עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב׃ (ס)
קול התור
פו) מנחם משיב נפשי (איכה א׳) – זהו אחד משמותיו של משיח עפ״י חז״ל (סנהדרין צ״ח) במושווה לזה הפסוק: ותשב נפש הילד אל קרבו שנאמר על משיח בן יוסף ולפי המבואר בתוס׳ (ב״מ קי״ד ע״א).
נתיבות עולם
ועתה אוי לנו כי נתפשנו על זה, כי לומדים ההלכה על מנת שתשתכח. וכבר בארנו פחיתות הדור למעלה בפרק שנו, וכבר בעונותינו הרבים הותרה להם הדבר הזה היתר גמור, עד שאין אחד מבקש דבר זה עוד. ואילו נמצאו אנשים מעטין, אחד מאלף, היתה הנחמה באלו מעטין, אבל שלא יהיה נמצא אחד מני אלף, על דבר זה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים (עפ"י איכה א, טז), על שבר כבוד והוד התורה נשברתי קדרתי החזקתני שמה (עפ"י ירמיה ח, כא). וקרוב בעיני אל מה שאמרו שיושב ומסירם מלבו. ואף אם אינו כך, הלא התורה צריך שמירה כמו שהוזכר כאן, ואנו עומדים חס ושלום בעונש הזה (-עד-), שהדורות האלו שינו דרך הראשונים, ואין הולכים בעקבותן, שעיקר התורה היתה בפיהם ובלשונם. ועתה הוסר דבר זה מאתנו לגמרי, עד שהדבר הזה גורם קלקול הדור מכל וכל, וכמו שאמר (דברים ל, יד) "כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו", כמו שהתבאר למעלה. ואל יחשוב החושב כי רק דבר הזה הוא קלקול הדור מכל וכל, כאשר אין התורה אתם בפיהם, ואין התורה קרובה להם, ועל דבר זה אוי ואבוי על גודל שברנו. ועוד אמרו (סנהדרין צט.) הלומד תורה ומשכחה, הוא דומה לאשה שקוברת בניה, וכמו שהארכנו על זה בפרק שנו. אבל עתה בדור הזה אינם עוברים על זה שאינם שומרים את התורה, גם שיהיו* משכחים התורה בשביל רבוי תורה, שאין הדבר כך כלל, הן יהיה הרבה הן יהיה מעט, תחלת למודם התורה שלא תשאר אצלם התורה כלל.
נתיבות עולם
אמנם עתה בדורנו זה, אף כי יש תינוקות של בית רבם, והם נכנסים לרבם ללמוד תורה, אבל אני חושש לגודל הקלקול שיש להם בהנהגת הלמוד בענין התורה, ובפרט במקרא, ומכל שכן במשנה, שאין שמים לב עליה כלל. וכן בגמרא, יוצא שכרם של למוד התורה בהפסד הקלקול הגדול והעצום שנוהגים בענין הלמוד. כי הדבר הזה נראה לעינים כי אין התינוקות קונים שום תורה כשיוצאים מבית רבן מן המקרא, וכשם שלא היה דבר בידם בכניסתם לבית רבן, כך לא קנו דבר במקרא כלל כשיוצאים מבית רבן. וכל זה כי אינם חוזרים על למודם, ותחלת למודם הוא לשכחה ושלא יהיה נשאר אצלם דבר, כמו שאנו רואים בעינינו. ודבר זה בעצמו* בלמודם בגמרא ועוזבים את המשנה, שהיא היסוד ועיקר לכל התורה כולה. וכבר בארנו קלקול הגדול והעצום, אשר מאבדים עצמם לדעת, רוצים לעלות בסולם השמימה, והם נשארים מטה מטה. מה נאמר ומה נדבר דבר הגדול כמו זה, שהוא תורה של תינוקות של בית רבן, שיהיה בקלקול. והכל שאין מוכיח ואין מקבל תוכחה והנהגה; כי המלמד, שם תכליתו לעצמו. והאב, מפני שבחסרון ידיעתו רוצה לקנות התורה כולה לבנו בזמן מועט. וכאשר גדל קצת והוא בנערותו, אז שולח אותו למרחקים להביא לחמה של תורה (עפ"י משלי לא, יד), ולשאוב מים עמוקים. ובשובו מי יתן שתהיה חזרתו כהליכתו. עד שבעוונותינו הרבים "רבים חללים מפילים* ועצומים כל הרוגיה" (עפ"י משלי ז, כו), הכל בשביל תקלת הלמוד, שאינם נוהגים כראוי* בתורה. לכן עיני עיני יורדה מים (עפ"י איכה א, טז) על עלבונה של תורה, מאנה הנחם נפשי, עד כי ירחם עלינו המלמד תורה לעמו ישראל.