איוב לב:כא מחשבת ישראל: חובות הלבבות ומורה נבוכים

אַל־נָ֭א אֶשָּׂ֣א פְנֵי־אִ֑ישׁ וְאֶל־אָ֝דָ֗ם לֹ֣א אֲכַנֶּֽה׃

חובות הלבבות

בְּבֵאוּר אָפְנֵי חִיּוּב הֱיוֹת כָּל מַעֲשֵׂינוּ מְיֻחָדִים לִשְׁמוֹ וּלְהִזָּהֵר מִן הַחֹנֶף. וְזֶה פֶּתַח הַשַּׁעַר:
אָמַר הַמְחַבֵּר מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ בַּבִּטָּחוֹן עַל הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ רָאִינוּ לִסְמֹךְ לוֹ בֵּאוּר אָפְנֵי חִיּוּב הֱיוֹת כָּל מַעֲשֵׂי הָעֲבוֹדָה מְיֻחָדִים לֵאלֹהִים לְבַדּוֹ בַּעֲבוּר מָה שֶׁיֵּשׁ בְּדָבָר זֶה מִזַּכּוּת הַמַּצְפּוּנִים וּבֹר הַלְּבָבוֹת מִן הָעִרְבּוּב הַמַּפְסִיד אוֹתָם וְהַהַצָּלָה מִמִּינֵי הַיִּפּוּי הַמֵּבִיא אֶל הַחֹנֶף וּלְהִתְרַצּוֹת בַּחֲלָקוֹת לַבְּרוּאִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֱלִיהוּא (איוב לב) אַל נָא אֶשָּׂא פְנֵי אִישׁ וְאֶל אָדָם לֹא אֲכַנֶּה כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה.
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכים

ואשר הביאני לזאת האמונה, הוא – שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא, שיש לאלוה השגחה באיש מאישי בעלי החיים כי אם בבני אדם לבד; וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשגחה בבני אדם, ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו, כל שכן בזולתו מבעלי החיים, אמר ״מה אדם ותדעהו וגו׳״, ״מה אנוש כי תזכרנו וגו׳״. וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם – אמר ״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״ ואמר: ״אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם – לתת לאיש כדרכיו״ ועוד אמר ״כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה״. וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם, אמר ״וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם״, ואמר: ״מי אשר חטא לי אמחנו מספרי״, ואמר: ״והאבדתי את הנפש ההיא״, ואמר: ״ונתתי את פני בנפש ההיא״ – וזה הרבה. וכל מה שבא מעניני אברהם יצחק ויעקב – ראיה גמורה על שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם. אמנם שאר אישי בעלי החיים – הענין בהם כמו שיראה אריסטו באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו – מאמר הנביא כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר אדוני אלהים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ, הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו: ״ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כולו בחכה העלה וגו׳״. ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם להתחיבם בכל מה שחל בהם – אמר ״יי למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו״.
שאל רבBookmarkShareCopy