מֵאַ֣יִן תָּב֑וֹא וְאֵ֥י זֶ֝֗ה מְק֣וֹם בִּינָֽה׃
גן נעול
(איוב כח, כ) "והחכמה מאין תבוא, ואי זה מקום בינה?" פירוש, אחר שהזכיר שהיא יקרה מכל, חזר ותמה פעם שנית ואמר "מאין תבוא?" כמו (משלי ב, י) "כי תבא חכמה בלבך". ושאל מאין תבא? כי אין בכח האדם לחוקק חקים בחכמה בשכלו ובבינתו. ואי אפשר לו שיחכם זולתי כשיקבלנה ממרומים. וזה פלא איככה תבוא החכמה משמֵי קדם ללב האדם. שידע משפט כל דבר ודבר, ומנהג כל דבר ודבר, בקצב וביושר כפי החכמה? ואם תאמר שיקבלנה מפי חכמים? הנה יצר הלב מְנַגֵד לחֻקוֹתיה. ואם היינו יכולים לברר חֻקוֹתיה במופתי השכל והבינה, היינו מכריחים יושרה במופתים נאמנים. אבל אין זה בידינו. כי בינת האדם בעלת גבול, ואין קץ לחכמה ולא תוגבל בתוך בינת האדם כמבואר למעלה. ועל זה אמר "ואי זה מקום בינה?". מאין יבוא הבינה הגדולה שעל ידיה נבין דרכי החכמה? ואמר (איוב כח, כא) "ונעלמה מעיני כל חי וגו' כלומר זה נעלם מעין לב כל חי". אין מבין סוד החכמה זולתי השם ב"ה לבדו. ועל זה אמר (כח, כג) "אלהים הבין דרכה". כלומר הוא ב"ה הבין דרך החכמה כי עמו התבונה הבלתי בעל תכלית. ולכן הוא ב"ה לבדו מחוקק חֻקֵי החכמה. וגם הוא ידע את מקומה נגד "ואי זה מקום בינה". כלומר הוא ב"ה יודע מקומה כי הוא אדון החכמה והתבונה וכל דרך חכמה, וכל דְבַר-בינה נגלים לפניו באמת נשגב יותר מדבר המבורר לנו במופת, ועל פיהן הכין כל מעשה בראשית וביותר תחת השמים שיסד הכל בחכמה. כדרך (משלי ג, יט) "יי' בחכמה יסד ארץ" וכדברי הכלל הי"ג. ואמר על זה (איוב כח, כד-כה) "כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה. לעשות לרוח משקל" וגו'. ויתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים". ואמר (כח, כו) "אז ראה ויספרה הֱכִינָה וגם חֲקָרָה". הוא ראה הכל באמת. וספר הכל במספר, והכין המדה, וחקר המשקל, והכל בחכמה. ולנו כל הדברים תעלומה וסוד:
מורה נבוכים
הסבה הראשונה – קשי הענין בעצמו ודקותו ועמקו – אמר ״רחוק מה שהיה ועמוק עמוק – מי ימצאנו?״ ונאמר: ״והחכמה מאין תמצא?״ – ואין ראוי שיתחילו בלמוד בקשה ובעמוק להבין. ומן המשלים הגלויים באומתנו – דמות החכמה במים; ובארו עליהם השלום במשל הזה ענינים מכללם – כי אשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכול השחיה יצלול, ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלמודה.