איוב לא:א מחשבת ישראל: נצח ישראל, גן נעול, מורה נבוכים וגבורות השם

אף כי יש בזה עוד סוד נסתר ונעלם למה בית המקדש ראשון חרב על אלו ג' עבירות, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, ואפרש אותו ברמז, ותבין אותו. וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים, אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל. וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו - פרישותו מן הערוה, שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא (טז.) עפרא לפומיה דאיוב, שאמר (איוב לא, א) "ומה אתבונן על בתולה", בדאחרינא לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם כתיב (בראשית יב, יא) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שלא נסתכל בה כל ימיו. יצחק זכותו ההרחקה מעבודה זרה, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך. יעקב נגד שפיכות דמים, ודבר זה ידוע גם כן, כי יעקב הוא החיים, שהרי יעקב אבינו לא מת (תענית ה:). ועוד, כי הוא הפך עשו, שהיה אדמוני (בראשית כה, כה), והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים (רש"י שם), ויעקב הפכו מרוחק מזה. ועוד, כי יעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו.), ודבר זה נחשב קצת כאילו שופך דם, כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם, ואף מזה היה יעקב מרחיק. ובית המקדש שני שלא היה כל כך במעלה, היה נגד כנסת ישראל עצמם. וכבר אמרו חז"ל (שבת נה.) כי בסוף כאשר חרב מקדש ראשון, תמה זכות אבות. ולכך היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם. ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל, שנקרא "כנסת ישראל" על שם חבור ואחדות ישראל. וזה אמרם כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם בלבד. ואלו דברים נראים קלים, אבל הם דברים עמוקים וגדולים, רמזנו לך פה, ועם כי הכל שורש אחד להם. ובחבור דרך החיים (פ"ה מ"ט) נתבאר יותר:

הנה העידותי שני עדים נאמנים לכל חולק על דברי. והראתי בחוזק היד שאפילו הכחות המתוארות בספרי הקדש בשם "תועבות". מכל מקום מטען בנפש לכבוד ולתפארת. ומן המבואר תקיש על יתר הכחות כולן, שאין בהן גם אחד שהוא רע בהחלט. אלא שיצר הלב רע ומשתמש בכחות הנפשיות לרעה. ולא בלבד בכחות המדומות רעות לעיני בני אדם, כמו הגאוה והעקשות וכיוצא, אלא שגם מה שידומה טוב בעיניהן, כמו כח הרחמים והסליחה והזריזות יציירם הלב לרעה. כי הכסיל ירחם על הרשעים הגמורים שציותה התורה שנתאכזר עליהן. כמו אלו שנאמר בהן (דברים יג, ט) "ולא תחמול ולא תכסה עליו". וכן אצל עמלק, הנאמר עליהן (שם ז, טז) "לא תחוס עינך". וזה רעה גדולה. ראה מה שקרה לשאול מלך ישראל בעבור שחמל על אגג מלך עמלק, והוא היה צדיק בחיר ה'.¹שמואל ב כא, ו וכן הסליחה על הפשעים שאנו חייבים לעשות בהם משפט כתוב, הוא מרי גדול. וכן רשע זריז, (איוב כד, יד) "לאור יקום רוצח, יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב". ולא אלו בלבד, אלא אפילו הכחות שאין כדמותם בנפשות שאר בעלי החיים, כמו כח החכמה, הנה הלב יצייר בו רע ויאסוף דברי אולת וחקות זרות נכריות. וכן כח הבינה, הלב ישתמש בו להתבונן על בתולה,²איוב לא, א להתבונן בכל דבר פשע להשלים חפץ הרשעה. וכן השכל והמדע. והרעה הנמשכת מן הכחות היקרות האלו, גדולה יותר מן הרעות הנמשכות מכחות המדות ומן כחות התאות, וכדרך שבארנו (בחלון ה'). כללו של דבר כל בית הנפש בנוי לכבוד ולתפארת. הכל טוב, בהיות מנהיג הבית איש חכם, נשען על גזרת השם. והכל רע, בהיות המנהיג איש כסיל נשען על לבו. ועתה שמור הדבר הזה למען תצלח ולמען תשכיל בכל אשר תעשה:

וכן ה׳מילה׳ אצלי אחד מטעמיה – למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה. וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר: איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? – עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא, ולא נתנה ׳מצוה׳ זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות. והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא – הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו – כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו, יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו ה׳חכמים ז״ל׳: ״הנבעלת מן הערל קשה לפרוש״. זהו החזק בטעמי ׳המילה׳ אצלי. ומי היה מתחיל בזה המעשה? אברהם אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו ׳החכמים ז״ל׳ באמרו: ״הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את״.