איכה ד:ג מחשבת ישראל: האמונות והדעות, גן נעול ונצח ישראל

והסתכלתי במה שאמרו העם הזה ומצאתיו רובו אמת, אך טעו בעזיבת הישוב ובני אדם; כי עזבו ‏זכרון מה שלא יוכל אדם לעמוד בלעדיו מן המזון והכסות והמחסה; וגם הניחו זכרון נפשם כי עזבו ‏לישא נשים, וכרות הזרע אלו היה טוב, היו מתנהגים בו בני אדם כלם ובטל מין המדברים, ובבטולו ‏תבטל החכמה והתורה ויום הדין והשמים והארץ; ותהיינה הנפשות בסכנה בין החיות והאריות ‏והנחשים והחום והקור והפגעים. ואיה עבי הטבע והשגעון וטרוף הדעת בהעדר המאכל הטוב, ‏והמים הקרים, והפסד הדם, והמית המרה השחורה? עד שיצטרכו אל אנשי הישוב לרפוא אותם ‏שיועיל להם, ואפשר שלא יועיל. והיו משתוממים האנשים מבני אדם עד שיחשבו שיהרגו אותם, ויש ‏שישנאום על היותם מוחזקים אצלם לרעים וחטאים עד שיתירו לעצמ' שפיכת דמם. ויש שישובו ‏כמדות הבהמות ויצאו מן האנושות, כמ"ש (איכה ד' ג') בת עמי לאכזר כיענים במדבר, ואמר (איוב ‏ל' ו' ז') בערוץ נחלים לשכון חורי עפר וכפים, בין שיחים ינהקו, ויפסידו נפשם לגמרי. אבל הפרישות ‏טובה לאדם כשיתנהג בה במקומה, והוא כשיזדמן לו המאכל והמשתה האסור והמשגל האסור ‏והממון האסור, ישלח המדה הזאת עד שתרחיקהו מכל זה, כמו שאמר (קהלת ב' כ"ב כ"ג) כי מה ‏הוה לאדם בכל עמלו. כי כל ימיו מכאובים וכעס עניניו:‏

ואולם צריך [שֶׁתִּפָּתַּחְנָה] מהן מחשבות שהוא חושב בהן כפי טבעו, ואז יִּבָּנוּ בקל. ואם אינן כרצונו ובטבעו יִּבָּנוּ בנפעל כמו שיתבאר. וזה שאנו אמרנו כפי טבעו וברצונו רצה לומר שתצמחנה מִטֶבַע ציורו, על דרך משל שהוא גאה וחושב מחשבות גאה וגאון, שהוא שונא לרעהו וחושב עליו מחשבות שנאה, כמו טבע הגאה לחשוב מחשבת גאון, ומִטֶבַע השונא לחשוב מחשבת שנאה, וכל בני אדם ישוו בענין זה כפי הטבע. ואלו המחשבות הם ברצונו, כי אם ירצה יחשוב מחשבות נְמִיכוּת ומחשבת ענוה, ויחשוב מחשבת סליחה ואהבה. ולפי שהם תלוין ברצון ובבחירת האדם על כן נבדלים בהם בני אדם. יש אוהבים לחשוב מחשבה גאה וגאון, ויש אוהבים לחשוב מחשבת ענוה ושפלות הרוח. יש אוהבים לחשוב מחשבת תאוה, ויש אוהבים לחשוב מחשבת פרישות וקדושה, הכל כפי הרצון והבחירה. ולפי שכל אחד חושב ברצון ובטבע יאמר על כל אחד מהן "פלוני חשב" בקל. ואין כן הבנוים בבנין נפעל, כמו שנבאר בסמוך בעז"ה. ואני אסדר לפניך כל הכתובים בבנין הקל למיניהן בעז"ה. ונראה שהן כולם מחשבות טבעיות התלויות בבחירת האדם.

הכלל התשיעי. יתכן לשון "מחשבה" בבנין נפעל. ואעפ"י שיסדנו שהוראת בנין נפעל על ההכרח, וזה לא יתכן במחשבות, כי אין לאדם מכריח חוצה לו שיכריחנו לחשוב מחשבות. הנה יורה הנפעל בלשון "מחשבה" שלש הוראות, והם נתבררו לי בעז"ה ממליצות כתבי הקודש; כי תראה שעל כל הוראה מהן הניחו הנפעל בלשון זה. ואני אבארם לך פה. ההוראה הראשונה הוא החושב מחשבה זרה שאין בטבע נפש האדם להולידה, לא מִטֶבַע הציורים הטובים ולא מִטֶבַע הציורים הרעים. ולא ימצא בעל המחשבה חבר שיחשוב כמוהו. כי מחשבתו זרה בעיני כל אדם. ואז יניחו עליו כתבי הקדש הנפעל המורה על ההכרח. כאומר פלוני חושב מחשבה שאיננה בטבע הנפש והרי הוא כמוכרח לחושב עליה מפני טבע נפשו. על דרך משל מִטֶבַע בעל הרחמים להטיב ולחנך לכל אדם. ואם הוא נכרי¹כלומר איננו מקרוביו ומיודעיו ולא הכירו מתמול שלשום, כשיראהו במצוקה ובחוסר-כל יתעוררו רחמיו עליו, ויחשוב מחשבת רחמים. וכל מי שהוא בעל ציור-הרחמים יחשוב בטבע ברצונו מחשבות כאלו. ומי שהוא בטבע אכזרי, את הנכרי לא יחון, ויחשוב מחשבת אכזריות "מה אני עם האיש הזה? ונתתי לחמי ומימי לאיש לא הכרתיו מתמול שלשום?" וכל מי שהוא בעל ציור האכזריות יחשוב כן בטבעו וברצונו. ויש שמטבעו להתאכזר יותר גם נגד עניים אשר גדלו אתו ואפילו הוא עשיר לא יתן להם מאומה. וזהו אכזריות גדולה אבל היא בטבע הכילי והאכזרי. ויש עוד אכזרי ממנו ולא יתן גם לקרוביו העניים ויהיו בעיניו כנכרים עד שיתאכזר נגד אחיו ואחיותיו מִתֵּת להם מאומה מעשרו. וקרוב לומר שהוא נגד הטבע, כי מִטֶבַע האדם לרחם מעט על קרוביו. אבל שימצא אדם עשיר מופלג ויתאכזר נגד בניו ובנותיו ויהיו בעיניו כנכרים לבלתי רחם עליהם, אין זה במציאות טבע נפש האדם אפילו בהיותו אכזרי בתכלית האכזריות, כי נטוע בכל נפש החמלה על יוצאי חלציו, ושיתעורר לבו בצערם. הלא תראה שגם בבעלי-חיים הטורפים נטוע החמלה על בניהם, כמו שאמר הנביא "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה ד, ג). כלומר גם התנין יחמול על ילדיו, ובת עמי היתה לאכזר ולא עשו כן מרוב צערם. ולא [דִמוּ] אכזר כטבע אכזריות בני אדם, כי אין מִטֶבַע נפש האדם להתאכזר בכמו אלה, אבל דִמוּ ליענים במדבר שאין מדת החמלה נטוע בהם כלל. ולכן כשנראה אדם שהוא חושב מחשבת אכזריות על בניו ובנותיו לא נאמר שהוא "חושב" אותם לנכרים, אבל נאמר שהם "נחשבו" לו לנכרים, להורות שאין בטבע הנפש להוליד מחשבות כאלה. אבל הוא בנפעל בהכרח נגד טבע נפשו. ואין הכוונה שהוא נפעל מחוצה לו, אבל הוא בסוד חכמת הנפש. שבהעמיק האדם לצייר רע בכל עת, באחריתו ישחית נפשו ויעלו על לבבו מחשבת זרות מאד אין בידו להסירם, כדרך "על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו" (עמוס א, יא). וכן יקרה לבעלי [הבטחונות]²אולי כוונת רבינו לאלו שאוגרים הון ללא גבול [בהם שָׂמִים כל בטחונם]. והם אינם חסים על שאר בני האדם. שלבסוף ישחיתו דעתם ויעלו מחשבות זרות על לבבם שאינן בטבע ציורי הנפש כלל, ואז הם כמוכרחים מהם לחשוב כן, וזה מפורסם. ואני אציע לפניך הכתובים שהן ממין זה בעז"ה.