איכה ב:ח מחשבת ישראל: גן נעול וצורת בית המקדש

הכלל החמישי. יתכן להניח לשון "מחשבה" גם על ההסכמה לעשות רעה או טובה, והיו דרכים רבים בלב המסכים, אך היו כל הדרכים רעים או כל הדרכים טובים. על דרך משל שמבקש להנקם, אבל הוא נבוך באופן הנקימה, אם יהרגהו, או ישרוף ביתו עליו או ילשין עליו למלך וכיוצא בזה. וכן לענין הטובה. והנה אמרנו למעלה שעל כיוצא בזה יפול לשון "עצה" בעבור שהוצרך להעלות אופני מחשבותיו במאזני השכל ולהסכים בעצה. כל זה אמת. אך ענין הכלל הזה כך הוא, שאם כונת הכתוב על הדרך הפרטי שבחר בו, [עליו] להזכיר ולהודיע מה טוב או מה רע, אז יתארוהו בלשון "עצה", לפי שהיתה ההסכמה בעצה אחר משפט השכל. אבל אם אין הכתוב [מפרש] להודיע הדרך הפרטי שבחר בו, רק כוונתו לגנות ולתעב ענין האיש הוא בעבור ציוריו הרעים המושלים בו, או לפארו ולרוממו בעבור ציוריו הטובים המושלים בלבו, אז יתארוהו בלשון "מחשבה" להורות כי מחשבות לבו רק רע כל היום, וכל מחשבה ומחשבה הצומחת בלבו מוצאתה מציור רע, או להיפך. והנה אסביר לפניך בעז"ה כל הכתובים שנזכר בהם לשון "מחשבה" ממינים אלו, ותראה שהנחת כולם על הרשעים הגמורים העושים כפי מחשבתם הנולדת מציור רע ואין בהם ציורים טובים הסותרים את הרעים. וכל לשון "עצה" כתוב בהם כשהן נשאלים מאחרים, או כשיועצים במלחמות ובתחבולות, כשהכוונה להשמיענו ענין מה שבחרו בעצתם לטעמים ידועים שאזכיר בכל אחד ואחד מהן.

הכלל הששי. כמו שיתכן להניח תארי העצה על השם ב"ה, וכדרך שבארנו למעלה, כן הניחו כתבי הקדש לשון "מחשבה" על מנהגי השם ב"ה לטוב ולעונש. ויש בזה מקום להסתכל ולהתבונן במה יש להבדיל בין לשון "עצה" הכתוב אצלו ית' ובין לשון "מחשבה" הנכתב אצלו. כי מה שהבדלנו ביניהן בכללים האמורים אין גם אחד מהן יאות לענין השם, יתברך ויתרומם עילוי רב, כי כבר ביארנו שאין הנחת לשון "עצה" אצלו ית' רק בדרך העברת הלשון. ולמשל נאמר להסביר אוזן שומעת כי הוא ב"ה מסכים בתבונה שאין לה חקר, ואינו צריך לשקול ולברר, כי הכל גלוי וידוע לפניו באמת. הוא אדון החכמה והתבונה והמעשים כולם. וכן הוא לענין המחשבות. כל אחת מהן בארח קבוע בחכמה עליונה שאין לה קץ. וכבר בארנו זה בבית הראשון, ואיננו משנה ממחשבה למחשבה חלילה חלילה. על זה נאמר "אני יי' לא שניתי" (מלאכי ג, ו). ואמר "כי לא מחשבותיכם מחשבותי" (ישעיה נה, ח), ואמר "עצת יי' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור" (תהלים לג, יא). ואם כן עלינו להתבונן על מה השתמשו כתבי הקדש פעם בלשון "עצה" פעם בלשון "מחשבה"? תמצא כן במקומות רבות בספריהם כשיספרו גזירות השם שגזר על אומה מן האומות לטוב או לרע, פעמים יאמרו "השם יעץ לעשות כן" (עיין ישעיה יט, יב) ופעמים יאמרו השם חשב לעשות כן (עיין ירמיה יח, ח; איכה ב, ח). ולפי ששתי הלשונות הונחו על הפעולות היורדות מלמעלה שהסכים עליהם השם ב"ה, מי יודע פשר דבר על מה יורה כל לשון מהן? וברחמי השם ב"ה התבאר לי מה המבדיל בין שתי הלשונות. וההבדל הזה נשען על המבואר בבית הראשון והוא שהחכמה אחת ולא תשתנה, אבל תשתנה בפי ענין המקבלים. וזה בארח חכמה שכפי מצב נפש מן הנפשות כן יכין לעומתו ארח החכמה לטוב או לרע, הכל בצדק משפט ומישרים. ואם תשתנה הנפש מטוב לרע או מרע לטוב, כן ישתנה לעומתה ארח מחשבת החכמה העליונה מטוב לרע או מרע לטוב. כי [לעולם] היא מוכנת לקבל משפט המוכן לפי מצב כזה. והנה המחשבות קבועות ונאמנות לעד לעולם. וכאשר היה המשפט מאז עבור נפש כזאת, כן הוא עד עתה. וכן תהיה לדור ודור. וכן עם כל נפש ונפש לפי מצבה [היא] מקבלת לטוב או לרע. ושם הרחבנו לדבר בזה. והשינוי מצד המקבל. ודבר זה כתוב בספרי הנבואה "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו, ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו" (ירמיה יח, ז-י).

הִנֵּה שָׁכַח הָרַב ז"ל וְלֹא זָכַר מַה שֶּׁשָּׁנִינוּ בְּפ"ק דְּכֵלִים (מ"ח): הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ^יזלהבנת הענין: במשנת כלים שם מפרטת המשנה עשר מעלות ובהמשך המשנה יוצא כך: א) מעלת ירושלים ב) הר הבית ג) החיל ד) עזרת נשים ה) העזרה (עזרת ישראל), לכל שלב יש מעלה יתירה לקודמו. ועיקר המעלה הוא בענין שילוח מחנות, שיש חיוב לשלח הטמאים מחוץ למחנה. ומעלות אלו הם כמו שלש מחנות שבמדבר: א) מחנה ישראל משלחים רק מצורע וזהו קדושת ירושלים (לפנים מן החומה). ב) מחנה לויה אסור כניסת (שילוח) זבין וזבות נדה ויולדות ומקבילו לפנים מחומת הר הבית. ג) מחנה שכינה והיינו חצר אוהל מועד ומקבילו העזרה, ששם אסור טמא מת להיכנס. אלא שהנביאים והחכמים ז”ל תיקנו עוד שתי מעלות בתוך מחנה לוי’: א) אין טמא מת ונכרי נכנס בשטח החיל שהוא בעיקרו חלק מהר הבית. ב) אין טבול יום נכנס בעזרת נשים שבעצם הוא גם מעיקרו ממחנה לויה שהרי הוא עזרה חיצונית לעזרה (החצר החדשה) כמ”ש בזבחים (לב:). שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵאֵי מֵת נִכְנָסִין לְשָׁם. הָא קַמָּן דְּאַף לֹא בְּכָל הַר הַבַּיִת הָיוּ רַשָּׁאִין הַגּוֹיִם לִכְנוֹס. שֶׁהַחֵיל הוּא לִפְנִים מִן הַסּוֹרֵג וְלִפְנֵי עֶזְרַת נָשִׁים^יחלדעת רש”י ורע”ב וסייעתם, חילקו את שטח הר הבית לשנים. דהיינו: מחומת הר הבית עד הסורג ומן הסורג עד לעזרה (במזרח עז”נ). עד הסורג מותר לטמא מת ונכרי להכנס ומן הסורג ולפנים אסור. - אִם לְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י (יומא טז. ד"ה לפנים) וְהָרע"ב (פ"ב מ"ג) ז"ל שֶׁפֵּרְשׁוּ, שֶׁהַחֵיל עֶשֶׂר אַמּוֹת דִּתְנַן (פ"ב מ"ג) הַיְנוּ, מְקוֹם רֹחַב עֶשֶׂר לִפְנֵי עֶזְרַת נָשִׁים^יטלדעתם החיל הוא שם השטח של עשר אמות בין הסורג לעזרת נשים. - וְאִם לְהָרַמְבַּ"ם (בה"ב פ"ה ה"ג) שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁהוּא חוֹמַת עֶזְרַת נָשִׁים^כדברי רבינו כאן בביאור שיטת הרמב”ם הם מחודשים מאד. למעיין בפיה”מ להרמב”ם במדות (פ”א מ”ד, ובפ”ב מ”א ב), מבואר שם שיטתו שהחיל הוא חומה קטנה לפנים מחומת הר הבית גבוה עשר אמות והשטח בינו לעז”נ נקרא על שמו. ורבינו בתוי”ט (שם פ”ב מ”ג) גם כן מפרש כן בהרמב”ם. וגם איך נפרש המעלה הנוספת (משנה כלים שם) שלא יכנס טבול יום בעזרת נשים אם נאמר שהחיל הוא באותו שטח של עז”נ, וצ”ע. וְגָבְהָהּ עֶשֶׂר. וְשֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר בַּקִּינוֹת (איכה ב, ח) "וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה". חֵל, הִיא חוֹמַת עֶזְרַת נָשִׁים הַקְּטַנָּה, וְחוֹמָה הִיא לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל^כאהלשון כאן צריך ביאור. ולכאורה נראה כוונתו בשיטת הרמב”ם דחומה קטנה המסייעת לחומה גדולה (שורא ובר שורא). שהחיל הוא חומת עז”נ שהיא חומה קטנה, והיא עצמה חומה קטנה לחומת עזרת ישראל שהיא חומה גדולה. שֶׁאוֹתָהּ חוֹמָה גְּדוֹלָה. לְכֻלֵּי עָלְמָא^כבשהרי משנה מפורשת (כלים שם) שאסור לגויים ליכנס בחיל ואיך שיהיה הפירוש בחיל א) השטח מן הסורג ולפנים ב) השטח מן החומה קטנה שנקרא חיל (רמב”ם פיה”מ) ג) חומת עזרת נשים. עכ”פ דברי הנוצרים שהיה מקום לנוצרים בתוך עזרת נשים לא יתכנו. הַחֵיל הוּא קוֹדֶם עֶזְרַת נָשִׁים וְהַגּוֹיִם אֲסוּרִים לִכְנוֹס לְשָׁם.