וַיֹּ֤אמֶר ׀ לָֽאָדָ֗ם הֵ֤ן יִרְאַ֣ת אֲ֭דֹנָי הִ֣יא חָכְמָ֑ה וְס֖וּר מֵרָ֣ע בִּינָֽה׃ (ס)
האמונות והדעות
הודיענו אלהינו על יד נביאיו, שהוא שם לאדם יתרון על כל ברואיו, כאמרו (שם שם כ"ח) וירדו בדגת הים וגומר. וכאשר אמר במזמור (תהילים ח׳:ב׳) י"י אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, מתחלתו ועד סופו. ושהוא נתן לו יכולת לעבדו, ושם אותה לפניו והשליטו עליה. ושם הבחירה ברשותו, וצוהו שיבחר בטוב, כאשר אמר (דברים ל' י"ט) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגומר. ואמר אחרי כן (שם שם) ובחרת חיים וגומר. והעמידו לנו על המאמר הזה האותות והמופתים וקבלנוהו. ואחר כן עייננו במלאכת העיון; במה נתן לנו יתרון, ומצאנו יתרונו בחכמה אשר נתנה לו ולמדו אותה, כאשר אמר (תהלים צ"ד י') המלמד אדם דעת. והוא בה שומר כל דבר שחלף מהפעלים. ובה רואה רוב הנולדות אשר תבאנה. ובה הגיע להעביד הבהמות לעבוד לו הארץ, ויביאו לו תבואתה. ובה הגיע להוציא המים ממעמקי הארץ, עד שיהיו הולכים [על] (עד) פניה. ועוד עשה לו הגלגלים השואבים ממנה מעצמם. ובה הגיע לבנות הבתים הנכבדים, וללבוש הבגדים החמודות, ולתקן המטעמים הערבים. ובה הגיע לנהוג החיילים והמחנות להנהגת המלכות והשלטון, עד שנתקנו בני אדם. ובה הגיע אל ידיעת תכונת הגלגל, והליכת הכוכבים, ושיעור גרמיהם ומרחקיהם ושאר עניניהם. ואם יחשוב חושב, כי אשר נתן לו היתרון הוא דבר זולת האדם, יראנו אלה המעלות או קצתם לזולתו, וזה מה שלא ימצאהו. ובדין אם כן, שיהיה המצווה המוזהר הגמול הענוש, כי הוא קטב העולם ומכונתו, כמו שאמר (ש"א ב' ח') כי לי"י מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. ואמר (משלי י' כ"ה) וצדיק יסוד עולם. וכאשר התבוננתי אלה השרשים ומה שמסתעף מהם, ידעתי כי מותר האדם, איננו טעות שנופלת בלבנו עליו ולא נטות אל הותירנו, ולא שהביאתנו גאוה, ולא עזות שנטעון אותו לנפשנו; כי אם אמת ברורה וצדק מבואר, ולא הותירו החכם אל הדברים, כי אם בעבור ששמו מקום למצותו והזהרתו, כאשר אמר (איוב כ"ח כ"ח) ויאמר לאדם הן יראת י"י היא חכמה וסור מרע בינה:
מוסר אביך
הנה, באמת ענין העבודה בכלל והיראה והאהבה והדבקות ידועים לכל, אבל הידיעה היא רק ידיעת השם לבדו ולא הכונה שהשם נושא בקרבו. כי לפי קדושת עמקי חכמת היראה, שכל החכמות הן הצעות והכנות להם10ע' שבת ל"א. ואגרת הרמב"ם אל ר' יהונתן הכהן "זה הדור בלבושו"., לא יודעו לאדם מצד הדיבור החיצוני, אלא בהגיון הלב בדיבור הפנימי. וזהו בעצמו סיבת ההעלם שלהם: מצד שהמון האנשים, אפילו החכמים, מורגלים בחכמות, שבהן ענינן שווה בדיבור הפנימי כמו בדיבור החיצוני. ורוב החכמות, כשידובר בהן, יוכר מצד הדבור ערך העומק שבהן וההכרח לעיין בהן עד שידען, ואי־אפשר לשום בעל־שכל שהוא יצייר לו שהוא יודע אותן אם לא ידען; משא"כ כל עניני חובות הלב, שהמאמרים בעצמם אינם בחיצוניותם לפי עומק החכמה שבהם, כי לא נוסד בלשון כלל לדבר בכל פרטי ההבנה כפי הדרוש להם. ומי שאינו מתבונן לאשורם של דברים, יחשוב שיודע הוא הדברים, בידיעות השמות.
גן נעול
על דרך משל, התורה אמרה (שמות כ, יג) "לא תנאף". המליצה קצרה, ולא יבין נער חסר לב איך ישתמר מעון, ומה טוב להנצל מאשה רעה, ומה רע ומר להלכד במצודתה. ובא שלמה והודיע (משלי ו, כה-כו) "אל תחמוד יפיה בלבבך, ואל תקחך בעפעפיה. כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד". ועוד הודיע כי אחרית התאוה הרעה מרה כלענה, ושרגלי האשה הרעה יורדות מות (משלי ה, ה), ושלא ינקה כל הנוגע בה (משלי ו, כט). ואיך ראוי שידבק האדם בחכמה, ומה מתוקים כל אמרותיה, והשכר הטוב לדבקים ולמחזיקים בה, וכן כל כיוצא בזה. ועיקר הכל להיות סור הרע, והוא להתגבר ולכבוש יצר הלב. וצריך לזה בינה יתירה לעשות לעצמו גדרים וסייגות להנצל ממנו, ולהבין אחרית דבר והסבות המסתבבות מהנאת העבירה. וכמו שכתוב בספר איוב (איוב כח, כח) "וסור מרע בינה", ויתבאר בחדר העשירי בע"ה, שכל זמן שרוח התאוה והסּכלות מושלים בלב, אעפ"י שיש בו חכמה וחפץ צדק, הוא קרוב להכשל גם ברעות היותר גדולות. והשכל והבינה הולכות ותועות, ואין מחשבותיהן פנויות וטהורות להשכיל ולהתבונן, וכמו שתבין מדברי הכלל הי"ח. אבל בהיות האדם מֵבִין ביראת ה' וסר מרע, אז נקל לו ללכת בדרך חיים לעשות המצווֹת, ולהשכיל ולהבין בתורה, כי הלב טהור מגלוליו, וכחות השכל והבינה מתעוררים מעצמן והולכים הלוך בדרך ישרה. וכבר ידעת כי התאוה והרשעה הן דרכי המות, כמו שכתוב בתורה (דברים ל, טו) "ואת המות ואת הרע". ומשול היצר בלב המביא לעשות את הרע, נדמה לחלי רע הגורם המות. ועל זה אמר "תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות", שעל ידי תורתו יסור האדם ממוקשות היצר הגורם מות ואבדון. ובמקום אחר אמר (משלי יד, כז) "יראת יי' מקור חיים לסור ממוקשי מות", והמליצות דומות זו לזו, כי תורת החכם מלאה יראת ה', ומלמד להבין ביראת ה' להיות סור מרע.