איוב לח:ב מחשבת ישראל: גן נעול

"הלהוכח מלים תחשובו" (איוב ו, כו). פירוש. איוב אמר לרעיו שטענותיהם אין בהם ממש. ומלת "מלים" מונח גם על דברים רֵקים יוצאים מפי המדבר בדרך העברה. "מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת" (איוב לח, ב). ורמזנו על זה למעלה (חדר ח חלון יב). ומלת "תוכחה" מונח על הדבור המדעי ונצוח המופתי,¹עם הוכחות הגיוניות כמו "ותוכחתי לא אביתם" (משלי א, כה). על זה רמזנו למעלה (חלון ב). ועל זה אמר האתם חושבים לעשות מלין לתוכחת לנצחנו בהם? אין זה אלא מחשבת דמיון והבל. כי החכמים והיודעים שומעי מליכם חושבים אותם לדברי רוח, לא לתוכחות ברורות, ולכן נזכר בקל.

"מי זה מחשיך עצה בְמִלִין בלי דעת" (איוב לח, ב). פירוש. מי זה יאפיל אור העצה הישרה והטובה ברוב מלים ודבַר-שפתים בלי דעת? וזאת היא תוכחת השם ב"ה לאיוב, כי כשקרהו הצרות הטיח דברים רבים כלפי מעלה וטען טענות נגד יושר ההנהגה העליונה ועל הגזרות היורדות בארץ, רע לטובים וטוב לרעים כפי מחשבת האדם המסכל דרכי ה' ב"ה בחכמתו העליונה. ולפי האמת ישרים דרכי ה' וכל מעשיו בעצה עליונה אין טובה ממנה. "לי עצה ותושיה" לי עצה ותבונה שבארנו למעלה. וכדרך הכלל שכל "עצה" נופל על ההסכמה במשפט הלב. וכן כביכול פועל מעשיו בעצה, ועצתו בחכמה ובתבונה שאין להם חקר. ומלת "מלל" הנופל על אמרים ריקים היוצאים מפי המדבר בדרך העברה, כמו "ומלין לצד עלאה ימלל" (דניאל ז, כה), כלומר תיבות בלי דעת והשכל. "מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה" (בראשית כא, ז), כלומר אפילו בדרך גוזמא ועל צד ההעברה לא היה אדם אומר לאברהם ששרה תניק בנים, [מפני] הזרות והפלא. ולכן מי זה מְלָאוֹ לבו להחשיך יושר עצתי במלין בלי דעת? ולא שָׂם על לבו כי עצתו¹של הקב"ה נפלאה מדעת האדם, מי יביננה? ומי ידע [סודה] וטעמה? ולפי שאיוב עשה כן, הוכיחו השם ב"ה ושאל אותו על דברים נפלאים שהן נגד עיניו ואינו מבין סודם וענינם. וגם החוש יעיד עליהם, כי הם בסוד העצה העליונה הנשגבת מן החוש ומן השכל והבינה שבנפש, והבן.

"מי זה מעלים עצה בלי דעת" (איוב מב, ג). לפי דעתי כך פירוש הפסוק. איוב הודה לדברי השם שהוכיחוֹ "מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת" (איוב לח, ב). והתחרט עתה על שדִבֶּר נגד עצת ה'. ומלבד הודאתו עוד הגדיל אשמתו שגם רעה אחרת עשה. והוא שהעלים והסתיר העצה הטובה בלי דעת, כי ראוי לאדם [לספר] מלאכות ה' ולהודיע טוב טעם ודעת בדרכי ה' וארח עצתו, להודיע לבני אדם יושר חכמתו ועצתו העליונה, כדרך "וגדולתך אספרנה" (תהלים קמה, ו), "לכו בנים שמעו לי, יראת יי' אלמדכם" (תהלים לד, יב). ובכלל זה כל דברי הנביאים פה אחד מביעים ומגידים הדר העצה העליונה ויושר מעשה השם ב"ה. ואיוב העלים כבוד העצה העליונה, גם החשיכה במלים. ולכן התישב על שתיהן. ואמר כי מה שטען נגד העצה היה לפי שלא הבין האמת, ודבריו לא בהשכל. ומה שהעלים העצה לפי שהיא נפלאת מדעתו, ולא ידע ערכה. ועל זה אמר "לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע" (איוב מב, ג).²הרי יש כאן וידוי על שני ענינים כלומר כל מה שהגדתי היה [בלי דעת] והרי הם בטלים ומבוטלים. ומה שהעלמתי יושר [מלבי]³מלה מטושטשת, ואולי יש לפענח "מעשיך" לא בזדון אלא בעבור שהן נפלאות, כדרך "פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה" (תהלים קלט, ו).