מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ׃ (ס)
עקידת יצחק
אמנם אחר עבור כל ימי קציר הוקבע אלינו חג האסיף תקופת השנה כי הוא אז דוגמת זמן אסיפת האדם מן העולם כמו שאמר (שמות כ״ג:ט״ז) באספך את מעשיך וגומר. ולזה התעוררנו בו באומרו (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג ליי' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחגו אותו בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות. כי בימיו האחרונים של אדם ראוי לזכור ימי הבלו ולדקדק עם נפשו על חשבון זמנו כי אז זמן צאתו מדירת קבע שחשבה לו ובואו בדירת עראי כי מה שהוא עראי אצלו ואצל הרבים הוא באמת הקבע הגמור בצאתו מעולמו. ומעוט פרי החג וכל הלכות סוכה ולולב מוכיחים הוכחות גדולות להישרה זאת כמו שיבא במקומן שער ס"ז פ"ז ב"ה. והקפות שבעת ימי החג ושבע הקפות היום השביעי (סוכה מ"ה.) הכל באו לפניו לזכור ימי עולם לשום עיניו על ענייניו העצמיים עד אשר לא יבאו ימי הרעה ימי הקור והחורף אשר בהם נמשל זמן המיתה בלי ספק. הנה שכל אלו העניינים התוריים נמסרו בידינו לשמור לעשות בכל שנה ושנה על אלו המספרים המיוחדים אל הכוונה אשר זכרנו מלבד מה שמצאנו ראינו היות זה המספר נזכר ונפקד לעינינו בכל המעשים ההכרחיים אשר יבואו לפנינו בכל קורותינו אם מתקון התורה והקבלה הנה כמו כן בתחלת זוג כל איש ואשה והתחלתם לשבת בית הוכנו לפניו שבעת ימי חופה דכתיב מלא שבוע זאת וגו' (בראשית כ״ט:כ״ז). בהם יזכור כמה סבובים מאלו עברו מהם בימי חייו אשר בכל אחד מהם עשה ה' את השמים ואת הארץ ושבת וינפש. וכן אין לאדם לישב בטל עד שיגמור מלאכתו וידע שעתיד ליתן את הדין על אשר עברו מהם לבטלה ויזרז עצמו לתקן בסבובים אשר לפניו את אשר עותו בעוברים מהם. ודי בזה הערה לכל איש אשר רוח בו. הנה בסמוך בבא עתו לבא אל אשתו להוליד כיוצא בו בא המספר הזה עצמו ועמד לפניו בימי הנדות ובספירת נקיות הזיבות ללמד כי המספר הזה הוא שורש ועקר כל הרויה ושראוי להתרחק בכל זמנו מהטומאות ולישב בנקיות. וכן אז"ל (ויקרא רבות פ' י"ד) תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת י״א:ב׳) אם קיימת מצות נדה בנתלה לאזהרת שבעת ימים תזכה למילה שנתנ' לשמנ'. והכוונ' שאם קיים הכוונה במצות נדה להתרחק מכל טומאה בימי חלדו המסומן בשבעת הימים הנה הוא יזכה למילה והוא ביטול היצר הרע לגמרי הבא לו בסוף כל מעלותיו וכן זה המספר יבא בטהרת המצורע (ויקרא י״ד:ב׳) ובטומאת המת (במדבר י"ט) והוא הנהוג בכל העניינים כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגומר (בראשית ז'). ויחל עוד שבעת ימים (שם ח'). וימלא שבעת ימים אחרי הכות יי' את היאור (שמות ז׳:כ״ה) שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י׳:ח׳) וכן הורגל זה המספר לכל דבר שבמנין בשבעה דרכים ינוסו לפניך (דברים כ״ח:ז׳) שבע יפול צדיק וקם (משלי כ״ד:ט״ז). ובשבע לא יגע בך רע (איוב ה׳:י״ט) כי את שבע כבשות וגו' (בראשית כ״א:ל׳). שבע על חטאתיכם (ויקרא כ״ו:י״ח). ורבים כמו אלה המורים סגולת זה המספר החשוב אשר ראוי להעלותו תמיד להזכיר האדם את ימי חלדו בכל מה שישתדל בוא עד בוא קצו ויום נסיעתו כי אז גם כן הושם זה המספר בז' ימי אבלו להכריז בו באזני כל האנשים באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו כי נוסף על מה שלמדנו אותו (ירושלמי מו"ק פ"ג ה' ה') ממה שנאמר ויעש לאביו אבל ז' ימים (בראשית נ׳:י׳) נמצא לרז"ל מה שיורה שמקפידים עליו מן השמים תכלית ההקפד'. במה שהזכירו במציעא פרק השוכר את הפועלים (פ"ו). כי קא ניח נפשיה דרבה בר נחמני יצאת בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה נפל פיתקא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה נפקו אביי ורבנן לאיעסוקי ביה ולא הוו ידעי דוכתיה אזלי לאגמא חזו צפרו דהוו קיימי ועבדי ליה טולא אמרי שמע מינה התם הוא אזלי אשכחוה תמן ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא. בעו למיפרש נפל פיתקא מן שמיא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעה יומי נפל פתקא מן שמיא לכו לבתיכם לשלום. והנה הוא מבואר כי לא היה איפשר להם לבקש שם מקומו אין כי שמה סופר בפירוש כי מת בארץ מרחקים. וגם יש להתבונן בענין הצפרים שעושים עליו צל. ומה טעם שני הזמנים ההם אשר באחד אסרו הפרישה מהספדו ובשני התירוה. ואומר אני כי זה נתייסד על מה שאמרו ז"ל במועד קטן (כ"ז:) אל תבכו למת ואל תנודו לו (ירמיהו כ״ב:י׳). אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד ג' לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקדוש ב"ה אין אתם כשרין לרחם עליו יותר ממני. *וזה כי הוקבעו, ר"ל יען כי במות איש שלם ירגישו הנשארים חסרונו בג' בחינות, כי הוא הורם דעה אמיתית בחכמת התורה ומושכליה, להקנותם שלימות נפשית, גם הוא הורם תיקון המדות ואופן הנהגם עם זולתם לסבב אשרם המדיני, והורם ג"כ אופן הנהגת ביתם, ואיך ימציאו למו כל מחסוריהם ההכרחיים, ובמותו יאבדו כל אלה מהם, ע"כ הוקבעו שלשה ימים לבכי שהוא סימן העצב היותר גדול בעבור חסרון לימוד התורה, ושבעה למספד, עת אשר בהם חובה לאבל להיות כלוא בביתו ולבלתי צאת החוצה להתערב בחברת רעיו, להורות בזה עצבונו על חסרון מורהו הנהגתו בחברה האנושית. ושלשים לאיסור גיהוץ ותספורת, שהן כולם הנאות גופניות, ובמניעתן יוזכר בחסרון האיש אשר הורהו האופן איך ימציא לו מחסוריו והנאותיו הגופניות. וזה כי הוקבעו אלו השלשה זמנים מהאבל לפי שבחסרון האיש השלם יחסרון הנשארים שלשה ענינים גדולים אשר יושלמו להם במציאותו. האחד מה שהיה החכם בחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. והשני מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתיקון מדותיהם ויושר מעשיהם אשר תקנה אותם התורה להשלים החיים המדיניים: והשלישי מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים אשר אליהם ובעבורם יתנועעו צבאות האנשים כל ימי חלדם כי האיש השלם ידו בכל ולא יבצר ממנו חכמה ומזימה. והנה היו שלשה לבכי על הפסד הענין הראשון כי התורה היא מוגבלת במספר הזה כאמרם בריך רחמנא דיהב אורין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי (שבת פ"ח.). ואמר החכם (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלשים במועצת ודעת והופלג בו למרר בבכי לפי מעלתו על חביריו. אמנם על הענין השני היה תשלום השבעה להספד לפי שבו קויים העולם כמו שאמר (תהלים פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה ואמר (אבות פ"א) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום ואלו כלם בחלק המעשי שזכרנו ומספר השבעה כבר ביררנו שהם זכרון ימות עולם בלא ספק והיה הענין השני בזמן ובהרגש להיותו שני במעלה. אמנם היו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת להרגש החסרון השלישי שהוא בענינים הזמניים אשר אליהם יתנועעו האנשים ממקום למקום ומענין לענין כמו שהלבנה היא מיוחדת להיות דוגמא לו בזה משאר צבאות השמים מפני עוצם זריזותה בתנועותיה לעבור בשלשים יום אצל כל המזלות. ועוד וכמוהו תדמה למראה האנשים כי מדי נוסעה היא הולכת ומתמלאת אורה עד חצי זמנה ואח"כ היא הולכת עד שובה ערומה וחסרה כיום היולדה וכמו שאמר איוב (א) על ענין זה ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה כי לענין זה היה מאמר לא תחמוד כנגד גלגל הלבנה כמו שכתבנו בסדרן (שער מ"ה) ולזה היה המספר בזה מיוחד אל הרגש החסרון המושג בכמו אלו הענינים הזמניים וכמו שאמרו במסכתא שמחות (פ"ז) שלשים לאבל שלשים לגיהוץ ולתספורת שלשים להלוואתו שלשים ליפ"ת שלשים לאירוסין שלשים לנישואין שלשים לאלמנה שלשים ליבמה שלשים למדיר את אשתו שלשים לנזירות כי מלבד הדינין המפורשים בכל אחד מהם שם יורה כי רוב העסקים האנושיי' או כלן יתיחסו אל זה המספר ואמרו שע"כ יש לעשות להתאבל על הרגש החסרונות האלו. אבל כדי לייחס על האמת ולהתאונן על אבדתו אין אנו רשאין כי הבנים בניו של הקב"ה הם ואין לרחם עליהם יותר ממנו והעובר הרי תוא דרך רע וזר ומראה צרעת המינות במצחו לכפור בעולם הנשמות כאשר עשו קדמוני הכותים אשר היו לפנינו בארצינו השוגים בדמיונם הכוזב וגוזרים על האדם והבהמה משפט אחד כמו שעל טעות זה אמר החכם (קהלת ג׳:י״ח-י״ט) ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגומר. עד ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. כי על כן היו מתקשים על מתיהם יותר מדאי ויקרחו קרחה בראשם ויתנודדו כמשפטם כי היא בעיניהם אבדה שאין אפשרות להשבתה ולא מצאו בה שום נחמה. כמו שסופר במדרש (ב"ר פ' י"ד) באחד מגדולי צפורי שמת לו בן. איכא דאמרי מינאה הוה יתיב גביה ונכנס ר' יוסי בן חלפתא אצלו וכולי. כמו שהוא כתוב ומפורש בפרשת ויפח באפיו שער ו' עיין עליו. והנה לעקור זה הסכלות והדמיון הכוזב מאומתנו אמרה תורה (דברים י״ד:א׳-ב׳) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגומר. והכוונה כי אחר שעקרן להיות לו לעם סגולה וגוי קדוש אין להם לעשות עקר מהגוף יותר ממה ששיערו חז"ל כמו שנזכר וכמו שיבא שם במקומו שער צ"ג בעזרת האל: ואולם ענין הקדושה ביארה בפרשת כהנים (ויקרא כ״א:י׳) בהרחיקם מהטמא לקצת הקרובים והרחקת הכהן הגדול מכלם וכל זה להורות כי הנפשות השלמות אין להם קורבה בבשר בניהם ובנותיהם ויתר קרוביהם כמו שיבא שם שער ס"ג בעזרת האל. והנה עם זה נתבאר שיעור ההרגש על המת לפי שלמותו והחסרונות המגיעות מהעדרו ואיסור התקשות עליו יותר מדאי וטעמו ולזה הראוי שיובן מענין רבה בר נחמני (ב"מ פ"ו.) שהם היו מחפשים אחר מקום מדרגתו להזכיר שבחיו ולהספידו בקילוסיו הראויים ולז"א שראו צפרי דעבדי טולא עלויה והוא שהשקיפו לכבודו ולקלסו בבחינת המון התלמידים שהיו מתקבצים אליו לשמוע מפיו תלמוד ולפי שגזרו בדעתם שהוא עקר שלמותו ושם מקום מדרגתו ספדוה תלתא יומא ותלתא לילוותא ובקשו לפרוש כי חשבו שיספיק זה להם כי הוא הזמן המיוחד לזה כנזכר. אמנם הקפידו עליו מן השמים ואמרו כל הפורש יהא בנדוי כי איך יתכן שלא ישלימו עליו ההספד על הענין השני הדבק אל הראשון שעליו תלוי קיום העולם כמ"ש. אמנם כשהשלימו מספר השביעי אמר לכו לבתיכם לשלום כי הענין השלישי הוא חיצוני מהמבוקש ואין חובתו מוטלת כי אם עלהקרובים להתאבל וכ"ש ענייני השנה המוטלין על האנשים למיתת המולידים כמשפטם. הן כל אלה יפעל אל בזכרון זה המספר המסויים אם בזמנים הקבועים ואם במעשים האפשריים הכוללים כל ימי חיי האדם מראשיתו עד אחריתו להמשך משם זה התועלת הנפלא שזכרנו בהישרת האדם אל הוצאת זמנו ושומו לבו על חלק מיוחד לו באופן שיגיע אל תכלית כונתו ואל סוף הצלחתו. וכבר תועיל ההשקפה הזאת להתיישב בה לב האנשים ולקרר את דעתם על כל המוצאות אותם מקוצר החיים ומהכרת זמנם. וזה שלא ימנע משהיה האיש קצר הימים מהאנשים המפקירים זמנם או מהשומרים משמרתו ואם היה מהמפקירים צדיק הוא י"י בהוציאו מעולמו כי מה לו מזמן. אחר שאינו מרויח בו כלום וכ"ש אם הוא מהמרבים אשמה יום יום. ואם היה מהאנשים המאושרים אשר במעט מהזמן השלימו את חקם ממלאכת נפשם הנה באמת בא בכלח אל בית עולמו ותלמודו ומעשה ידיו בידו וימי שנותיו בהם אם מעט ואם הרבה אלף שנים בעיני היוצר ברוך הוא כמו שאמרנו והרי זה הענין נחומים שלמים לו ולאבליו. וכן נמצא לראשונים (אדר"נ פ' י"ד) כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו נכנס רבי אליעזר וישב לפניו אמר רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל אדם הראשון היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (בראשית ד׳:כ״ה) וידע אדם עוד את אשתו אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אדם הראשון. נכנס ר"ש וישב לפניו א"ל רבי רצונך וכו'. א"ל דוד המלך היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה אף אתה וכו'. א"ל לא די וכו'. נכנס ר' יוסי וישב לפניו אמר ליה רבי רצונך וכו' א"ל אהרן היו לו בנים ומתו שנים ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (ויקרא י׳:ג׳) וידום אהרן אף אתה וכו'. נכנס רבי יהושע ואמר רבי רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל איוב היו לו בנים ובנות וכלן מתו ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (איוב א׳:כ״א) י"י נתן וי"י לקח וגו' אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די וכו'. נכנס ר' אלעזר בן עזריה כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלים והולך למרחץ מפני שאדם גדול הוא ואינו יכול לעמוד בו נכנס וישב לפניו א"ל ר'אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד לו המלך פקדון בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אימת אצא מן הפקדון הזה בשלום ואף אתה רבי היה לך בן קורא בתורה מקרא נביאים וכתובים ושנה הלכות והגדות ונפטר מן העולם בשם טוב א"ל אלעזר בני יפה נחמתני כדרך שבני אדם מתנחמין. הנה שזכרו ארבעה מיני נחמה כנגד ארבעה אבות נזקין שהכח הדמיוני מתעצב בהם מאד וימאן להתנחם ויועיל זה אם יהיה רוע הסובל כאחד מהם וכ"ש אם היה פחות ממנו. האחד כאדם הראשון שמת בנו על פניו שלא כדרך כל הארץ. והשני כמה שקרה זה לדוד עם תוספת חטאתו אשר נענש בו כי בחטאו מת כי השלם יקל עליו סבל העונשים מסובלו הנפילה בחטא כי היא קשה עליו מאד על דרך שאמר המשורר (תהילים ל״ח:ד׳) אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי וכן אמר הנביא (איכה ה׳:ט״ז) נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו לומר שאף על פי שנפלה עטרת ראשם האוי והאבוי הוא על חטאתם. והג' בענין אהרן שהיו בבניו שתי הרעות הנזכרות ונוסף עליהם היות המקרה ביום חתונתם וביום שמחת לבם כי זה עצב מופלג ליהפך כמו רגע גודל שמחתם לאבל רב וכמו שאמר הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני יי' ותקראנ' אותי כאלה. והד' מענין איוב שהיו בפגע כל שלשת העניינים האלה בדרך רע וזר ועוד רוב תלונות בבוא עליו צרה וצוקה על לא חמס עשה ואם שזה לא ידע לשלם מצד עצמו אבל עוד יוסיף צרה מצד אחר והוא מה שיורה זה על היות הנהגת העולם בלי סדר נכון והשגחת השם ית' שהוא רע כולל שאין בו נחמה כמו שאמר החכם (קהלת ד׳:א׳) ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם אמר איוב (י) אם רשעתי אללי לי ואם צדקתי לא אשא ראשי וגו'. ויתכן לזכור זה באזני כל חסיד סובל ייסורין שיתנחם כמו שנחם איוב לסוף. אמנם לפי שבכל אלה הענינים היתה הנחמה גם כן מצד הדמיון שיקרה בה להתפייס ברעות זולתו מה שהוא ממדות הנשים ודומיהן ועל דרך שאמר (איכה ב׳:י״ג) מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלים מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון מה שהוא אינו נחמה על דרך האמת אבל הוא דבר שיוסיף עצב לשלם כמו ר' יוחנן בן זכאי וחבריו. לזה בא הה' אשר היתה נחמתו מפאת השכל והוא השלמת האדם רצון קונו וזריזותו בשמירת פקדונו והשבתו אלי כמו שנתנ' לו והותר כמו שקרה לו ז"ל בבנו חמודו ומה לו מזמן עוד, אחר שהשלים את נפשו ועשה כרצונו ולזה אמר שנתנחם בדרך שבעלי הדעת מתנחמין לא כדרך הפתאים המקררים דעתם בצרות זולתם. הנה שהיתה טענה זו מספקת למעלה מכל הנחמות האמורות גם כי יהיו שם בחינות אחרות לרוע כרציחת הבל ע"י אחיו שהם שתי רעות גם כי עקר צערו בלמוד דוד היה על מה שתורה מיתת הילד שלא כופר חטאו שהוא רע ומר ממות ועל זאת היה מתפלל כשיובן היטב ואף גם זאת היות עניני איוב רעות תכופות ומשונות מנוהג העולם כי כל זה יראה שכוונו אלו החכמים שם בזכרונם לשכך צער העניינים הדמיונים אשר תקראן כאלה או פחות מהם. ועל הכל תהיה הטענה החמשית העולה על כלם ואין צ"ל שמכחשת הדמיון הכוזב העולה בדעת המינין שזכרנו למעלה ולזה הודה לו רבן יוחנן בן זכאי על מיתת בנו חמודו והוא מה שרצינו למה שהיינו עליו מקצור ימי בחורי חמד הטובים ושלמים בנפשותם. אמנם אם היו מאותם אשר לא שמשו כל צרכן ועדיין הם בדרך שלמותם ונאספו בחצי זמנם כבר איפשר שיאספו בעונם כענין בני אהרן אשר לפנינו וכמ"ש (חגיגה י"ד:) בן עזאי הציץ ומת וכדומה. או שגלוי וידוע לפניו שכבר הוציאו מזמנם כל מה שבידם להוציא ומשם ואילך הם עתידין להפסיד וכמ"ש (סנהדרין ע"א:) מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. וכדרבי אבהו דא"ר אבהו התאנה הזו כשהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לפריה ובזמן שאינה נלקטת בעונת' רע לה ורע לפרי' (רבות קהלת ה' פ' מתוק' וגו'). ושם אמרו רב חייא בר אבא ותלמידוהי ואית דאמרי ר' עקיבא ותלמידוהי וא"ר ר' יהושע ותלמידותי הוו נהגין ופשטין תחות תאנה חדא ובכל יום ויום היה משכים בעל התאנה ומלקט תאנתו אמרו נשנה את מקומנו שמא הוא חושדנו מה עשו הלכו להם אל מקום אחר השכים בעל התאנ' ולא מצאם הלך וחזר אחריהם עד שמצאם אמר להם רבותי מצוה אחת הייתם עושין לי ואתם מבקשים למונע' ממני. אמרו לו חס ושלום אמר להם ומפני מה הנחתם מקומכם והלכתם למקום אחר אמרו לו שמא אתה חושדנו אמר להם חס ושלום אלא אומר לכם מפני מה אני משכים ללקוט תאנתי שכיון שהחמ' זורחת על התאנים הם מתליעות מיד חזרו למקומן. ההוא יומא אשכחום דלא ליקוט נטלו מהם ופצעו אותם ומצאום מתולעות אמרו יפה אמר בעל התאנ'. ואם הוא יודע עונתה של תאנה והוא לוקטן כך הקב"ה יודע עונתן של צדיקים לסלקן והוא מסלקן. והנה המשל הוא נחמד והנמשל אמתי מאד ומה רב טוב היה הענין הזה לרבים שהחמיץ יינם בקנקנם ועל כיוצא בזה אמר הכתוב (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני יי' המותה לחסידיו לומר שלכל החסידים הוא ידוע שהמות יקרה בעיני יי' לראויים אליה. ולזה אמר בפרק אין מעמידין (ע"א ל"ה:) מאי דכתיב (שיר השירים א׳:ג׳) לריח שמניך טובים וגו'. למה תלמיד חכם דומה לקיתון של פליטין פיה מכוסה אין ריחו נודף פיה מגולה ריחו נודף. ולא עוד אלא שדברים המכוסין ממנו מתגלים אליו שנאמר (שם) על כן עלמות אהבוך קרי ביה עלימות ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו קרי ביה על מות ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות קרי ביה עולמות. ואמרו שאפילו החכמים אשר לא הושלם ענינם אצלם עד שכבר היו להם דברים נעלמים מהם היה מלאך המות אוהבם מה שמפריד חומרם מהם ומביאם לחיי עולם קודם זמנם לפי הנהוג לפי שהוא זמנם הראוי להם לשינחלו בו שני עולמות פן יקראם אסון כי ירבה להם הדרך כמו שאמרנו. והנה על פי כל הדברים האלה היה מהחכמ' האלהית לצוות לאהרן ולבניו בתחלת בואם אל השרות האלהי הנכבד ונורא שימלאו להם שבעת ימי מלואים אשר ישמרו בהם את משמרת יי' להבין ולהשכיל מהעניינים אשר זכרנו השיעור המחוייב לאנשים גדולי המדרגה כמו הם ולפי העבוד' המוטלת עליהם כי רבה היא ולזה החמיר עליהם יותר מדאי ואסר להם היציאה מפתח אהל מועד כדי שלא יפנה לבם לדבר אחר אפי' שעה כמו שאמר (ייקרא ח') ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צותי. ועתה ראה כי באה המצוה עליהם משני פנים. האחד שלא יצאו מפתח אהל מועד שבעת ימים דמשמע שהכוונה שישבו שם שתולים בבית יי' ומשוטטים בחצרותיו כל שבעת ימי המלואים והיא הערה גדולה להתבוננותם במעשה בראשית אשר על ידו יכיר האדם גודל בוראו ועוצם חכמתו ואת כל תוקף יכלתו וגבורתו אשר כל זה מה שמכריח אותו לאהבתו ולעבודתו כמו שאמרנו ראשונ' כי שבעת ימים אלו ימלא את ידם בזה העיון. אמנם הפן השני הוא מה שאמר שישבו פתח אהל מועד יומם ולילה שבעת ימים לשמור את משמרת יי' דמשמע שלא נתן להם רשות ליכנס משם ולפנים והוא מה שחוייב להשכיל מהחשבון הזה וגלגול סביביו מה חדל הוא וכי צריך להזדרז על שלמותו בחריצות נפלא כי ימיו ושנותיו הולכין ומתמעטין שבעה שבעה על הדרך שזכרנו למעלה ויזהר מאד מהשתקע בהבלי העולם וחמודותיו אשר תחת זה המספר עצמו כמנהג כל עמי הארץ. ובבחינה הזאת ודאי ראוי להם לשבת פתח אהל מועד יומם ולילה ולשמום שם משמרת יי' כל מספר שבעת הימים האלה מבלי שיכנסו בהם ומהפתח ולפנים כי העולם הזה הוא פרוזדור וכו' (אבות פ"ד). ואם יעשו כן באמת לא ימותו כי הנכנס לשבת בעולם הזה דירת קבע חדר בחדר שם תהא קבורתו וכמו שאמר (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה. הנה שהתבאר מה שכיוננו אליו מענין הזמן והכריחיותו ורוב הצורך אשר על כל בעל דעת לשום עיניו על משמרתו וכמה יועיל העיון וההשקפה באלו החשובים השבעיות אשר לפנינו בכל הענינים לעורר נפשנו על כל אלו הדברים כמו שעל ידו זרז והזהיר את כהני יי' המקודשים להשכיל לנפשם לפני מי הם באים לעמוד לשרת כי הוא בורא כל ויוצר כל ויודע כל. וכי הם ואם היו מבחר המין כאין וכאפס לעבדו נחשבו. וכמה חוייבו להפשיט מעליהם בגדי החול אשר ישמשו בהם בדברים החיצוניים ולההחליף להם בגדי קדש לשמש בפנים נקיים וטהורים כמו שיכלו ללמוד מהבגדים אשר ילבשו אותם מחדש מלאכתם ותכוניתם ומקרבנם כאשר פירשנו קצת מהוראותם בשער ל"א וההשקפה הזאת היא הכרחית לכל בעל שכל לבא לכלל שלמות והוא ממש דוגמת והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגומר (ויקרא כ״ב:כ״ז). כי כמו שהב"ח הזה אינו נכשר ליקרב על המזבח עד שיעבור עליו מספר זה המיוחד של ימים שהוא הקף שלם המוציאו מספק ריסוק איברים (נ' דצ"ל ספק נפל שבת קל"ה:) ומכשירו לקרבן כן הבעל שכל אינו ראוי לשמש עד שיעבור עליו בזמן הזה המוכן והמזומן לעוררו ולזרזו על כל אשר יעשה. והוא עצמו מה שאמר רבי יהושע בשם רבי לוי שם בפרשת אמור (פ' כ"ז). משל למלך שנכנס למדינה והוציא כרוז מלפניו כל אכסניא שבא לכאן לא יראו לפני אם לא יראו את פני המטרונה תחלה. כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לא תקריבו לפ:י קרבן עד שיעבור לפניו השבת שאין שבעה בלא שבת ואין מילה בלא שבת ראה שהמשיל ההראות אל פני המספר השלם הזה אשר אינו משולל מיום השבת בשום פנים אל ההראות אל פני המטרונא. והמטרונא היא באמת גברת הבית שרתי בהנהגת העולם אשר הסידור השמימיי נתון בידה לפרנס בו כל באי עולם על דרך שנאמר (תהילים ס״ח:י״ג) ונות בית תחלק שלל. כי ההראות לפניה וההתבוננות בה ובחכמתה בכל עניניה מוצאיה ומובאיה ממה שירבה שררה וכבוד אל אדוניה אשר הכינה על מתכונתה בחכמה ותבונה עצומה ועל דרך שאמר (משלי י״ב:ד׳) אשת חיל עטרת בעלה וכל זה הוא מלומד ומפורש מן העמידה והעיון על מספר שבעת ימי בראשית אלו, לזה אמר להם לישראל בני לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת ונתן הטעם שאין שבעה בלא שבת לומר שאף על פי שלא יבא השבת בסופן כמו שהיה בשבת בראשית מכל מקום כיון שאין שבעה בלא שבת על כל פנים יועילו לכוונת כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש כי הוא עדות החדוש הגמור כמו שבא שער ד'. ואמר ואין מילה בלא שבת כי אין מקום לעשות שום מצוה כתקנה כל שכן מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות (נדרים ל"ב.) בלא הכרת השבת הזאת והראות פני המטרונא על הדרך הנזכר אמנם בבוא לפניה תחלה כבר ימול ערלת לבבו ויכנע אל העבוד' השלמ' הכנעה טבעית ושכלית. והוא הטעם שפתחה תורתינו הקדוש' במעשה בראשית כי הוא הפתח אשר בו יבואו צדיקים לעבדה ולשמרה כמו שכתבנו שם במקומו. ולזה מה שצוה לאהרן ולבניו שלא יראו לפניו עד שיראו תחלה פני המטרונא בשבעת ימי המלואים הללו כי שבעת ימים ימלא את ידם. אמנם המוזהרים האלו נחלקו לשני מחלקות. מהם שראו פני המטרונא והשכילו בה מה שכוון מהמצוה והכשרו ליראות את פני המלך. ומהם מי שלא ראו פניה כהוגן ולא הוכשרו ליכנס לפני המלך אבל נפלו בעונש המיוחד להם באומרו (ויקרא ח׳:ל״ה) ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צויתי הרי הגזים להם יותר מדאי. ובמדרש (תנחומא פ' שמיני) שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ה׳) זה אהרן שנאמר בו ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו'. אמר להם משה שמרו ימי אבלות עד שלא הגיע בכם הדבר ושמרתם את משמרת יי' שכך שמר הקב"ה שבעת ימי אבלות עד שהביא את המבול שנאמר (בראשית ז') ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ והיו משמרין ולא היו יודעים על מה הוי שומר מצוה לא ידע דבר רע. ועת משפט ידע לב חכם (קהלת שם) שכבר אמר לו הקב"ה למשה (שמות כ"ע) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וגו'. והוא מה שכתוב בסוף הוא אשר דבר יי' בקרובי אקדש. הנה שהזהירם והתרה בהם באר היטב והודיעם כי בשמור משמרת יי' בימי מלואיהם יעמדו על משמרת עצמם ולא ידעו דבר רע לפי שהשמור במספר הזה כנזכר הוא מקיים העולם ואם לאו יהפך להם למשמר לזמן ימי אבלות. והוא שיהיה המספר הזה המוקדם בידם עליהם לעדות כי לבלתי שומרם ימי מלואיהם הם מתים וזה ענין קדימת האבל למיתה כמו שהיתה קדימת קביעות שבעת הימים לימי המבול עדות עליהם כי להשחתת משמרתם בהם נשחתו ונפסדו כי על כן התאבל עליהם יוצרם ויתעצב אל לבו כמוזכר שם במקומו (בראשית ו׳:ו׳ וע' תנחומא הנ"ל):
עקידת יצחק
ויקרא יעקב וכו' (א) כבר פירשנו כי הכתוב תראשון ירמוז אל מה שיהיה לאדם מהצלחת הנפש באחרית ימיו. והשני שגיזם על קץ ימית המשיח. ואחר חזר אל הגדת העניינים העתידים לבוא עליהם איש אשר כעניינו וכברכתו ומהבכור החל ואמר: ראובן בכורי אתה וכו' אמר כי להיותו כחו וראשית אונו היה לו ליטול יתר שאת ויתר עוז במדות המעולות לא בפחותות והמקולקלות וזה כי ממשפט הבכור להיות לו פי שנים ביתרון כח וגבורה לעמוד כנגד הכח המאוה ולדוחפו בכל עוז לא שיטול חלק גדול מהפחזיות והמהירות בחטא בפרט בדבר שהוא עוות שאינה יכול לתקון כמים הנגרים ארצה מאין מאסף וזה כי כשעלית בפחזותך משכבי אביך אז פשעת בדבר שאין לו עוד תקנה כי אז חללת מי שיצועי עלה הן שיהיה האל יתברך או אביו כי הוא חלול שלא היה בידו למחול עליו. ויהיה כי עלית משכבי אביך לפי דרך חכמינו ז"ל (שבת נ"ה:) יוצא כמו כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו) כלומר כי סלקת משכבי אביך. והנה עם זה נתן סבת הלקח הבכורה מאתו ואם לא פירש בפירוש כמו שנאמר (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. ואיפשר שרמז בזה גם כן אל מה שחטאו בני ראובן אחרי כן לקחת בפחזותם לנחלה הארץ אשר הכה יי' בעבר הירדן לא הבינו לאחריתם וכמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה פ' כ"ב) על זה נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ׳:כ״א) ואמרו (במ"ר שם) לב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳) אלו בני ראובן וכו': שמעון ולוי אחים וכו' למה שהושוו מעשיהם כללם יחד ואמר כי אלה שנו לסבה הפכית מסבת ראובן טעות שוה לטעותו או גדול ממנו. וזה שכבר חטאו הם במתון העצה מה שחטא הוא בפחז ומהירות. והיה זה לפי מה שכתב החכם בפרק ט' מאמר ז' מהמדות וז"ל אשר הם חדים מאד ובעלי המרה השחורה לפיכך החטא אשר הוא בלתי נעצר הוא הנקרא מעופף הם חוטאים אמנם אלה בעבור המהירות ואלה אמנם בעבור הקושי לא ייחלו על דבר כי הם הולכים אחרי רואם עד כאן. ירצה כי בעל המרה האדומה אשר הוא בלתי נעצר מעשות העולה על רוחו במהירות גדול וגם בעל השחורה אם שהוא כבד מאד בתנועותיו. שניהם יפעלו כאשר נדמה להם ולא ישובו מפני כל. זה מפני קלותו לפעול. וזה מפני קשיו לצאת ממה שנדמה לו: וזה הענין עצמו יראה שכיוון אליו הזקן במה שעשו שני בניו אלה עם שכם שזה עשו בעצה מתונה שלא יכלו לצאת ממנה. אמנם במכירת יוסף כבר חטאו בפחז ומהירות כמו ראובן בחטאו. ואמר כלי חמם מכרותיהם כי מדרך המתינות שלא להוציא משפט מעוקל כמו שאמר (תהילים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד וכו'. ואלה חמסו המנהג במה שאחר שהחמיצו הדין הוציאו דבר בלתי מתוקן כמו שהיה עניינם בשכם. בסודם אל תבוא נפשי וכו' הנה מה על שנתיעצו בהמתיק סוד על שכם אמר בסודם אל תבוא נפשי כענין (שם פ"ג) על עמך יערימו סוד. ועל ענין יוסף אמר ובקהלם אל תחד כבודי שלא עשו רק בהקהל רגשת עם אובד עצות העושים בפתע. ועל הראשון אמר כי באפם הרגו איש כי לא שב אפם מהם מעת הוסדם עליהם עד הקימם מזימות לבם. ועל השני אמר וברצונם עקרו שור כי פועל הרצון הוא הפועל המשולל מבלי קדימת עצה ובו עקרו השור הידוע בבכור שור הדר לו (דברים ל״ג:י״ז) מהיות בתוך אחיו ולפני אביו ימים רבים. או שירצה וברצונם עקרו שור כי בשכך חמתם בהריגת עיר שכם לקחם את צאנם ואת בקרם ואת כל אשר להם בשדה. ארור אפם כי מז ועברתם כי קשתה. בכאן זכר הזקן אלו המדות ותיארן באותם תוארים עצמן שתארן הפילוסוף כי על החדות והמהירות אמר כי עז וכמו שאמרו (כריתות ו'). כדי שתהא עזה כלומר חדה ועל הקושי אמר כי קשתה. (ב) וקלל שני העניינים כי ראוי הוא לחסר אותם ושלא ימצאו על אותו השיעור במקום אחד והוא אומרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ירצה לאפם ועברתם שהזכיר. ודבר גדול הנביא דבר שכבר באר החכם בפרק י"ב מהג' מהמדות שהכעס והחמה עם שהם הפעולות פחותות הנה הם לפעמים יועילו. והוא להרים ולעורר בהם מעלת הגבורה והיו מאנשי השם אשר ביניהם שאמר הקצף תרים המעלה ואמר עוד דרך זירוז לגבורים אמנה שלחו שלהבת החום בנחירים והרתיחו הדם והוא סתם בזה ואמר אמנם הגבורים יפעלו בעבור טוב והקצף יעזרם לפעול. והמה אלה דברי הכתוב שאמר (ישעיה ס"ג) ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. הנה שירצה שאם הרב מהם הוא מזיק יש במעט מהם תועלת, בקצת העתים, כמו שביארו ממלאכת הנצחון. וגם הוא מבואר שיועיל בהנהגת הבית והמדינה השיעור הראוי. גם בלמוד החכמות אמר החכם (כתובות ק"ג:) זרוק מרה בתלמידים ודרך כלל אמר אל תהי מתוק פן יבלעוך. ולזה אמר הזקן החכם שהאף והעברה אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל וכלם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם והותר ולא יהיו במקום אחד פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר: יהודה אתה וכו' ירצה הנה שלשת אחיך אלו שקדמו רוב מה שחטאו היה בעלבון אחיהם וחרפתם ואתם לא כן נתן לך ה' אלהיך אלא ידך בעורף אויביך מהאומות לנקום נקמת אחיך ולעזרתם כמו שאמר דוד (שמואל ב כ״ב:מ״א) ואויבי תתה לי עורף. ולזה לא די שלא יהא להם תרעומת עליך אלא שישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה וכו' להיותו מדביר לענין שבט המלכות אמר כי להיות מעלתו בחכמה וביישוב הדעת תהיה הצלחתי בהדרגה בעניינים הטבעיים. וזה כי מתחלה יהיה גור במלוכה ואח"כ אריה. כמו שהיו ענייני דוד וכפרש"י ז"ל לא כדרך הפוחזים הקופצים ראשונה בגדולה שבמעלות ואחר נזורו אחור והוא אומרו מטרף בני עלית כלומר מטירוף הדעת עלית אתה בני ולא נשתתפת עם אחיך בדברי פחזותם או שירצה אע"פ שאתה גור אתה עלית מטרף בני ולא נשתתפת עמהם בהשחתתו כמו שאמר (בראשית ל״ז:כ״ו) מה בצע כי נהרוג וכו' וישמעו אחיו. והנה אחר שזכר ענין המלכות וחזקתו בו גלה לו סוף ענייניו וקורותיו נפילותיו וקימותיו עד סוף ממשלתו אשר לא יוסיף לנפול עוד. ואמר כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו ירצה שעם שיהיה גבר ומלך באחיו ושבט הממשלה בידו כאריה זה שהוא מלך החיות שכבר יקרה לו כמקרה האריה שהוא סובל חולי הרביעית. ועם כל מעשה תקפו וגבורתו הרבה פעמים הוא כורע ורובץ ואין לו כח לעמוד על חזקו. וכן גם הוא כבר יכרע וירבץ תחת משאו וישכב ויפול מגדולתו כנפילת מלכיו יוצאי חלציו ביד מלכי האומות כד"א (שופטים ה׳:כ״ז) בין רגליה כרע נפל שכב וכו'. המה כרעו ונפלו. (תהילים כ׳:ט׳) כי בעוונותיהם המה כרעו ונפלו תחתיהם כארי וכלביא זה ביום חוליו ומפלתו. ואמר מי יקימנו על זה הגלות הארוך שנמשכה השכיבה והנפילה כל כך שיאמרו העכו"ם הנה צורו מכרו וד' הסגירו ומי יקימנו ויחיה והוא מה שאמר הנביא (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטון הוא. ונאמר (שם ה') נעשה על אדמתה אין מקומה. ואמר שאפילו בזמן השכיבה והכריעה ההיא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. וכאומרם ז"ל (סנהדרין ה'.) אלו ראשי גליות שבבבל וראשי גליות שבכל זמן וזמן. ולזה לא אמר מלך כי גלוי וידוע לפניו שלא יעמדו מלכיהם תמיד (ג) ואמר שזה הענין מהכריעה והשכיבה על זה האופן ימשך להם עד כי יבא שילה. והוא הבן הקטון העתיד לצאת מבין רגליו לקץ ימים רבים כמו שתרגם אונקלוס ובשליתה (דברים כ״ח:נ״ז) ובזער בנהא. כי הוא אשר יקהל אליו כל הגוים וימלוך עליהם מלכות שלמה כמו שאמר (תהלים ע"ב) וישחחו לו כל מלכים וכו' משם ואילך לא יוסיף לכרוע אבל כלם לפניו יכרעו ויפולו דכתיב (שם) לפניו יכרעו ציים. והכלל שאף גם זאת בהיותו שח ושפל כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. וזהו עצמו מה שרצהו בלעם בלשון הזה. (במדבר כ״ד:ח׳) יאמר כשיהיה בתקפו וגבורתו יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ וגם כשיכרע וישכב כארי וכלביא אשר הרואה יאמר עליו מי יקימנו. מברכיו יהיו ברוכי ה' ומקלליו יכרתו וכן היה בלי ספק כי בכל דור ודור לא עזבנו אלהינו ולא מאסנו ולא געלנו אבל תמיד השאיר לנו שריד כמעט מהשבט ההוא. וכמ"ש ז"ל (מגילה י"א.) להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם את רבו ואת כל חכמי הדורות. והם אשר נהגו נשיאות ורבנות וגאונות בכל הימים הרבים אשר נשמר זה הסדר ביניהם. וגם אחרי כן לא סר מהם שבט נוהג שררה ומנוי מלכות בקצת מקומות מושבותם וכבר זכר הרבי בנימין בעל המסעות שראה בעיניו במדינת בג"דאד עיר גדולה לאלהים ושמה כמה אלפים ורבבות מישראל וביום גינוסות מלכם היה רוכב נשיא מזרע דוד אצלו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו בכבוד גדול. עשו דרך לבן דוד ובכל זמן וזמן יש כיוצא באלו בכל מקום שהם כפי מה שהוגד והועד לנו מפי מגידי אמת מהארצות ההם. ומאן אמר לן שהנשיאים והרבנים אשר הפקדו במלכיות אלו מפאת המלכים או יתר הרבנים אינם מהזרע ההוא כל שכן בהיות רוב גלותנו משבט יהודה. וכאשר לא יהיה רק מיעוט מן המיעוט. הנה על החולק להביא ראיה דאנן אהימנותיה דאבינו הזקן קא סמיכנא. והנה הפירוש הזה נכון מאד בזה הכתוב. והגבלת עד כי יבא שילה תבא על ההשפלה והכריעה אשר זכר לא על ההצלחה. ועם זה בטלו כל הפקפוקים. ושוב מצאתי אל החכם המקובל בעל קופת הרוכלים שכתב ז"ל יאכל גוים בימי דוד. כרע בגלותא דבבל. שכב בגלות מדי. כאריה בגלות יון. וכלביא בגלות רומי. בשעתא דא מי יקימנו כד"א (איכה ב׳:י״ג). מי ירפא לך ע"כ נראה שלא נכנס בפירושו של אנקלוס כמו שראיתי קצת מתקדשים לבלתי שמוע זולתו. אוסרי לגפן עירו כו' דרכי אנקלוס הנה ידועים ויחכן שיאמר כי זה המלך הנקרא שילה אשר יאמר עליו (זכריה ט׳:ט׳) הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור וכו' שהוא כנוי על היותו צדיק ועניו בלתי מתגאה בנפשו כמו שמתגאה הרוכב על הסוס. כי הענוה הזאת המיוחסת אליו תחחבר ותצטרף אל האומה הזאת. אמנם אכזריות חמה וגובה לב יהיה לו על כל העכו"ם. ולזה אמר אסרי לגפן עירה שהוא ישראל כמו שנאמר (תהילים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע. ולשורקה בני אתונו. כמו דאת אמרת (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק. אבל עם הזולת כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו כמו שנאמר עליו (ישעיה ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' פורה דרכתי לבדי כו' ויז נצחם על בגדי כו'. וזה עצמו רצה באומרו תכלילי עינים מיין וכו' לאויביו ישקיף בעיני אכזריות ואינם ולעם מרעיתו יפן בעין החמלה ובדבור רך ובשמחה עד יראה להם לובן שיניו מרוב אהבה: זבולן לחוף ימים וכו'. (ד) בכאן ובזאת הברכה הקדים זבולון ליששכר להיותו מחזיק בו ותומך לומדי חורתו והראוי לענין המעשה שתקדם הסבה אל המסובב וברך אותו שיהיה לחוף ימים מקום הריוח הגדול אשר יספיק לו ולהחזיק ביד אחיו ואמר וירכתו על צידון כי יהיה דורך על במות סוחרי צור וצידון אשר סוחריהם שרים כנעניהם נכבדי ארץ כי יהיו נושים בהם ממון הרבה ועבד לוה לאיש מלוה: יששכר חמור גרם כו'. הגביל בזה התארים הצריכים לעוסקים בתורה לשמה וזה מדרש דרש ר' אלעזר (זוהר פ' ויחי) וכי יששכר חמור איקרי אי בגין דאישתדל באורייתא אקרי ליה סוס אמאי חמור אלא בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי ולא אית ביה גסות הרוח ולא חייש מדוריה למשכב באחר מתתקן. אף הכי יששכר דאשתדלותיה באורייתא ולא בעיט ביה ב"ה ולית ביה גסות הרוח ולא חייש ליקרא דידיה אלא ליקרא דמאריה והוא רובן בין המשפתים כד"א (ברייתא אבות פ"ו) על הארץ תישן וחיי צער תחיה: וירא מנוחה כי טוב כו'. (ה) אמר כי עשה כן למה שראה שהמנוחה השלמה והאמיתות היא הטוב וההצלחה המיועדת שעליה נאמר למען ייטב לך (דברים ו׳:כ״ד). לטוב לנו כל הימים (שם). אשריך וטוב לך (תהילים קכ״ח:ב׳). כי בטובות הארציות הזמניות אין טוב אמתי בהם רק קצה נעימות ועריבות לבד ולזה עזב הנעימות ההוא והטה שכמו לסבול עול תושית התורה. ולהיות בכל כחותיו למס עובד לעבוד את נפשו להשיג אותה המנוחה הטובה והוא הדבר המיוחד לשבט הזה אשר כל בניו למודי ה': דן ידין עמו וכו'. (ה) אחר שהזכיר כל בני לאה כתולדותם הזכיר הראשון שבבני השפחות ואמר כי עם שהוא מבני השפחה יטול שררה באחיו כאחד שבטי ישראל: יהי דן נחש עלי דרך וכו' נבא אל גבירתו של שמשון שלא היתה בהוד מלכות ושררה כשאר כל השבטים רק על דרך הנקימה והנטירה כנחש זה שהוא חורב להמית ואינו חושש אם ימות גם הוא עם המומת ולתאר ענין סופו כפי מה שהיה (ו) אמר הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור כי אם ישוך הנחש עקביו והם הרגלים האחרונים הנה הסוס יהיה נרתע ונופל לאחוריו בפתע ויפול ג"כ רוכבו אחור בהכרח. והנחש לא ימלט בעת ההיא מהדריסה אם מנפילת הסוס או הרוכב המזויין כי במקום שיפילו שם הוא בלי ספק. וכן היתה סוף גבורותיו של שמשון שעקר עקבי הבית ועמודיו והעיל רוכבו לארץ (שופטים ט״ז:ל׳) ולא חשש למה שימות גם הוא עם פלשתים הנופלים עליו. (ו) ולפי שהישועה שהמיתה בצדה אינה ישועה חזר הדבור נכח פני ה'. ואמר לישועתך קויתי ה'. וכמ"ש (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' כי הנושעים בו יתברך יזכו לראות באור פני מלך חיים. גד גדוד יגודנו וכו'. לפי שכבר נמשך אחר המליצה בקצת השבטים לברך אותם מעין הוראת שמם. יהודה אתה יודוך וכו'. דן ידין עמו. הפליג בזה עד שכבר כלל בשמו כל מה שירצהו בענינו עם היותו מלה זעירא בת שתי אותיות והוא כי עם שיקרה לגד שגדוד יגודנו בתחלה כאשר הוגלה לאשור קודם שאר השבטים (ישעיה ח'). לסוף הוא יגוד עקב לאויביו וזה בזמן הישועה ההיא המקוה: מאשר שמנה לחמו. ירצה שיתחברו בארצו שני עניינים שעל המעט ימצאו כאחד והוא שובע הלחם לרוב. גם הפירות המעדנות אשר מדרכן להמצא בשולחן של המלכים. ואפשר כי בימי שלמה הועל על אשר לתת מעדני מלך לארוחת שלחנו ובענין הזה יתכן שהיה דשן ושמן בלחמה של תורה גם ימצאו עמו קצת החכמות שהותרו לקבל תועלתה בחצרי מלכים וטירותם. (ד) והנה הכניס לגד ואשר בני זלפה שפחת לאה בין דן ונפתלי בני בלהה שפחת רחל להורות על מה שכתבנו במקום לידתן כי ראויה היתה זלפה ליעבר מהם קודם שתתעבר בלהה מדן ונפתלי אלא שעכבה רמאותו של לבן. ולזה הקדימם לנפתלי. אמנם זכרם אחרי כן לתת סימן לשני מיני הקדימות והמשכיל ידרוש ויבין: נפתלי אילה שלוחה וכו'. כי מצד שתהיה ארצו ממהרת להביא פירותיה מזולתה (ב"ר פ' צ"ט) יוקדמו על ידה אמרי שפר והודאה לאל יתברך בורא כל. ואיפשר שימצאו בשבטו המליצים והמשוררים בעלי החן הנותנים אמרי שפר מזולתו מהשבעים. ואמר אילה שלוחה כי המשולחת היא נושאת חן בעיני רואיה מהביתית כי לא זרו עיני רואים ממנה. (ז) ואחר שזכר בני השפחות על הסדר הנזכר סדר יוסף ובנימין בני רחל כתולדותם ואמר בן פורת יוסף וכו'. וימררוהו ורבו וכו'. (ז) אמר כי מצד היותו יפה פרי תואר כעץ הדר פורח עלי עין היה מה שהיה שמררו אותו וישטמוהו בעלי חצים והם העינים המטילים בו קוי ניצוצי הבטתם וחשבו להכותו ולטורדו מן העולם והוא מה שנאמר (בראשית ל״ט:ז׳) ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וזאת המליצה עצמה מרגלה בפי המשוררים כלם ותשב באיתן קשתו וכו'. כנגד מ"ש וישטמוהו בעלי חצים כלומר רובי קשת אמר ותשב באיתן מהם קשתו כי גבורת כחו חזקה מהם ונחתה קשת נחושה זרועותיו וכן כתב רד"ק ז"ל. ויפוזו נתחזקו מפזז ומכרכר (שמואל ב ו׳:ט״ז) מתחזק ורוקד. והכח הנפלא הזה היה לו מידי אביר יעקב ועל דרך שאמרו ז"ל (יומא ל"ח:) בא ליטהר מסייעין אותו. משם רועה אבן ישראל. כי מהזכות ההוא זכה הבן לזון את בית אביו שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. וגם זכו הם להיות נזונים על ידו. ועתה ראה כי למיאונו לאשת אדוניו הורידוהו אל בית הסורים. ושם פתר חלומות הסריסים ומשם יצא למלוך ולפרנס את כל הארצות ההם הוי משם רועה אבן ישראל. מאל אביך תקבל שכר טוב ויעזרך ואת שדי יהיה כמוס זכותך ויברכך ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת שהם ממש דומים לברכות שדים ורחם. וזה כי כמו ששדי האשה עם היותם בעליונותה מתברכים ומריקים החלב מכח ההזרעה הנעשית למטה בתחתית הרחם. כן יתהוו הגשמים ויתברכו מערות שמים בעליונות האויר לסבת האידים העולים מהלחות המימיי אשר יהי' ראשונה בתחתיות הארץ. ברכות אביך אשר גברו על ברכות הורי במה שנתן לי רשות להעלות בני האחד מבני אל תאות מעלת הבנים שהם במדרגת גבעות עולם אצל שאר חלקי האדמה. וכן תארם בלעם באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וכו'. אותן הברכות עצמם המיוחדות בזה הענין חהיין על ראש יוסף וכו'. והוא ממש מ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כמו שפירשנו בשער הקודם. ולקדקד נזיר אחיו. הוא יוסף שההרדפה מורגלת בכמו אלו הספורים ואגבו נתן הסבה למה שזכה לתוספת ברכה זו. והוא כי להיותו נזיר ומופרש מאחיו ע"י מעש' ההוא זכה מכלן אל הבכורה וכאלו נטלה מן הדין או בתורת פשרה או פיוס. אם מצד שסבל עלבונן. ואם מצד מה שהטיבן לסוף. אמנם לפי שעדיין לא נבדל שבט לוי. ולא יתכן להוסיף מספר שבטיו על י"ב שהוא המספר המסויים כמו שכתבנו בשער ל"א כלל ברכת אפרים ומנשה כברכת יוסף. וכן עשה משה רבינו ע"ה כי למה שהוכרח לזכור את לוי לכבוד הכהונה כמו שנראה משם הוצרך לכלול ברכה זו במ"ש (דברים ל״ג:י״ז-י״ח) בכור שורו הדר לו וכו' והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה: בנימן זאב יטרף וכו'. שם פרשה פתוחה לבנימן למעלתו על אפרים ומנשה בני יוסף וגם על יתר אחיו הנזכרים ראשונה כמו ששם ליהודה בראש הדף (טוש"ע יו"ד סי' רע"ג) למעלתו על אחיו אשר נזכר אחריהם. וגם כי יהודה ובנימן נתיישבו שכנים והיו תמיד אחים גם יחד. ויאמר כי בהיות ירושלים עיר הקדש ובית הבחירה בחלקו של בנימן ובהמצא שם תמיד הכהנים הלוים יודעי תורת ה' ועובדי עבודתו יהי' סבה עצומה להיות כל בניו בנערותם רודפים אחר החכמה והמדות וטורפים אותם כזאבים מכהני ה' המקודשים ולערב הוא זמן ביאם באנשים לא יניחו ידם אבל הם יחלקו שלל ללמד לאחרים הנה שמספיקים בידם ללמוד וללמד והוא יסוד כל הברכות ושרש כל ההצלחות ועקרן: כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר. לומר שאע"פ שהעלם האחד למספר שנים אין הכוונה שיעלו מספרם יותר מי"ב ושלא מנו אפרים ומנשה לשנים אלא בהמנות לוי ליגיון בפני עצמו. וזאת הכוונה אשר דבר להן אביהם כשברך אותם מוסף על מה שבירכם איש כברכתו הראויה לו: ויצו אותם וכו', במערה וכו', שמה קברו וכו', מקנה השדה וכו'. (ח) לפי שזה להם י"ז שנה שירדו למצרים ועזבו את ארצם ונחלתם פחד יעקב שמא יהי' שום ערעור בדבר הקבורה כי אפשר שהחזיקו בה בעליה הראשונים או שום אחר כמו שקרה אל אשה השונמית אשר עזבה את שדיה ואת ביתה בימי הרעב (מלכים ב' ח'). וגם כי לא ידע איך יזדמנו הדברים אחרי מותו אם ילכו שמה בניו עם יוסף אם לא והם אשר ידעו בדבר יותר ממנו כי נער בן י"ז שנה יצא משם והוצרך להראות כל זכותו וסימניו באופן יסתלק מהם כל עורר וטוען. ולזה אמר קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען והרי השדה והמערה ממוצרים במצריהם, ואם אולי יערערו הבעלים הראשונים בטענה שלי או של אבותי היתה אמר אשר קנה אברהם מאת עפרון החתי. שמה קברו את אברהם וכו'. והרי טענה וחזקה עמה. אמנם שמא יערערו בני ישמעאל לומר כי באה להם בנחלה מאברהם אביהם אמר שמה קברו את יצחק וכו'. ולבטל טענת בני עשו בכיוצא בזה אמר ושמה קברתי את לאה ועם זה נפסק הדין כנגד כל היחידים אמנם אם אולי יערערו עם הארץ ויאמרו שאי אפשר שיהא בית הקברות לעם נכרי ביניהם אף על פי שירצה היחיד למכור שדהו אמר מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, שכבר הודו בדבר וקיימו וקבלו עליהם, ואין ספק שלזה נתכוון אבינו הראשון הקונה אותו לדורותיו בשסבב שיהיה קניינו באזני בני חת לכל באי שער עירו כי החכם עיניו בראשו ומביט אחרית דבר מראשיתו, והנה אחר סלוק כל עורר וטוען יבוא שלום ינוח על משכבו ואין מחריד. ויכל יעקב לצוות את בניו וכו'. כמי שנפטר מחבירו ומצוה לו את כל אשר בלבו ובכלות את כל דבריו ילך לו ומזה יראה שפטירת הצדיקים היא ברשותן. והנה אצל אברהם אבינו פירשנו שהגויעה ענינה אפיסת הכח הטבעי והמסתו, והמיתה ביטול הכחות שהוא כענין נתיצת הבנין והריסתו ופרוד חלקיו. והאסיפה היא הכנס הנפש אל בית גניזתה. והנה באבות הראשונים נזכרה המיתה (בראשית כ"ה) אמנם ביעקב לא נזכרה וצריכין אנו לומר כי יעקב אבינו לא מת בצד מה מהצדדים שאפשר לומר כן. (ט) ויתכן כי מפני שחנטו יוסף חנטה גמורה במלוי ארבעים יום כמלאת ימי המלכים החנוטים אשר בעניין ההוא אינן צריכים להוציא מוחיהם בלי מעיהם אבל הגוף נשאר תמיד קיים בכל קשריו ולא נתץ ונהרס וכאלו היו כלי החושים כולם כמלואם לזה לא הכתוב עליו שום מיתה הנאמרת על זה וראוי היה שידרוש מקרא זה מי שאמר יעקב אבינו לא מת אלא שכוונו אל דברים עתיקים ומעולים מזה המתבארים מהכתוב ההוא האומר (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב וכו', כמו שכתבנו בשער הקודם. ויצו יוסף אל עבדיו וכו', ספר הכתוב שהיו הרופאים עבדיו לשתי סבות. האחת, להודיע שהיה נוהג בטכסיסי מלכות לגמרי עד שהיו לו רופאים יודעים במלאכת החנטה אשר לא נעשתה רק למלכים, והשני, כי עם זה עשה אשר זמם בחנטת אביו רצוני שתהיה חנטה שלמה במלאת כל הימים הרבים ההם לסבה שאמרנו, וזהו וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום. כי יראה שהחנטה הפשוטה שלשים יום אמנם השלמה והמלאה היא כשימלאו עליהם עוד ארבעים יום עד שיהיה זמן כל הכבוד והבכי שבעים יום: ויעברו ימי בכיתו וכו', מגיד מוסרו של יוסף שעד שעברו ימי הבכי לא התיר עצמו לדבר אפילו אל אנשי בית פרעה ואחר כך לא ראה לדבר אל המלך בימי אנינות אלא באזני אנשי ביתו הקרובים אליו: ויעל יוסף וכו'. (י) רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן וכו'. ירצה שכשנפטר הזקן נצו הבנים להסתלק משם עם כל אשר להם ולא הניחום רק שטפם וצאנם ובקרם יוצג שכבר נתנו עיניהם להחזיק בהם וממונם למס עובד והוא מה שאמרו ז"ל ובראשית רבה פרשה צ"ו) למה פרשה זו סתומה מכל שאר פרשיות אלא לומר לך שכשנפטר יעקב אבינו התחיל שעבוד מצרים על ישראל כלומר שבשעה ההיא הרגישו שלא היה בלבם לשלחם לנפשם כאשר ירצו. וזהו שאמר יוסף ואלהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם וכו'. הורה שכבר ידע שהיו צריכים כי יפקוד אל: ויעל עמו וכו'. כי נשתתפו עמהם רכב אלהים רבותים כמו שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה: ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן וכו'. (יא) יאמר שכבר עשי הספד גדול ועצום שם בגורן האטד אשר בארץ הכנעני עד שרגזו וחלו אנשי הארץ מפניו כי לא לסימן טוב היה להם ויאמרו אבל כבד זה למצרים לומר כי הם המספידים ועליהם יהפך וע"כ קרא אותה יושב הארץ אבל מצרים עד היום הזה עם היותם בארצם ונחלתם ולא הקפידו שתקרא על שמם: וישאו אותו ברו ארצה כנען וכו'. ירצה כי משם והלאה נשאוהו בניו על שכמם כסדר אשר צוה להם אביהם: ויקברו אותי במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם וכו'. יראה שהזכיר כן לומר שהוצרך מה שהודיע להם מזכותו במקום ההוא. וכבר האריכו חז"ל (סוטה י"ג.) לזכור ערעורו של עשו. אבל בכתוב הנה לא נרמז רק מפאת אנשי הארץ. ואולי שסמכו דבריהם לדבריו של זקן כי לא היו לבעלה: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וכו'. יאמר כי אחר שמת אביהם ראו שהיו מעותדים לקבל תגמולם מאת יוסף אחיהם כי מעתה לא יסמכו על אור פני הזקן כי יהל עליהם. ובשאתם ובתתם בענין ראו במחשבתם כי על דרך האמת לא הרעו עמו אדרבא היו סבה אל הגיעו אל כל הגדולה אשר גדלו הש"י. (יב) ולזה אמר מי יתן והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו כלומר שלא ישיב עלינו רק טוב כמו שסבבנו לו. (יג) ולזה מה שאמרו אי צוו לאמר לו בשם אביו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. אמנם בשם עצמם אמרו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך שאנחנו היינו כלנו משרתיו ועושי רצונו לסבב מה שיעץ עליך טובה כלומר שהיה ראוי שיחזיק להם טובה. ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה כי מיראה באו על אלו העניינים וירך לבבו עליהם. גם המה נתפעלו לבכיתו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים מכל מקום. ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. (יד) אמר להם ודאי אין אתם צריכים מחילתי והבטחתי ואין אתם ראויין לקבל שכר ממני כי התחת אלהים אני שאחזיק לכם טובה במה שסייעתם לבצוע את מעשהו ואתם חשבתם עלי רעה ולא כיוונתם כי אם להזיקני, אלהים חשבה לטובה, לא למעני לבד, כי אם למען הטוב הכללי, למען עשה כיום הזה עמכם ולהחיות עם רב מבלעדי. והנה אתם חייבים משני הצדדים. ומכל מקום ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אחכם ואת טפכם כאלו אתם ראויים לקבל שכר. ולפי שדבר אליהם כדברים האלה הוצרך לנחם אותם ולדבר על לבם דברים טובים לחזור ולישב את דעתם עמו: וירא יוסף לאפרים בני שלשים וכו'. (טו) כבר אמרנו בשער הקודם כי זה נזכר בכאן להראות שמאמר הנביא באומרו ומילדתך אשר הולדת אחריהם לא שבו ריקם כמו שחשבו המפרשים ז"ל: הנה אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד אתכם. ירצה אע"פ שאני מת אל תעצבו להתיאש מטוב התוחלת כי אל חי בקרבכם לא להעמיד ולקיים אתכם בכאן בלבד כי אף להעלות אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאבותיכם ואחר כן השביע אותם כי בפקוד אלהים אותם יעלו עצמותיו אתם וימת יוסף ויחנטו וכו', לא היה חניטתו כחניטת אביו ועל כן יאמר בו שמת לפי מה שכתבנו בראשונה כי לפי שלא היה בלבם להעלותו מיד רק לשומו בארון שם לזה הספיקה לו אותה חנטה, וגם שלא היה ספק בידם לעשות כמו שהיה ביד יוסף: ויישם בארון במצרים וכו'. כבר אמרנו שעל זה אמר אנכי אעשה כדבריך. ועד כאן הוא ספור הנמשך מאלו האחים עד שבאו הם ובניהם. ונאחזו במקום מוכן ומזומן למלאת שם את דבר ה' אשר דבר לאברהם אבינו בין הבתרים (בראשית ט״ו:א׳) אך על הדרך אשר כתבנו תכן הדברים האלה בשער כ"ח: