איוב לב:ט מחשבת ישראל: נתיבות עולם, גן נעול, דרוש ומורה נבוכים

ויראה שרצה לומר שתלמיד שלא הגיע להוראה, שמורה לאנשים הרבה אשר אינם יודעים להבחין, ומורה להם טעות, והם נכשלים לעתיד גם כן, ושייך בזה "כי רבים חללים הפילה". אבל "ועצומים כל הרוגיה" זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, כי יש כאן תלמידים חשובים שרוצים לקבל עד שיהיו גדולים בתורה ובהוראה, ואינו רוצה להורות. וזה נקרא "ועצומים כל הרוגיה", הם החשובים שמונע מהם התורה. אבל לא שייך בזה "רבים הרוגיה", כי (איוב לב, ט) "לא רבים יחכמו". וגם אצל תלמיד חכם שלא הגיע להוראה לא שייך לומר "כי עצומים הם ההרוגים", כי מי שיש בו מעלה והוא עצום, אף שמסופק ההוראה בידו, מכל מקום אינו מקבל הוראה מן התלמיד שלא הגיע להוראה. ולפיכך "כי רבים חללים הפילה" שייך על* התלמיד שלא הגיע להוראה, והוא מורה אל הקטנים שהם כמו נפלים, לכך מפיל אותם לגמרי. "ועצומים כל הרוגיה" זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה. וכל חטא שהוא בשכל שאינו נוהג כראוי, כמו תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, או תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה*, שייך לומר בו שהוא עושה הרוגים. כי השכל לגודל כח שלו, נקרא כאשר חוטא בו שהוא עושה חללים והרוגים. ועל זה בא האזהרה שלא יחטא בדבר שהוא מגיע אל התורה השכלית, כי פשע רב הדבר הזה, ודבר זה מבואר.

[איוב לב, ט] "לא רבים יֶחְכָּמוּ וזקנים יבינו משפט". פירוש "יחכמו" יציירו ציור החכמה בלבם עד שימשלו אלה הציורים בלב וינהגו כן, וכדברי הכלל הי"ב. והנה הבאנו דברי רבינו משה בן מיימון זצ"ל בבית הראשון (חדר א' חלון א'), שנעזר מפסוק זה להוכיח דעתו שנופל לשון "חכמה" על עשות המופתים¹ההוכחות על ההשגות אלהיות, ואמר בספרו שהחכמה הגמורה היא המתבארת במופת, וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה, כולם על החכמה אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. על זה אמר אליהוא "לא רבים יחכמו". וכבר אמרנו (שם) שאין עשות המופתים תחת סוג החכמה, ושאין על החכמה מופתי השכל והבינה, וכמו שהוכחנו זה שם (חדר ו' חלונות ב, ה). אבל הכלל אמת שאין לשון "חכמה" נופל אלא על מנהגי האדם ומנהגי השם ב"ה את עולמו שכולם בחכמה. ומאמר אליהוא יתפרש כפשוטו, לפי שיצר לב האדם רע והפוך מדרך החכמה, וצריך אומץ גדול להתגבר עליו ולהביא ציורי החכמה בלב עד שינהג כל עת בחכמה, וכמו שבארנו פעמים רבות. לכן בנֵי עליה מועטים, ומספר החכמים מתי מעט לא רבים, ועל זה אמר "לא רבים יחכמו", כלומר לא תמצא אנשים רבים שבאה החכמה אל לבם עד שיחכמו כל עת וינהגו תמיד בחכמה. ונמשך לפסוקים שלפניו שאמר (לב, ז-ח) "אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", כלומר אמרתי שהחכמה תלויה ברוב השנים שהתאמץ האדם והרגיל עצמו לקנות חכמה עד שלבסוף יחכם, וזולת זה אי אפשר. ועתה אני רואה שאין הדבר כן, אלא הדבר תלוי ברוח האדם המוציא ציוריו מן הכח אל הפועל, וכדברי הכלל הכ"ג, ובעזר האלוהי שזוכה אליו בצדקתו, וכדברי הכלל הכ"ד. ולפי שמעטים הם הזוכים בצדקתם לעזר השם ב"ה, אמר "לא רבים יחכמו".

ועוד יש בזה דבר חכמה, שכשחוזר על תלמודו הוא מתחכם ונעשה חריף. שכן אמרו במדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתקיט), "כי לא רבים יחכמו" (איוב לב, ט), אמר אליהוא לחביריו של איוב, לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא (שם פסוק ח) "אכן רוח היא באנוש", שנותן בו הקב"ה רוח כדי שיהיה רגיל בתלמודו, עד כאן. הרי לך כי החוזר על תלמודו ורגיל אצלו*, הוא מתחכם. וזהו שאמר כאן כי הלומד ואינו חוזר על תלמודו, דומה למי שזורע ואינו קוצר. כי הזריעה היא באדמה החמרית, כך כאשר האדם מקבל השכל, הרי גוף חומרי יקבלנו, ואם כן השכל יחובר אל הגשמי, ואינו שכלי גמור. וידמה בזה לזורע ואינו קוצר להפריד ולהבדיל הזריעה מהחומרי. אבל כשחוזר על למודו, הרי יתחכם על ידי ההרגל, אם כן בזה יבדיל השכל מהגשם, ויעשנו שכל גמור ונבדל לגמרי, בדמיון תבואה הנקצרת מן האדמה החומרית, עד שאין לה חבור בה עוד. כי כל עוד שיותר חוזר על תלמודו, נעשה הלמוד יותר שכלי ונבדל מהגוף בהתחכמו.