הַֽיְסֻפַּר־ל֭וֹ כִּ֣י אֲדַבֵּ֑ר אִֽם־אָ֥מַר אִ֝֗ישׁ כִּ֣י יְבֻלָּֽע׃
חובות הלבבות
וְאָמְרוּ רז״ל כָּל מִי שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם וְאָמְרוּ בְּהַיְסֻפַּר לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע (איוב לו) אִם בָּא אָדָם לְסַפֵּר גְּבוּרָתוֹ שֶׁל מָקוֹם מִתְבַּלֵּעַ מִן הָעוֹלָם וְאָמַר הַכָּתוּב (ש״א ו) וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה׳ וְאָמַר (משלי כה) כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר רוֹצֶה לוֹמַר לְהַסְתִּיר סוֹדוֹ מִבְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם חֲכָמִים וְאָמַר (תהלים כה) סוֹד ה׳ לִירֵאָיו:
נתיבות עולם
במגילה בפרק הקורא (מגילה י"ח, א') אמר רבי אליעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם שנאמר היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע, דרש ר' יהודא איש כפר נבוריא ואמרו לה איש כפר גבור חיל מאי דכתיב לך דומיה תהלה סמא דכולא משתוקא. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא מלה בסלע משתוקא בתרין. ופירוש זה כי מי שמספר בשבחו של מקום הוא עולה אל מדריגה שאינה בעולם, והוא ממדריגה שאינו שייך לאדם לכך הוא נעקר מן העולם, כי יש לאדם להיות נשאר במקומו ובמדריגתו, וכאשר יוצא מן מעלתו שיש לאדם בעוה"ז נעקר מן העולם הזה שמקומו בעוה"ז. ודבר זה רמז בכתוב לך דומיה תהלה ול"ך במספרו חמשים. וכן דומיה שהוא דום ודו"ם הוא במספרו חמשים, ויש לו לדום מלשבח יה, כי השבחים היתרים שהאדם משבח להקב"ה הם משער החמשים אשר אין השער הזה נמסר לעולם הזה ולכך לך דומיה תהלה. וכן אמר הכתוב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, כלו' מי זה הוא שהוא יכול להתדבק במדריגת החמשים שהוא מסולק מן העולם הזה, ומ"י במספר חמשים כלו' מי שעולה עד המדריגה הזאת, וזה שאמר ישמיע כל תהלתו כ"ל במספרו חמשים כי שבחו הוא משער החמשים שאין לו תכלית וקץ, וכך מ"י במספר חמשים כלו' מי הוא זה אשר יש לו דביקות אל שער החמשים, ולכך המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם. ואין הדבר הזה דומה למה שאמרו בפרק אין עומדין (ברכות ל"ג, ב') ההוא דנחית קמיה וכו'. דבר זה אינו כי מה שאמר כאן שאסור לספר בשבחו של מקום היינו אחר התפלה שנראה שלא בא רק לספר בשבחו של מקום, ודבר זה אסור מטעם שאמרנו כי שבחו של מקום אין העוה"ז מגיע אליו כלל כי אין העולם משער החמשים הלכך הוא נעקר מן העולם. אבל בתוך התפלה מותר שלא בא לספר שבחו רק בשביל תפלתו, ואמרו (שם ל"ב א') לעולם יספר בשבחו של מקום ואח"כ יתפלל, כי עיקר התפלה מה שיש לעולם עלה והאדם הוא העלול אל העלה ובזה הוא מספר שבח הש"י שהוא ית' עלתו והעלה הוא התחלתו והוא ית' תכליתו. ולכך תקנו ג' ראשונות שהם שבח המקום בתחלה וג' אחרונות שהם שבח הש"י בסוף, לומר כי הוא ית' שהוא העלה הוא התחלתו והוא ית' תכלית האדם. ולכך מה שהוא ית' נותן לו צרכו, אין זה בשביל כי האדם נחשב לדבר מה, זה אינו רק בשביל בוראו שהוא ית' התחלתו ותכליתו והכל הוא למענו ית' ומצד הזה ראוי שיתן לו הש"י צרכו, ולכך מספר בשבח התחלתו בתחלה ובסוף מספר בשבחו ג"כ בשביל שהוא ית' ג"כ תכליתו והעלול הוא באמצע. והבן הדברים ותמצא ברור מה שג' ראשונות ושלש אחרונות הם שבח המקום ובאמצע הוא צרכו של העלול, וא"א לפרש יותר. ועל פי זה יש שני קרבנות ביום תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים לומר כי הוא ית' התחלה אל האדם והוא ית' תכליתו. ולכך עיקר התפלה שנתקנה נגד התמידים הוא עם דמדומי חמה בבקר ובערב, לומר כי הוא ית' התחלת האדם והוא ית' תכלית האדם וצרכי האדם באמצע דהיינו כל היום, ואחר שהוא ית' התחלתו ותכליתו ראוי שיהיו צרכיו נעשים מן הש"י והבן זה. ומפני כי היה מרבה בשבח המקום בודאי דבר זה אין לעשות, רק יאמר ה' שבחים שאלו השבחים הם מגיעים עד שער החמשים, אשר רמז במה שאמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. וזה כי ז' שבחים כנגד ז' שערים משערי בינה שנבראו בעולם שכל אחד כולל ז', כנגד ימי הספירה שהם מ"ט ימים, והם ז' שבועות שבכל שבוע ז' ימים, והשבח השמיני הוא כנגד שער החמישים שאין בו ספירה כלל ולא נמסר למשה. וכנגד זה עצמו תקנו ח' שבחים ביהללוך וח' שבחים ביתברך נגד שער החמשים. ולכך היו נוהגים לומר יתברך אמן, מפני כי הז' שבחים בפני עצמן והח' הוא נבדל מהם ואין מחובר למנין ז':