איכה ד:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נצח ישראל ולנבוכי התקופה

אמנם הנמשך יחוייב מאליו. והוא שאם ימצא זמן מה מוגבל בו ובסבובו יורשם כללות זמן חיי אדם וחלקיו ולא עוד אלא כל ימי עולם וחלקיהם אין ספק שהעיון וההשתכלות בו הוא מועיל לו מאד. והנה לפי שהיה מספר שבעת הימים אשר בהם עשה יי' את השמים ואת הארץ ובם שבת וינפש הוא הקף בינוני אשר בו ובסבוביו נמנו חדשים ושנים שמטות ויובלים ויתר החשובים. הנה הוא מבואר שההשקפ' עליו היא מועילה הפלא ופלא מכל זולתו מהמספרים כי ההתבוננות בו הוא תוכחת מוסר לאדם משני פנים. האחד מה שיחוייב על האיש הנלבב לחבב על עצמו הזמן הרב המחובר מהרבה הקפים חשובים כאלו אשר זכרנו אשר כל אחד הוא זמן חשוב לעצמו ויכיר שהוא חטא עצום לשלחו ריקם מלפניו. והשני כי יזכור בו ימות עולם והחכמה האלהית הנפלאה הכוללת בהם בכל מעשה בראשית אשר ברא אלהים לעשות. כי הוא מה שיורה לאדם הדרך ישכון אור בו יוציא ימי שנותיו אלה בטוב וחייו בנעימים. וכמה השתדלה החכמה האלהית לרשום זה הענין הנפלא בלבבנו בהרגל זה המספר המסויים בענינים מורגלים ומפורסמים באומה כמו שהוא הענין בשביעיות המועדים ויתר המספרים שביניהם כי הנה חג הפסח הנעשה בחדש האביב מועד צאתנו ממצרים הוא באמת דוגמת צאתנו לאויר העולם ימי התחלתנו להבין ולהשכיל בעניננו כמו שהאביב הוא אצל החכמים בבחינת השנה כעין הילדות והשחרות בימי האדם. והנה אז קבעה התורה האלהית שבעת ימי החג שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון וגו'. אמר כי ^*בחודש השביעי למנין הבריאה ר"ל חודש ניסן, כי כמו שתשרי הוא החודש השביעי לחשבון השנה מניסן, מועד צאתם ממצרים, כן חודש ניסן הוא החודש השביעי לתשרי שבו נברא העולם לדעת ר"א, - (בר"ה דף י' ע"ב). בחדש השביעי הזה למנין הבריא' ואחר עבור ממנו ב' שבועות ימים יתחילו למנות שבעת ימים בהם יבערו כל מיני החמץ שנכתבו במקומן בשער ל"ח והוא מה שאמרו ז"ל אור לארבע עשר בודקין את החמן לאור הנר (פסחים ב'.) כי האור המזומן לבדוק החמץ אשר בחדרי האדם ובמשכיות לבו הוא הנתון בו בי"ד וזהו השכל המתעורר בו בסוף שתי השביעיות מקצב ימיו כאשר אמרנו ראשונה וכמו שאמר (משלי כ׳:כ״ז) נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ומה נמלצו דברי המליץ בזה לבי לבי התורה והאדם חבורם נר אלהים בארץ גוו פתילה נפתלת וכו' (בחינת עולם פ' ט'.ז). וכבר השלמנו ענינו בשער מ"ד וכמה צריך להזהר באבוקה הזאת בבוא עתה לבדוק בחורין ובסדקין אשר בכל חדרי בטן שתהא משוערת כראוי (פסחים ז'.) לא חזקה שתשרוף הבית ולא חלושה עד שלא תספיק לגלות כסוי חטאים. והנה בשאר עניני הביעור והבדיקה הצריכים אל מצות השבוע ההוא הנזכר יש ענינים נכבדים ^*ובהגעלת הכלים וכו' כונתו כי כמו שיש בהגעלת כלי איסור, או כלי חמץ ד' מדרגות, כי אשר ישתמש בהם רק בצונן הכשרו בהדחה ושטיפה, ואשר תשמישו בחמין, צריך הגעלה בחמין, ומה שתשמישו באש בלי אמצעית המים, כשפוד הכשרו ע"י ליבון וביאה באש, וכלי חרס אשר חלקיו רפים, אשר ע"כ נדבק בלעו בו ולא יצא לחוץ גם ע"י חמין או ביאה באש אין לו תקנה כי אם בשבירה, כן יש גם בעושי עבירה ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פ"ו ע"א) והיותר גרוע מכולם הוא מי שיש בידו חילול השם, אשר לא יכופר עונו עד אשר ימות, ונדמה בזה לכלי חרס אשר לא יטהר, ואין לו תקנה רק בהשחתתו ע"י שבירה, וזה שקונן הנביא על השחתת מדות בני ציון בימיו, עד שכמעט לא הית' תרופ' למכתם בבחינ' מוסרית, באמרו "בבכי ציון היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש" וכו'. ובהגעלת הכלים המתחלפים וצורך טהרתם על חלוקי כתות האדם וחיוב הכשרם. יש מהם אשר לא יקבלו שום טהרה ונקיון וטעונין שבירה או גניזה והם כלי חרס אשר נשתמשו בהם בחמין בכל דבר איסור (שם ל'). ועל דוגמתן באנשים אמר ירמיהו (איכה ד׳:ב׳) בני ציון היקרים וגו' איכה נחשבו לנבלי חרש וגו'. כלומר שאין להם תקנה אלא בשבירה וכמו שאמר (ירמיהו כ״ב:כ״ח) העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו אם כלי אין חפץ בו. ומהן שמקבלין תיקון ומתחלקין אותם ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש עבר מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו (יומא פ"ו.) ועל זה נאמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בצונן ודי להם בשטיפה (ע"א ע"ה:) עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בחמין וטעונין שפשוף והגעלה (ע"א שם). עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם ע"י האור עצמו שלא יספיק להם רק כשיבואו באש ממש. (ע"א שם) אמנם מי שיש בידו חלול השם (יומא שם) הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה כמו שאמרנו. והנה פירוש המאמר הזה בשלימות יבא ביום העשור שער ס"ג ב"ה. גם יש במצות השבוע ההיא זהירות שמירת החטה משעת הטחינה (פסחים מ'.) והוא הזמן שבו מתחיל האדם לסבוב ולטחון אחר עניני האדם המדומים כי מאז צריך שמור ומאז והלאה יזהר מאד לבלתי אכול הדם והוא שימדוד האדם עיסתו בהשערת מעשיו במדה במשקל ובמשורה לבל יצא מהשטה כלל שאם יתיר לעצמו היציאה בקצת לסוף יצא לבלי חק ויהיה אחריתו להכרית הנפשות הג' הנזכרות. וכל אלו הם הערות נפלאות מוטלות עלינו באותו שיעור מזמננו שבו יתחיל השכל לפעם בקרבנו ואף כי נזקין לא נסור ממנו. ^*והנה מהיום וכו' תוכן כונתו שאחרי היות חג הפסח מועד צאתנו ממצרים, אשר נחוג בחודש האביב, עת יתחדש הטבע כנשר נעוריו, והאדמה תצא מרחם החורף והסתיו, והעמקים יעטפו פרחי נועם, אות וסימן, לילדות ושחרות האדם, ע"כ יזכירוני המצות שנצטוינו בו גם החובות המוטלות עלינו בראשית ימי חיינו, אחרי צאתנו מקרוב מבטן אמנו לאור תבל, עת ינצו פרחי שכלנו, ורוח המדע תחל לפעמנו, כי כמו שיובדקו לפני התקדש חג הפסח כל הבתים, ויבוער כל חמץ מהם, והכלים יוגעלו, והחטים ישמרו ויוטחנו, והעיסות נילושות בשמירה הכל לשם מצוה כן חובה עלינו להשיר גם מלבנו סיג וחלאת המדות הפחותות הדומות לשאור ומחמצת, ולהשתדל בהיפך לתקן ולהכין כל תכונות נפשנו בשמירה מעולה על צד היותר טוב, ואח"כ נצטוינו לספור שבעה שבועות, מה שמעורר אותנו להסתכל ולהתבונן תמיד על מהות ואיכות ימי חיינו שהם בהרבה בני אדם רק שבעה שבועות שנים, ואחרי כלות ספירת שבעה שבועות, הרומזים גם על בריאת הטבע, והתחלת הנהגתה על פי חקים ידועים בשבעה ימים, נחוג יום החמשים יום מתן תורתנו, אשר בו החלה ההנהגה ההשגחית לבני ישראל, להטיב למו בעת שמרם מצות התורה, ולהרע למו כאשר יעברו על חקיה (עיין בביאורי בראשית דף צ"ב) עד שמאז והלאה יש ג' מיני הנהגות בעולם לפי שינוי מעלת ומדרגת בני אדם המונהגים, כי המון כל העמים בכלל מונהגים מהי"ת רק על פי מנהג הטבע וחוקיה, ואותה יקרא המשורר "אמת ה'," וממנה אמר "ועד שחקים אמתך" והשרידים אשר הוא קורא, והם העושים רצונו לשמה, מונהגים תמיד רק בהשגחה אלהית פרטית, ובהנהגה נסיית אשר ממנה אה"כ "כי גדול מעל שמים חסדך" והבינונים העומדים בתוך בבחינת מעלתם המוסרית, גם הנהגתם משותפת בין הנהגה הטבעית והנסיית, וממנה נאמר "כי גדול עד שמים חסדך," ואחרי עבור כל ימי הקציר אשר בהם נאסוף לאחדים תבואת הארץ ופרי מעשינו בכל שנה ושנה, הוקבע אלינו חג האסיף אשר הוא אות וסימן לקץ ואחרית ימינו וזמן אסיפתנו אל אבותינו אחרי כלות חיי הבלנו עלי ארץ, והוא ג"כ שבעה ימים אשר בהם חובה עלינו לשבת בסוכה בדירת עראי, מה שיזכור אותנו כי גם שבתנו עלי ארץ בשבעה שבועות שנותינו היא רק ישיבת עראי כאורח נטה ללון, ואך יצא יצא חג הסוכות, הנה ימי הקור והחורף דמות זמן מיתתנו לפנינו. יהנה מהיום ההוא נצטוינו להמשיך מספר שבעה שביעיות שהם ממש פרקי האדם וגבולי זמנו שזכרנו כמו שאמר (ויקרא כ׳:כ״ד'ג) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה ליי' כי כל זה הוא הכנה והדרכה להגיעם אל שלמותם כמו שיורו הקרבנות המיוחדים אשר בשני קצות הזמן רצוני עומר השעורים ושתי הלחם אשר מהחטים כאשר יבא בפרשת העומר ב"ה. ולזה היה יום החמשים יום מתן תורה הכוללת חמשים שערי בינה. אמנם היה היום ההוא יום אחד לבד להורות על היכולת האלהי על מעשה הטבע הרמוז במספר השביעיות כמו שאמרנו ראשונה קודם שנברא העולם היה הקב"ה ושמו לבד והיא מדת החסד אשר שתף האל יתעלה להנהגת העולם ע"י היישרת התורה האלהית ובזכות העוסקים בה כהוגן ומיחדים מלאכתה לזמנם הנזכר וזה במה שיתנהג עמם במדה עליונה אשר בה ישדד טבע מערכות השמים או במה שיסכים רצננו יתעלה עם הסדר הטבעי בכל מה שיושפע להם ממנו שם טוב והצלחה עד שיהיי הטובות אשר מזה המין משותפות מהטבע והרצון האלהי. והנה א"כ ימצאו שלשה מיני הנהגה טבעית והשגחיית ומשותפות וכל אחת מהנה תשמש לפי מדרגת המקבל. כי הנה הטבע בהחלט נתיחד לכללות ההמון. אמנם ההשגחה המוחלטת לשרידים אשר יי' קורא. אמנם המשותפת לבינוניי' ואשר נמצא במעשיהם צד שתוף ג"כ. ולזה אמרו בפסחים (נ':) רבא רמי כתיב (תלים נ"ז) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה. כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן והכונה לתת הבדל בין ההנהגות אשר תשתתף בהם ההשגחה האישיית כי הנה הסדור הטבעי בהחלט הוא אשר זכרו המשורר באומרו (תלים נ"ז) ועד שחקים אמתך לפי שהוא סדור קיים תמידי בלתי משתנה בשביל מעשה האדם וייחס אותו אל השחקים לפי שכל הענינים ההוים בהנהנה ההיא הם נשחקים ונפסדים תחתיהם. אמנם כאשר תשתתף באלו הענינים ההשגחה האישיית כמו שאמרנו קרא אותם חסד שמימיי ואמר כי גדול עד שמים חסדך כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פ' י"ב) ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת החסד. אמנם ההנהגה ההשגחיית לגמרי עליה אמר כי גדול מעל שמים חסדך כי היא ודאי ברכות שמים מעל רצוני הנהגה אלהית למעלה ממערכות השמים וכל סדוריהם. ולזה אמר כי העושים שלא לשמה יגיעום הטובות הטבעיות ההם בהסכמת הרצון האלהי ולא ימנע מהם כדי שיגיעם שכר פעולתם איך שהיה אמנם המכוונים לשמה יגיעום הטובות העליונות המכוונות ממנו יתעלה ואין עמו אל נכר והם הטובות הנפשיות האמתיות ולזה היתה עצה טובה לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ואיפשר כי לזה הענין כוונו חז"ל (כתובות ה'.) באומרם גדולים מעשי צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואלו במעשה הצדיקים כתיב (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך וזה כי ענין הנהגת הטבע הוא בדרך אחר אמנם ההשגחיית היא על שני פנים אם מיוחדת ואם משותפת אל הטבע כנזכר. ומה שהשיב הבבלי (כתובות שם) ויבשת ידיו יצרו (תלים י"ט) כיון יפה אל מה שנמצא ג"כ שהרצון האלהי משתתף אל הטבע. וכבר ראוי ליחס לו שתי ידים. אלא שהיתה התשובה (כתובות שם) ידו כתיב כלומר אף ע"פ כן אין ראוי לצרף הרצון האלהי אל הטבע כזה עד שיחשבו לו שתי ידים כי על דרך האמת הרצון האלהי הלזה הוא מצירוף ההשגחה ונחשב עמה ולזה כאשר הקשה (שם) ומעשי ידיו מגיד הרקיע (תלים י"ט) השיב מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר לומר כי כאשר בזכות הצדיקים ראוי לבא הטוב הנה רצונו יתעלה יסכים עם הטבע להוריד טל ומטר בזמנו ושלא יעצרהו מבוא כאשר יהיה כן מפאת סדורו וגם כשלא יסכים הטבע הנה הוא יוליד אגלי טל ומטר על כרחו ושלא בהסכמתו והרי הם שתי ידים זוכות כאחת ובשער ט"ו פירשתי המאמר הזה בענין אחר נאות מאד. סוף דבר ההנהגה התוריית אשר נתנה לנו באותו יום אשר בסוף השבעה שבועות היא מעל שמים ולזה לא ייחד לה מספר ימי בראשית רק יום אחד ליי' כי הוא יתעלה נשגב לעשות על פי התורה כל אשר חפץ בשמים ובארץ וכן בכל כיוצא בזה:

וכבר היה הרוכל הזה במדרגת הכהן המטהר אשר על ידו נרפא הנגע ונתכפר המצורע כמו שאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן ויצא הכהן חוץ למחיצתו הטהור' לדרוש ולבקר בפחיתיות המורגלות בין מוציאי שם רע וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וכבר הוא ראוי לקבל תוכחת מוסר וצוה הכהן ולקחו למטהר שתי צפרים חיות טהורות כדא"ר יהודה ברבי סימון אלין צפוריא קולנין אמר הקב"ה יבא הקול ויכפר על הקול (ויקרא רבות פ' ט"ז) והנה נרמז לו בזה כי האל יתעלה נתן לו פטפוט הלשון והדבור לשני עניינים. האחד ללמוד בו תורה ומוסר. והשני לעניינים ההכרחיים מצרכיו. ושני השמושים האלו הם טהורים בלי ספק כמו שאמר החכם (ירושלמי שבת פ"א הל' ה') אלו הוינא בסיני הוה תבענא תרתי פומי חדא למלעי באוריתא וחדא למילי דעלמא. והנה הוא טמא אותם ממה שנהג בהם עם הדרכים הנפסדים שזכרנו מהרכילות וספור לשון הרע ודברי הגאוה והזדו. אשר ישוו בהם גדולים וקטנים ואינם מבחינים בין הארז אשר בלבנון והאזוב אשר יצא בקיר כי הכל נסקרין בלשונם בסקיר' אחת ולזה צוה לקחת עמהם עץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה לשחוט את האחד על דרך ואת היותר החרמנו (ש"א ט"ו). ואמר שישחטנ' אל כלי חרש על מים חיים לרמוז אליו שכבר נהפך אל כלי חרש עם היותו בטבעו ממקור מים חיים ועל דרך שאמר (איכה ד') בני ציון היקרים וגו' איכה נחשבו לנבלי חרש. עוד צוה שיקחו את הצפור החיה ואת העץ והשני והאזוב ויטבלו אותו בדם הצפור השחוט' אשר במים החיים כמו שהיה מתפשט דבורו המותריי בהם מקודם לכן ויזו מדמה על המטהר ז' פעמים כי ראוי שתרשם הריגתו בלבו וישאר הרושם מחוק' בכח המיוחד והמיוחס אל הצפור והוא הדבור. ואח"כ ישלח אותה על פני השדה והכוונ' שעם זה יהיה שלוח לשונו משוער ומוגבל שלא ישאר לו רק חצי החלק האחד מהשנים שזכר ראשונ' והוא עצמו מה שאמר החכם שהיה שואל שתי פיות אחר שהכיר חסרון הדבור המותרי כי ידע שבחצי' יש לו רב. ובמדרש. (ויקרא רבות שם) למה שוחט אחת ומניח אחת אמר כשם שאי אפשר לשחוט' לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור. והכוונ' כי בהישר' זאת לא ישוב עוד לכסלה. והנה עם זה יכבס המטהר את בגדיו והוא תקון המדות וחזרתם למדתם והגבלתם הראויה ואחר יבא אל המחנ' אבל עדין לא יבא לאהלו עד שיעברו שבעת ימים בהם יקבל תיקון שכלי על הדרך אשר כתבנו בשער המלואים וביום השמיני יגלח את כל שערו וכבס בגדיו שנית וטהר לבא אל אהלו. אמנם עדין אינו בא לפני ה' עד שימלא את ידו לבא פתח אהל מועד בשלשה קרבנות. אחד לאשם. ואחד לחטאת. ואחד לעולה. ומנחתם ולוג אחד שמן. והיה הכהן המטהר מזה מדם האשם על תנוך אזנו ועל בהונות ידו ורגלו לרמוז אליו כי אשום אשם ליי' וישם דמי מלחמ' עמו בשלש' איברים האלו הראשיים אשר אליהם יתיחסו כל הפעולות האנושיות כי האוזן כלי מיוחד לדבור אשר חטא בו כי אזן מילין תבחן גם החרש שאינו שומע הוא האלם. והנה היד הוא כלי המעשה אשר אליו יתיחסו כל העניינים הנתלים בסור מרע ועשה טוב. והרגל שהוא כלי התנועה אשר בו יתלו העניינים אשר בסוף הפסוק בקש שלום ורדפהו כמו שזכר אותו הרוכל. והיו הימניים לומר כי כלם נעשו שמאליים ועל דרך שאמר החכם (קהלת י') ולב כסיל לשמאלו כמו שיבא בשער ס"ז פ"ד ב"ה. אמנם היה הכהן אח"כ מזה מהשמן אשר על כפו השמאלית שבעה פעמים לפני ה' ומיתר השמן מזה על אלו האיברים הימיניים עצמן על דם האשם לומר שרפואת הדם הזה והסרת כתמיו היה בקבל עליו אור התורה האלהית ומצותיה שכוונתם להפוך כל הפעולות השמאליות אל הימין וכמו שאמר בראש הפסוק (שם) לב חכם לימינו כמוזכר שם. ואחר יצוק השמן הנותר על ראשו בשתים אלה יושלם מה שאמר (שם ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר כמו שכתבנו בשער נ"א. ואמר על זה בתורת למוד והישרה וכפר עליו הכהן לפ:י ה' לומר כי בהשלמת הלמודים הללו תהיה לו כפרה שלמה לפני ה' תמיד. אמנם לענין המעשה נאמר אח"כ בחטאת וכפר עליו הכהן מטומאתו. ובעול' וכפר עליו הכהן וטהר וכמה יורה על זה אמתת זה הדרך שאם לא כן לא ידענו טעם הכפריות האלו כאן כמו שאמר הרמב"ן ז"ל. והוא אמר אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם הנגע. והחטאת על מה שחטא בימי הנגע אולי בצערו נתן תפלה לאלהים וזה טעם מטומאתו. והעולה והמנחה יהי' לו כפר נפש שזכה ליטהר ולשוב אל אהלו וכו'. והנה הוא ז"ל כבר הורה חולשתן. ולפי מה שכתבנו כבר נמצאו שם ג' כפרות. אחד ללמד את אשר בו יתכפר כל איש לפני יי'. ושתים למעשה אחת לכפרת הטומאה ההיא ואחת לטהרתה והוא דרך נכון וישר באמת. זאת תהי' תורת המצורע והישרתו אשר לפי עוצם תועלותיה הקפידה התורה מאד על עשייתה ושלא יחדל לעשות אם דל ואם עשיר. והנה ודאי כל הענינים האלה הם קרובים מאד למאמר הרוכל ועצותיו הנכונות אשר כתבנו להביא חיים עד העולם. כמו כן ביום טהרתנו יחיש מהרה לבא זכרוננו לפני הכהן הגדול להקריב אותנו אליו ומשתי הצפורים אשר יצאו מבטן טהור ישחוט האחד אל כלי חרש על נקמת התור' הנקראת מים חיים (ירמי' ב') ופעמי הצפור החיה ירחץ ויטבול בדם הצפור השחוטה ואתר ישלחנה חפשי על פני השדה אשר ברכו יי' ושם תעשה קרבנות טהורים וכפר עליה הכהן וטהרה. ובמדרש (ויקרא רבות פ' ט"ו) נגעי צרעת זו אדום שבאת מכחו של זקן עו"ש והיה בעור בשרו לנגע צרעת לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים אבל לעולם הבא אמר הקב"ה אני מטהר אתכם שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם וזו שעור מה שרצינו ביאורו בזה השער:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראש הרוגי ביתר. רבי ינאי בר רבי ישמעאל אומר, ג' קופות של ארבעים ארבעים סאה. במתניתא תנא, מ' קופות של ג' ג' סאין. ולא פליגא, הא דרישא הא דדרעא. אמר רבי אסי, ד' קבין מוח מצאו על אבן אחת. עולא אמר ט' קבין. אמר רב כהנא, ואיתימא רב שילא בר מרי, מאי קרא, "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך וגו' אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" (תהלים קלז, ח-ט). "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד, ב), מאי "מסולאים בפז", אילימא דהוי מחפי בפיזא, והאמר דבי רבי שילא, תרתי מתקלי אסתרי פיזא נחות בעלמא, חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא. אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין. מעיקרא הוי חשיבי דרומאי נקטיה בליוני דגושפנקא ומשמשי ערסייהו, מכאן ואילך מייתו בני ישראל, ואסרו בכרעיה דפורייהו ומשמשי. אמר ליה חד לחבריה, הא היכא כתיבא, אמר ליה "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת יעלם עליך" (ר' דברים כח, סא). אמר, כמה מרחיקנא מדוכתא פלן. אמר ליה [אינגיד] פותיא ופלגא. אמר ליה, אימטא לגביה לא איצטריכנא לך. אמר רבי יהודה אמר רבי שמואל משום רבי שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב (איכה ג, נא) "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, כל חד וחד היה בה ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היה לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותו בחוטריהן. כשגבר האויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש. תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בר חנינא שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורין יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו סדורות תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר (ר' ישעיה מב, כד) "מי נתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים". ענה אותו תינוק ואמר, "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם). אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו וכו'. אמר רב, מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע, שנשבו לב' אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד. זה אומר, יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם. וזה אומר, יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה. אמרו, בא ונשיאם זה לזה, ונחלק בוולדות. הכניסו אותם לחדר אחד, זה יושב בקרן זוית, וזו ישבה בקרן זוית. זה אומר, אני כהן בן כהן גדול אני, אשא שפחה. וזאת אומרת, אני כהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד, ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתן. ועליהם קונן ירמיהו (איכה א, טו) "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים":