איכה ב:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נצח ישראל ונפש החיים

השומע ישמע שאלה הדברים אשר יזכור הם אשר ידבר עמם במקומות אשר יזכור ואינו כן כי הכל דבר אתה במקום אחד לפני מותו כמו שיבאר בסמוך אלא כי לפי שרוב דבריו בזה הספר הם תוכחות ודברי קנטורין הנה הוא שם שני כתובים הראשונים בתורת הקדמה והודעה אל כוונת הספר אבל צרר וחתם הדברים לא לבד בהזכיר הענינים אשר חטאו בהם ברמז על שמות מקומותיהם או זולתם אלא שסתמן עוד בהורות לפי הפרסום שהיה מזכיר המקומות שדבר בהם הדברים והרי הוא רמז בתוך רמז וכל זה דרך חידה ומליצה נאה לכבודן של ישראל והענינים הנרמזים בשמות ההם כבר דברו בהם חז"ל (ספרי פ' זו) גם מאמר אחד עשר יום מחורב וגומר הוא הזמן שהכעיסוהו ביותר כמו שאמרו חז"ל (ספרי פ' בהעלתך) על ויסעו מהר ה' וגומר (במדבר י') כי שם היה פורענות בפני עצמו ואחר הקדמ' קטנה זו התחיל לדבר בפירוש ואמר ויהי בארבעים שנה וגו' יאמר כי בשנת הארבעים בראשון לחדש עשתי עשר הוא חדש שבט דבר משה אל בני ישראל ככל אשר דבר אותו אליהם ועדיין לא דברו והם רובי המצות אשר חודשו להם בזה הספר וגם חזר ושנה או פירוש קצת שצריכים לשנות ולפרש ולבאר עוד כוונת שני הכתובים הראשונים הוסיף לבאר אחרי הכותו את סיחון וגו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. ומעתה התחיל לדבר השלשה דברי' שאמרנו ראשונה כי הוא היה עקר תוכחותיו בכל מה שידבר אתה ואמר יי' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה בכאן כלל עקר שלותן כי כמה רב טוב לבית ישראל אשר היה להם שם מהסכמתם ושתופם עם העליונים כאשר זכרנו ראשונ' כמו שאמר במדרש (ספרי פ' זו) הנאה גדולה היתה לכם ישיבתכם בהר הזה וקבלתם את התורה מניתם עליכם זקנים מניתם עליכם שרי אלפים ושרי מאות עשיתם לכם משכן עשיתם לכם שולחן עשיתם לכם מנורה ומטעם זה פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו וגומר. ראה נתתי לפניכם את הארץ וגומר אשר נשבעתי לאברהם וליצחק וליעקב וגו'. כי ראויים אתם שיתנהג העולם עמכם במנהג אהבה ושלום כטבע השרידים כאשר כתבנו ואמר להם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם יי' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. יאמר כבר הגיע שפע הצלחתכם שיעור רב ועצום גם הייתם באותו המצב החשוב שנדמיתם בו למערכות השמים לטוהר וכסדרי הככבים והמזלות אשר עליו כתבנו בשער ל"א שנאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך וגו' (ברא' ח"ו). ולפי שדבר בהפלגת הצלחתם אמר להם יי' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' לומר שאינו מטיל עין צרה ברבויים ובהצלחתם והנה יהיה ראש הפסוק על הרבוי וסופו על האיכות כלומר שיהיו מושפעים לרוב ולמעל' וכבוד. ובמדרש זו משלי היא כו' (דברים רב' פ' א' וספרי) והכוונה שאינו דומה הברכ' השורה על הרבים לברכה השור' על המועטין והוא נכון גם כן. ולזה אמר שהגיע משפע הצלחתן עד שכרובם כן נתרבה העסק והטורח ולתקן יישובן וליפוי כח מצבן אמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו'. ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות כי גם כן הכרתם משפע הצלחתכם אם לרובכם ואם לשפע טובותיכם וראיתם שהוא נכון לעשות כן^*כי ע"י כן וכו' עיין ביאורי למעלה במדבר דף כ'. כי על ידי כן יתחזק וישמר החוט ההוא הנקרא ברית שלום שאמרנו שמעמיד הכללות על מצבו הנכון על דרך שהכח הטבעי הכללי שומר מצב בריאות הגוף בכלל וכאשר כתבנו עוד בשער ע"ד והנה אז קבלתי עצת יתרו ואקח את ראשי שבטיכם וגו' ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר וגו' לא תכירו פנים וגו' אמר שגרמת זכותם שנסתייע הדבר ונעשה הכל בסדר הנכון ככל מה שראוי לעשות הכל כמו שנתבאר בפרשת יתרו אשר נתבארו אלו הכתובים היטב שער מ"ג וזהו תכלית השלום והבטחה אשר אמרו חז"ל עליה (מדרש איכה רבתי פ"א) שראה משה אותה בשלותה עד שהפליג לומר עליה איכא אשא לבדי כאשר אמרנו. אמנם משם ואילך נמשך אל הענין השני והוא מה שראה אותה בפחזותה בצאתם מדרך השלום והיושר ואמר ונסע מחורב ונלך אל כל המדבר וגו' והוא מה שרמז תחלה אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו' ופירש פחזותן באומרו ואומר אליכם באתם עד הר האמורי וגו' ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך אל תירא ואל תחת ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו' כי מיד בנסעם מהר ה' פנה לבם מאחריו ולא היה לבם נכון עמו עד שמיאנו ללכת אחריו ולא בטחו בישועתו ורצו לשלוח להם מרגלים בתואנת נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן ויטב בעיני הדבר להפים דעתכם ואקח מכם שנים עשר איש וגו'. כי הוא היותר נכון שיעשה כמו שנתבאר במקומו. ויפנו ויעלו וגו' ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלהיכם ותרגנו באהליכם אנה אנחנו עולים וגו'. והנה אז גליתם דעתכם הנפסד וכוונתכם הרעה בשלוח המרגלים כי לא היה רק סירוב ומיאום בארץ חמדה. וטעם מאמרו זה להם מבלי הזכיר דברי המרגלי' הרשעי' ודבתם רעה נתבאר שם במקומו דרוש משם. ואומר אליכם לא תערצון וגו' ה' אלהיכם הוא ההולך לפניכם וגו' ובמדבר אשר ראית וגו'. ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום וגו'. הנה שתפש עליהם במיעוט אמונה והיא גופה של ע"א כמו שאמרו חז"ל (ש"ר פ' כ"ד) על נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י"ד) והרי זה ממש ממה מה שתפש עליה ישעיהו כשראה אותה בפחזותה ואמר איכה היתה לזונה כי הזנות הוא כנוי לעבודות אלילים בפי כל הנביאים. והוא עצמו מה שנזכר במעשה המרגלים ונשאו את זנותיכם עד תום פגריכם במדבר (במדבר שם) כי באמת המה זנו מאחרי ה'. והנה כשגמר הענין השני מדברי פחזותה נעתק אל השלישי והוא הענין ירמיהו שראה אותה בקלקול' ואמר וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש וגו' גם בי התאנף ה' בגללכם וגו' וטפכם אשר אמרתם וגו' יאמר ששמע ה' את קולכם שהיו צועקים לפניו למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב וקבל תפלתם לבלתי יבאו שמה אבל נשבע בקצף וחמה שלא יהיה הדבר הזה באופן אחר באופן שנשלמה הקלקלה לכם כי אף שעניתה ואמרתם אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה היה דבר ה' אני לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם כמו שנתבאר שם הנה שנפסק חוט החסד ונתק הברית שלום אשר להם מאתו עד שנגזרה עליהם כלה ונחרצה ולא מהם בלבד כי אם מהתייר הגדול שהיה ראשם ומנהיגם על דרך שאמרנו שנפסק השפע מהאמצעיים העליונים והוא אמרו גם בי התאנף ה' בגללכם ואדבר עליכם את כל הרעה אשר נגזרה עליכם ושכבר נחלשה גבורתכם ולא שמעתם ותמרו את פי ה' ותזידו ותעלו ההרה ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה לומר כשסר השם ית' מעליהם הנה יושב הראשון מהארץ ההיא ומתי מספר אשר עמו יצאו אחריהם שלא כדרך הלוחמים אלא כאשר תעשינה הדבורים וירדפום ויכתום עד החרמה. והנה משם התחילה הקלקל' והוקבע' הבכיה אשר אמרו בוכה ומבכה לאחרים עמה (איכה רבתי פ"א) כאשר אמרנו בתחלה וזהו אמרו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' לקולכם ולא האזין אליכם כאשר שמע לקולכם הראשון ושם פירשנו הטעם יפה. ותשבו בקדש ימים עצובים ונזופים ורחוקים משלימות והוא מה שנאמר שם ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא והוא דוגמת הבכיה שקבע עליהם ירמיהו באומרו איכה ישבה בדד וגו' בכה תבכה בלילה וכמו שאמר בוכה ומבכה להב"ה עמה ולכל שאר הכתות הנשארות שם כי באמת משם הוקבעה בכיה לדורות (סוטה ל"ה.). ואולי כי באומרו ותשבו בקדש ימים רבים רמז אל הבכי התמידי הנשאר בידינו בהיותנו בקלקולנו באורך גלותנו כי היא בכיה לדורותינו בעונותינו הרי שסדר לפניהם משה שלשה ענינים אלו תחלה וכאלו הורה בזה שמדרך הענינים האלה לבא אל האומה לפי טבעם ומזגם כי כאשר היו זמן בהצלחה שמנו עשתו וחלפו חק ומזה חוייב להם כעונש עד שיחזרו ויעשו תשובה וישובו אל הענין הראשון כבתחלה ולזה סמך אל דבריו אלה ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ואת העם צו לאמר אתם עוברים וגו' יאמר כי כשקבלו קלקולם וענשם כבר שב חרון אף ה' מעליהם ורצה להשיב להם שלומם וטובתם וצוה שיחזיקו בדרכם ללכת דרך ארצם אמנם ראתה חכמתו שילכו ראשונה אצל האומות אשר לא גזרה חכמתו שיעשו אותם מלחמה כמו שאמר בבני עשו ויראו מכם ונשמרתם מאד אל תתגרו בם וגו' כי אפשר שאף על פי שהיו יראים מהם עדין לא שלם עונם שיזכו אלה וינצחום. וכן ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב וגו' וכן נאמר וקרבת מול בני עמון אל תצורם וגו' וכמה עמקו מחשבות השם יתעלה שכבר היתה גם זאת הכנה נפלאה לתת בידם את סיחון מלך האמורי כמו שנזכר בכאן בפירוש קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון וגו' היום הזה אחל תת פחדך ויראתך וגו' וכאלו הנטיות ההנה היו סבה עצומה לנתינתו כמו שזכרתי שם במקום מלחמתו. אמנם עקר דברים אלה נזכרים אל השלימות אצל ואני אקשה את לב פרעה שער ל"ו ושם נתבאר עקר פרשה זו וסדרה באר היטב וחזרתו על זה האופן הוא סימן גדול מסור בידינו שנשב אליו יתברך בדרך שלום ובמישור להיות לנו אחרית ותקוה כמו שאמר במדרש (דברי' רבה פ' שופטים) גם כן גדול הוא השלום שאין הקב"ה מבשר את ירושלם אלא בשלום שנאמר משמיע שלום מבשר טוב (ישעי' נ"ב). וזה כי כמו שאמרה בקלקולה ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג') כמו שנתבאר ראשונה כך יאמר בנחמתה שהשמע השלום בא הוא עצמו בשורת הטוב. וכן אמר (במדרש שם) חביב הוא השלום שאין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום שנא' הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעי' ס"ו) יאמרו שהשלום הנמצא בה הוא סבת השלום הנמשך אליה מפאת מעלה שתושלם ההסכמה ביניהם כמו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (שם נ"ז). וכן אמרו במדרש (דברים רבה שם) אמר דוד מבקש הייתי לשמוע שיחתו של הקב"ה ושמעתי שהיה עסוק בשלום שנ' אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום וגו' (תהלים פ"ה) וזהו הדרוש עצמו כי היה עסוק ומשתדל לדעת העקר אשר בו תלוי כל טוב ישראל וישועתו ושמע וידע שהכל תלוי בענין השלום וכמו שסמך אך קרוב ליריאיו ישעו וגו' (שם). ועם זה נתבאר מה שאחז"ל באותו מאמר שזכרנו למעלה (דברים ד' שם) דבר אחר חביב הוא השלום שבקש הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל ולא מצא כלי מחזיק כשלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלי' כ"ט) שכל טובות העולם והצלחותיו הם נכללות בתוכו ועל הדרך שביארנו. וזה שיעור מה שרצינו ביאור ענינו בזה החלק:

הרביעית מה שהוא מבואר מהיות האנשים היותר שלמים להיותם משיגים בכחות היולאניותם מעותדים להעמדת השגגה והטעות בעיונים אשר לא יוכלו להמלט בשום צד ומאחר שיש במסורת זה הקביעות שרצה בו האל יתעלה מקידוש החדש וקיבוע המועדים דקדוקים רבים וחשובים קשים שאז"ל (מנחות כ"ט.) שנתקשה עליה משה עד שהראהו באצבע וכו' כמו שכתבנו במקומו היה ראוי שיסכים הש"י אל מה שיעלה מעיוניהם ומדיוק חשוביהם לא אל הזולת כי לא נתנה תורה למלאכי השרת. וכמו שהוא יתעלה העביר על מדותיו להסכים אל טבע ברואיו וענין מציאותם כן חוייב שיהיה בזה הענין הנפלא. והנה הוא מבואר שכבר איפשר לסור מני דרך בעניינים הדקים האלו לאחת מג' סבות. הראשונה שיחשוב החושב שירד לסוף אמתת החשבון ולדקות הענין ולרוב הבחינות שיש להשקיף כי כבר טעה באחד מעיוניו ועלה חשבונו פחות או יתר כענין רבי יהושע שטעה בחשבונו והסכים עם העדים שאמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה ולא שמע לדברי רבי דוסא שא"ל עדי שקר הם איך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה (ר"ה כ"ה.) יראה שעל החשבון סמך לא על העדים וטעה בו ולפיכך גזר עליו ר"ג שיבא אצלו במקלו ובתרמילו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו. והשני בשכבר יקבל ההטעאה מזולתו כההיא דגרסינן בראש השנה (כ"ב:) פעם אחת בקשו ביתוסין להטעות את החכמים ושכרו שני בני אדם בד' מאות זוז אחד משלנו ואחד משלהם, שלהם העיד עדות ויצא. שלנו אמרו לו כיצד ראית את הלבנה אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים וראיתי שהוא רבוץ בין שתי סלעים וראשו דומה לעגל ואזניו דומות לגדי וקרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והציץ בי ונרתעתי ונפלתי לאחורי ואם אין אתם מאמינים בי הרי מאתים זוז צרורים בסדיני. אמרו לי מי הזקיקך לכך אמר שמעתי שבקשו להטעות את החכמים אמרתי אלך ואודיע להם שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים ויטעו את החכמים אמרו לו מאתים זוז נתונות לך במתנה והשוכרך ימתח על העמוד. ^*הנה יראה, כונתו, שהעד רצה להורות להם דרך משל וחידה, שהוא כמו רעהו העד הראשון נשכרו להטעותם, ורק בעבור היות ישראל אז כבר במדרגה התחתונה שנכנעו לאדום ולישמעאל, (כי יד ממשלת הרומיים גברה אז עליהם בימי בית שני, וערביים שכניהם יוצאי חלצי ישמעאל, היו ג"כ מצירים להם אז) ע"כ ירדה מעלתם להיות קרובים לקבל הטעאת אנשי בליעל כאלה, אשר בעד כסף נשכרו להעיד עדות שקר, וזש"א שבעלותיו במעלה אדומים, (אולי רומז בזה להמבצר אשר בנו הרומים בירושלים על הר אחד אשר היה מול הרי המוריה, ואנו שם תמיד למען יוכלו להכניע יותר כל יושבי ירושלים תחת משמעתם וקראו לו מבצר,) ראה את הירח שנמשלו אליו ישראל רבוץ בין שתי סלעים, אות וסימן לאומה הישראלית הרובצת תחת רגלי אדום וישמעאל, כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר, ובהעלותו כל זאת על רעיוניו, התעצב על גורל עמו, ונרתע לאחוריו, ובחשבו כי אולי לא יאמינו למה שרמז להם בחידתו זאת, שנשכר להטעותם, הראה להם גם המעות הצרורות לו בסדינו, אשר רצה להשיב לבעליהן אחרי שלא מלא שליחותם, והם אמרו לו, כי בעבור ישרו ותומתו הכסף נתון לו, והשוכרו יענש ויוכה על עונו. הנה יראה כי כשרבו העונות ונפלנו אל הגליות נמעטו הזכיות והיו זקני ב"ד קרובים לקבל הטעאה מאנשים רעים וחטאים כמו שכיון העד החכם הזה בחידתו זאת הנכבדת להורות הסבות שבעבורם יצאו מכלל מה שנאמר עליהם (דברים ד׳:ו׳) רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה מפני שהירח היתה סימן האומה הזאת מהטעמים שנזכרו בפרשת החודש הנזכרת, לזה כשנשאל איך ראה אותה הוא כיון אל הנמשל ואמר כי היה עולה במעלה אדומים כי ישראל אשר באקלים ההוא היו תחת יד אדום ואמר שראה הירח רבוצה וגולה בין שתי אומות כוללות והם אהלי אדום וישמעאלים והיה סבת זה כי ראש האומה הזאת דומה לעגל כלומר שמראשיתן חטאו בעגל ומשם ואילך לא סרו ממחשבת ע"א של ימיהם. ואזניו לגדי כי כמו שהגדי בקטנותו הוא טוב למאכל ועולה בשלחן מלכים וכל עוד שיגדל הולך ופוחת כך היו ישראל ראשיתן טוב למשמע אזנם כשאמרו בסיני נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) ואח"כ נזורו אחור כי נעשו תישים גדולים ולא עוד אלא שנעשו להם קרנים לנגח בהם כלפי מעלה. וקרניו לצבי כי כמו שהיו קרני הצבי חלושות ומדי שנה בשנה הן נעקרות ונופלות כן היו קרני העוז אשר לזאת האומה כבר נגדעו ותעלולים ימשלו בם וכמו שנאמר (איכה ב׳:ג׳) גדע בחרי אף כל קרן ישראל. ועוד ראה שזנבו מונחת לו בין ירכותיו כי הוא סימן הפחד ומורך הלב בחיות בעמדם לפני הב"ח המושלים עליהם. והכלל שהאבות שקדמו הביאום אל ההכנעה והפחד בהרבה מעניניהם וגם בנפילה אל ההטעאות כולו שחשבו עליהם הביתוסים כי אין עוד נביא להגיד להם מה יענו מלאכי גוי ובראותו הרע אשר ימצא את עמו בכל זה נרתע ונפל לאחוריו ואמר שכבר נדבה רוחו אותו להפסיד הר' זוז משכירותו ולגלות אזן החכמים דכיון שלא עשה שליחותם צריך הוא להחזירם. אמנם אם אין אתם מאמינים בי בדבר החידה הרי הם צרורים בסדיני ואזכה בהם שכבר עלה בידם מה שרצו מהטעאה. והם אמרו לו שהם מאמינים אותו ומפקירים אותם אצלו דהפקר ב"ד הפקר או שנתנו לו אחרים. מ"מ כבר יראה מה שיזדמנו ב"ד אל ההטעה מזולתם ובפרט בדורות האחרונים. והשלישית שכבר ירגיש החושב שיצא מחשבון האמתי והמדוייק אמנם גזר בדעתו שהיה ראוי לשנות את החשבון ולדחות אותו מפני שום אחד מהדברים שאמרו חז"ל (סנהדרין י"א.) אם מפני האביב או התקופה או הגדיים והגשמים וגליות ישראל שנעקרו ממקומם וכו'. ולא הסכימה דעתו אל האמת כי לא היו הטעמים אשר חשבום מספיקם לדחיה זו:

אשקא דריספק חרב ביתר (גיטין נז.). כי הוה נהיגי כי הוה מתילד ינוקא - שתלא ארזא, ינוקתא - שתלא תורניתא. וכי הוה מינסבי, קייצו להו ועבדו להו גננא. יומא חד הוה קא חלפא ברתה דקיסר, איתבר שקא דריספק, קצצו ארזא ועיילו לה. אתו נפיל עלייהו מחונהו. אתו אמרי ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג). אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדו, והכו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול. שמא תאמר קרובה היתה, רחוקה היתה מיל. תניא רבי אליעזר הגדול אומר, שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שני חלקי מים, ואחד דם. במתניתא תנא, ז' שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל: