איכה ד:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן כונתו, כי בארבעה אופנים יוכלו בני אדם להשתמש בהונם ורכושם וכל קניניהם, האופן האחד הוא שישאיר כל אחד לעצמו מה שיש לו מבלי תת ממנו לאחרים אף שהם עניים ואביונים המבקשים מתת ידו, ויסתפק גם הוא בשלו וישנא מתנות זולתו ואף כי יחדול משלוח יד בשל אחרים בעושק ובגזל, ויהי' גם נפרד מהם, ולא ישא ויתן עמהם להחליף שלו בשלהם ומדה זאת קרא התנא פ"ה מאבות בשם מדה בינונית מטעם שיבואר למטה, ויש אומרים שהוא מדת סדום, כי גם מהם לא נמצא בכתוב ששלחו בעולתה ידיהם ונאמר מהם רק "ויד עני ואביון לא החזיקו" והאופן השני, שיחליף לפעמים איש את שלו בשל אחרים, בהיות האחד מצטרך אל מה שיש לחבירו למותר ויתן לו תחתיו מה שיצטרך הוא ויש לו למותר, והפעול' הזאת נקראת בל"א (טוישהאנדעל) אשר הי' אופן המסחר הראשון בין בני אדם עלי ארץ, ומדבר זה מגיע תועלת לשניהם, ובעל מדה זאת יתן גם לפעמים משלו לאחרים המבקשים עזר ומתנת חנם למלא מחסורם אשר יחסר למו, ולא יבוש בהיפך לקחת גם לפעמים חנם את המצטרך לו מיד מי שנותנים לו ברצון חפשי, וזו מדת עם הארץ, כי באופן זה ינהגו רוב יושבי הארץ, ואופן זה נאות וטוב מאוד לחברת בני אדם וישוב הארץ בבחינה מדינית, (ויען כי שני אופנים אלה נהוגים ברוב בני אדם קרא התנא את הראשון מדה באמרו "שלי שלי, ושלך שלך זו מדה בינונית וכו' להורות על כללותה והיותה מנהג הרבה בני חדם ועל השני אמר "שלי שלך, ושלך שלי, עם הארץ" המורה ג"כ על הרבוי והכלל כי שם עם בעצמו מורה על קיבוץ הרבה בני אדם) והאופן הג' הוא שיניח אדם את אחרים ליהנות משלו, ויתן צדקה לעניים ואביונים, ובכל זאת ימאן לקחת מזולתו את המצטרך לו וחסר ממנו, כי אם יסתפק תמיד בחלקו אף כי מעט הוא, וזו מעלת חסידים ואנשי מעשה (ויען כי הם מעטים עד שכמעט רק אחד מהם בעיר ושנים במשפח' דבר התנא מהם רק בלשון יחיד באמרו "שלי שלך ושלך שלך חסיד,") והאופן הד' הוא ההפך מזה, שישאיר איש כל קניניו לעצמו, ואין לאחרים אתו מאומה, גם מתת צדקה לעני יקפוץ ידו ויאמץ לבו, ובכל זאת יחזיק הוא בעולתה גם בשל אחרים לגזול ולעשוק מהם את קנינם (ויען כי אנשים כאלה הם רק מעטי' בחברת בני אדם המטים כל כך עקלקלותם מנתיבות המוסר והירא' דבר גם מהם התנא רק בלשון יחיד באמרו "שלי שלי ושלך שלי רשע"). ולבאר הסתיר' הנראית בין מתמר התנא הקורא האופן הראשון בשם מדה בינונית אשר בהשקפ' הראשונה הכונה בה שהיא ממוצעת בין שתי קצוות, וראוי להחזיק בה כמו בכל דרך ממוצע הנבחר תמיד, ובין מאמר הי"א שזו מדת סדום הראוי להתרחק מכל איש מוסרי ? כתב הרב. כי באמת מדה זו אינה ראויה להחזיק בה. כמ"ש החוקר, כי מחובת האדם לתת תמיד משלו את הראוי לאיש מחסור הראוי למתנתו, ובהפך יוכל גם לקבל בעת הצורך מה שיתנו לו אחרים, והוא חסר ממנו, ורק בעבור זאת קרא אותה התנא בינונית לפי שהיא ממוצעת בין מדת החסיד הנותן רק ואינו לוקח ומקבל מזולתו. ובין מדת הרשע הלוקח רק בחזקה משל אחרים ואינו נותן מאימה משלי לזולתו, ופה מצא הרב מקום להבדיל בין ממוצע אמיתי לפי משפט ובחינת השכל החושב. ובין ממוצע שהוא רק האמצעי לפי בחינת הדבר בעצמו . והמשל בזה, חמדת כל הון בעולם הוא הקצה האחד, והעדר כל חמדת כסף אף ההכרחי והיותר מצטרך למו היא הקצה האחר, ושניהם בלתי טובים והממוצע בין שניהם בבחינת הדבר הוא חמדת חצי הין כל העולם שהוא באמת ג"כ רע, ואין ראוי להחזיק בו, וממוצע כזה קרא הרב רק ממוצע מספריי, אפס הממוצע האמיתי לפי בחינת השכל החושב הראוי ג"כ להחזיק בו הוא להתאות רק אל ההכרחי והמצטרך ולעזוב את כל המותר. אפס אף שהמדה הזאת שהחזיקו בה אנשי סדום הוא מגינה ובלתי ראויה להחזיק בה, בכל זאת יקשה להבין מדוע נענשו עליה בעונש רע ומר כל כך להמטיר עליהם גפרית ואש מן השמים ולהאביד זכרם מעל הארץ ? אחרי שנמצא, כי פעמים רבות חטאו ישראל באופן יותר רע מהעדר החזקת יד אביון כמאה"כ ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ובכל זאת לא נענשו כמוהם לרוע, אף אנשי גבעה אשר חטאתם כסדום היתה כנודע לא נענשו בכל זאת בעונש מר כזה ? ולבאר זה הביא דברי החוקר שהבדיל בין החוטא רק בעבור תאותו אשר ינחם לפעמים על מעשהו בסור תאותו הרעה ממנו, ובין הרשע אשר יחטא בעבור נטית שכל' אל הרע, כי היא לא ינחם על מעלליו גם כאשר יתקרר חום דמו ותשקוט תשוקתו הרעה, והנה אנשי סדום היו רעים וחטאים לד'. לא בעבור תאות לבם מתשוקתם כי אם בעבור נטית שכלם אל הרע, וע"כ קבעו להם כפי המסופר מהם במדרש חקים ונימוסים רעים, והאחד מהם שלא יעשה איש מהם שום אכסניא, וכאשר בא להם דרך מקרה עובר אורח הרעו לו מאוד לא למען מלאות תאותם הרעה רק למען הרחיק כל איש נכרי מגבולם, ועל לוט שהכניס המלאכים חרה אפם מאוד בעבור הפרו חוק ועברו התקנ' שקבעו להם לבלתי תת איש לבוא אל עירם, וזש"א לו "האחד בא לגור. וישפוט שפוט" שפי' חז"ל בב"ר "דין שרצו ראשונים אתה בא לאבד," וע"כ ר"ל בעבור חטאם רק מרוע נטית שכלם ודעותיהם הנפסדות גדל גם ענשם למאוד, אפס החוטאים זולתם אשר מהם ספר במקראי קדש חטאו רק בעבור נטית תאותם ובסור תשוקתם הרעה מהם נחמו על מעשיהם, ע"כ הוקל גם ענשם:- ההשתמש בממון בבחינת הבעלים יחלק על דרך החלוקה ההכרחית על ארבעה פנים וזה כי כבר ישתמש האדם בשל עצמו ולא בשל זולתו כלל. או ישתמש ג"כ בשל זולתו וזה יהי' אם שלא ברצונו רק בעושק ונלוז מאתו או מדעתו ורצון נפשו. ואם ברצונו אם שיתנהו לו במתנה או על דרך המכירה והחליפין. והנה המדה הראשונה היא אשר חייבה אותה שורת הדין והוא הראשונה שזכרוה בזאת המשנה. ואשר היא על דרך התמורה והחלוף היא אשר זכרוה שניה לה והנה ייחדו אותה לעם הארץ מפני שהוא הדרך הנאות והמורגל לישוב הארץ. והשלישית, הנה תלו אותה ברשעת המחזיק בה שא"א זולת זה. והרביעית, שעל דרך הנדיבות והויתור יחסו אותה אל מדת החסידות. והנה המפרשים כלם הסכימו כי המדה הראשונה ההיא תקרא מדה בינונית לפי שאשר לו כן הנה הוא ימצא מרוחק מהטוב והרע בשוה כי אם מצד היותו על מדת שלי שלי ימנע מקיום המצות המוטלות עליו כמתנות עניים והלואות נדרים והקדשות וכל מידי דאית ביה חסרון כיס: הנה מצד חוסו על שלו לא ידבק בידו גם הוא מאומה מזולתו על צד הגזל והעושק שגופי כל העבירות או רובם נמשכים מהם ואמרו שעל דעת יש אומרים זו מדת סדום כי כן נאמר בהם בפי' הלא זה היה עון סדום אחותך גאון וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט"ז). והנה לפי זה הוא ראוי להפלא מאד על משפט אנשי סדום הנזכר בזה הספור כי אחר שהעיד עליהם יחזקאל הנביא כי עצם חטאתם הוא אשר נקרא בפי החכמים מדה בינונית וגם הוא אשר קיים עליו דעת יש אומרים כי לפי הכלל התלמודי (הוריות י"ג:) הוא ר' נתן שהיה אב ב"ד לישראל איך האנשים המחזיקים במדה הבינונית המשובח בפי הפילוסופיא המדינית יחשב להם לחטא משפט מות. ועוד כי לפי מה שכתב החכם בתחלת המאמר הרביעי מספר המדות שהמדה האמצעית אצל ההוצאה היא כאשר יתן האדם מאשר לו הראוי לראוי כראוי ובזמן הראוי גם כשיקבל מאחרים על זה האופן עצמו והם דברים של טעם בלי ספק איך יאמרו כי שלי שלי ושלך שלך היא מדה בינונית והלא אינה מדה כ"ש שתהיה בינונית שהוא הקצב הישר לכל המדות וזה לשון החכם בפרק השני ואלה יחסרו בנתינה אבל לא יתאוו של אחרים ולא ירצו לקבל מהם. אמנם בעבור מעט יושר ומיראת הכעור ירצה או יאמר כי הם נשמרים מזה כי לא יוכרחו לפעמים לעשות דבר מגונה ומהם יקרא מוכר כמון והנה זה יקרא בהעדפתו בשלא יותן דבר לאדם ומאלה אמנם ימנעו מלקבל מאחרים בעבור יראה כי אינו נקל לקבל של אחרים כדי שלא יתן שלו לאחרים ע"כ. והנה הפליא לבאר כי כמו שמדת שלי שלי היא מבוארת הפחיתות עם מה שכבר יקרא שתהיה מדה זו לפעמים באדם מצד שמץ יושר כי אומרים ששומרים את שלהם כדי שלא יצטרכו לשלוח בעולתה ידיהם ומזה חסים על ממונם עד שלא יתנו אפילו כמון א' זולתי במחיר כי כן הוא בעצמו פחיתות שלך שלך כי אינו מרחיק הקבלה רק לפרסם גנותה כדי שלא יקבלו ממנו. הנה א"כ אחר שהגנות עצמו הנמצא בשלי שלי ההוא ימצא בשלך שלך ואיך יקרא קבוץ ב' הגנאים יחד מדה בינונית. גם במה שחשבוה מדת חסידות לא הסכימו עמהם כי עם שנתבאר שם שהנדיבות הוא יותר אצל הנתינה מאצל הקבלה לפי שיותר נקל הוא קבול טוב מעשות טוב אבל עכ"פ משניהם כאחד תיעשה המעלה ונתן לזה ב' סבות. האחד, שהשונא מתנות על זה האופן כבר יחשד עושה כן לבלתי השיב גמול מה שקבל כי הוא דבר שנאוי בעיניו. והשני, שאם יתן בהתמדה מבלי שיקבל מאחר יעזבנו הממון וימנע מתת וא"כ שיהיה מפועל הנדיבות מה שישחיתהו. והנה א"כ אם שלא יפול בחשד הכילות שכבר יאמרו שלי שלך מ"מ יוכרח ליפול בהפסד הנדיבות ואין מציל וכל זה הריסה עצומה לחזק המדה הבינונית שאמרו. אלא שהתר המדה הזאת של חסידות הוא קרוב בשכונתה היא שהחסיד הנוהג בה לא ימנע עצמו מהקבלה לגמרי אבל שכאשר יעשה לא יהיה בלבו לקבל שום פרס כמו אותם שדנו חכמים במדתם אל עם הארץ והם האומרים שלי שלך ושלך שלי והם אשר כתב החכם עליהם בפרק י"ג מהמאמר הח' מהספר ההוא שיש אנשים שהם מראים עצמם שהם חיים לפי מעלת הנדיבות בתת משלהם אבל בלבם ישימו ארבם לקחת שכר מתנותיהם ומשערים אותם בנפשם. וכאשר לא תשוה הקב"ה אל הנתינה יבאו ביניהם המריבות וזה נקראים עמי הארץ בבאו תחלה בתורת מעלה וחזרו אל המדה הראשונה אמנם החסיד אל המתנה יכוין לא אל תכלית שום גמול ולזה אמר שלי ושלך שלך כי יתן לראוי משלו יעשהו חפשי מהתשלום לגמרי אמנם אם בא לקבל מהראוי לא ימנע הענין מקבלתו כמו שהיה מנהג אברהם אבינו כמו שנבאר. אמנם הקושיא הראשונה עדין היא במקומה ואף גם זאת שיובן הבינוניות הנאמר הנה ע"ד אשר כתב החוקר בפרק ד' מהמאמר הב' מהספר ההוא שמצוע בדעות או בפעולות יאמר על שני פנים האחד המצוע העומד באמצע המדה לפי המספר. והשני הוא בערך אלינו. אמנם המצוע הראוי להיות בכל המדות הוא אשר ישפוט אותו השכל הישר לפי ערך אלינו לא המיצוע הראשון דרך משל שאכילת י' ככרות הוא רב ואכילת ככר אחד הוא מעט לא יחוייב שאכילת ה' ככרות שהוא האמצעי המספריי הוא הראוי כי אם לפי מה שהוא אדם וכבר אפשר שהיו ב' או ג' או יותר פחות. וכן אצל חמדת הממון אם חמדת כל העולם כלו הוא קצה היתרון והבלתי חומד מפרוטה ומעלה הוא קצה החסרון לא נאמר שהאמצעות הוא חמדה חצי העולם. ומזה תדע שהמצוע המספרי בין לוקחו ממון זולתו ובין נותנו לזולתו את אשר לו הוא שלא יתן ולא יקח ובזאת הבחינה יתכן שקראו החכמים זאת המדה בינונית שהיא עומדת באמצע שתי הקצוות בשוה לא שהיא הבינונית לאדם בערך אליו. ומצאתי בפי' רבינו שמואל ז"ל שאמר אין גורסין זו מדה בינונית אלא מדה בינונית ויראה שכוון לזה שלא יחשב שזו היא המדה הידועה הנדרש מעצת השכל להיות עליה להיותה האמצעית רק שהיא בינונית בין שתי הקצוות כמ"ש ולפי שאינה ראויה להתישב העולם בה בשום צד י"א שהיא מדת סדום ההפוכה כמו רגע, הנה עדין יש להקשות שכל זה איננו שוה לשידונו בדין החמור ההוא כי כמה פעמים חטאו ישראל בבלתי השוות מדותיהם ביותר קשה מזה מגזל וחמס ומכל מיני משחית אשר צעקו מהם הנביאים עם היותם מלמדים ומוכיחים אותם יום יום ולא נענשו על זה האופן והנביא עצמו אומר ויגדל עון בת עמי וגו' (איכה ד') והוא פלאי. וקשה עוד מזה איך לא זכר יחזקאל מסדום מה שנתפרסם מעוצם גנותם בספור הזה ותלה ענשם באשר לא זכרו עשות חסד. ועוד יש לי להפלא וכי משוא פנים יש בדבר מה נשתנו בעלי הגבעה (שופטים י״ט:ט״ז) מאנשי סדום שאלו נענשו במידת הדין עזה וקשה ואלו לא די שלא נענשו אלא שנענשו ישראל על ידם. והנה הרמב"ן ז"ל הליץ בעדם טענות רבות להצילם מרעתם. אמנם פשט הכתובים משוה אותם לגמרי שאם אלו כלו רגל מהשוק גם באלה כתוב ואין איש מאסף אותם הביתה. בסדום לא אסף אותם כי אם איש נכרי אשר בא לגור ובגבעה והנה איש בא ממעשהו בערב והאיש מהר אפרים והוא גר בגבעה וגו' וישם עיניו וירא וגו'. וגם שם נאמר רק ברחוב אל תלן כמ"ש בסדום ברחוב נלין. באלו נאמר טרם ישכבו וגו' ובגבעה והנה אנשי העיר נסבו את הבית וממשמעות הכתוב שלא נפקד מהם איש. באלו נאמר איה האנשים ובגבעה הוצא את האיש ונדענו. באלו ויאמרו גש הלאה ובגבעה ולא אבו האנשים לשמוע לו. ולא עוד אלא שאלו לא הספיקו לחטא ואנשי הגבעה חטאו והרשיעו לעשות. ואולם בעבור זאת באמת גדול עון בת עמי מחטאת סדום כי הסדומיים היו ראשונים לעבירה ובעלי הגבעה ראו בקלקולם הכתוב בתורה ולא לקחו מוסר. וגם במה שכתב הרב כי שלא כדין עלו עליהם למלחמה הוא דבר מתמיה כי מן הדין היה לבערם מן העולם וכללות השבטים ובית דינן הגדול הם שופטים על אחד מהשבטים כמו שהסנהדרין הם השופטים על כל בתי דינין שבישראל. ואם שלא כדין עלו עליהם הנה כדין עמדו בני בנימין על נפשם ונתן להציל עצמם בנפשם של רודפם ולא נתנה המלחמה לשעורים וא"כ למה נגפו בני בנימן לפניהם כלל. ואם נאמר שהעון ההוא המגונה לא היו עושין אותו בעלי הגבעה לשם העבירה המגונה ההיא רק למנוע עוברים ושבים מביניהם ושבאו עדיה במקרה ובשגיה. הנה זה עצמו נוכל להליץ בעד אנשי סדום כי לא נזכר מהם דבר הנבלה הזאת רק באנשים הבאים מחוץ באותה שעה כמו שהיה הענין בבעלי הגבעה. אל כל זה ראוי לתת לב ולמצוא בו טעם לשבח כי ישרים דרכי יי' ואין לפניו לא עולה ולא משוא פנים וכבר התרה בו האוהב הנאמן פעמים ג' באומרו האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך וגו'. אמנם ישוב הענין הזה כלו והתר ספקותיו הוא בשנשים לב אל מה שכתב החוקר בפרק י' מהמאמר הז' מספר המדות בהבדל אשר בין החוטא והרשע. כי החוטא אשר ענינו הוא בלתי כובש את יצרו הוא אשר התאוה בו לבד היא נפסדת אמנם שכלו אינו נפסד והרשע הוא שהתאוה והשכל בו נפסדים. אשר מזה יתחייבו עוד שני הבדלים גדולים. הא' שהרשע בלתי מתנחם לעולם מרעתו כי אין לו שכל שיעוררהו על זה כי גם הוא בעקר המרד. אמנם החוטא כאשר יעבור ההפעלות ההוא הגובר על שכלו הנה השכל ההוא ישוב לאיתנו ומתעצב ממעשהו ומעצבון ידיו. והשני כי החוטא ששכלו שלם אפשר לקבל רפואה כי יש התחלה בריאה ממנה יבא הבריאות. אמנם הרשע אין לו שום דבר ממנו יותחל הבריאות ולזה אין רפואה למחלתו כמו שנתבאר לו שם בא' ובח' מהמאמר הנזכר. ואולם זה לשונו פרק י"ב מאמר ז' אמנם הבלתי ישר כמ"ש לא ינחם כי הוא קיים בבחירה. אמנם החוטא מתנחם בכל ובעבור זה לא יהיה הספק אשר אמרו כן זה יוכל להרפא וזה לא יוכל להרפא הרשע דומה לחולי הקשה אידרושיפישי"א או טישי"שא אמנם החוטא לחולי הנופל זה תמידי וזה אינו תמידי ובכלל אמנם החוטא והרשע אינם מסוג אחד כי אמנם הרשע נסתר אמנם החוטא אינו נסתר. הנה שיכלול ההבדלים שאמרנו ואמר כי בענין ההתנחמות לבד לא יספיק להבדילם עד אשר לא ישאר הספק ששם ראשונה אם הם דבר אחד כ"ש שיש בו הבדלים אחרים כמו שזה בלתי מקבל רפואה בחלאים ההם שזכר וזה מקבל רפואה לפי שעם היותו מגונה בשעת מעשה עוד מעט ישוב לבוריו כענין חלי הנופל וזה למה שנשאר שכלו בישובו ועוד שהחוטא איננו נסתר כאורב לחטא בשלמות דעתו אמנם הרשע ישב במארב ובמסתרים מתנכל בכל מחשבותיו לחטוא בהנה ושלכל זה אין שום רפואה למכתו. וכבר אמר זה עצמו שלמה המלך ע"ה עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו (משלי כ״ה:כ״ח). ירצה כי כמו שהעיר אשר אין לה חומה עם היות שמרעת יושבי בה לבלתי שית לבם לחילה עשו פירצות בחומתה הנה יש לה תקון כי בבוא קול פחדים באזניהם בנקל ישימו לב לגדור פרצותיה ולקומם הריסותיה ותוכל לעמוד במצור ותושע. אמנם אשר אין לה חומה כלל ודאי אין לה תקומה, כן האיש בעוד חומת שכלו על תלה אע"פ שתהיה התאוה פרוצה הנה הוא נקל להתנחם ממעשיו הרעים ולהרפא. אמנם איש אשר אין מעצר לרוחו כי נפלה חומתו ונפסדה התחלתו במה יושע איפה. והנה כלל בזה כל מה שכתבו החכם שם. וכבר הבאנו כאן העיר הזאת לעדה ובאת ללמד ונמצאת למד כין דין האיש הזה אשר אמרנו הוא עצמו משפט המדינה ותהיה הכוונה כי כאשר היתה העיר מוקפת חומה סביב מהחק הטוב והדתות הישרות המונחים מהזקנים והמנהיגים הטובים מלפניהם אף על פי שלפעמים יעלו שועלים ויפרצו גדריה וישביתו חקיה הנה נא העיר הזאת קרובה לקבל תקנה ולהרפא כי יקום אחד מעיר ושניים ממשפחה להוכיח אותם בחוזק נמוסיהם אשר בידם והטוב והיושר נעזרו מכל צד ויעלו לה ארוכה. אמנם אם אין לה חומה לא מדת ולא מתקנה ולא משום מנהג ישר הנה היא כאיש ההוא אשר אין מעצר לרוחו שאין לו שום התחלה במה שישוב אל בוריו. ומה גם עתה אם יש לה חומה גבוה של נתשים ועקרבים רצוני חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם המונחות לפניהם ממנהיגים הרשעים והעריצים. וכבר עשה החוקר למוד מהמדינה אשר היא על זה התואר אל זה הענין עצמו בפרק ב' מהמאמר הנזכר אמר החוטא דומה למדינה אשר בה כל הדברים ההכרחיים ובה אמנם דתות טובות ולא תרגיל באחת מהן כמו שאמר הפיליסוף אנקש"נדריש. והרשע הוא דומה למדינה אשר בה דתות רעות תרגיל אותם. והנה באמת זה היה חטאת סדום ובנותיה כי הנה הם לא חטאו בחטא התאוה לבד כערים אשר יש להם חוקים ומצות טובים ועושים אינם אותם גם לא היה די להם בשהיו עיר פרוצה אין חומה משום דת ונמוס ישר אבל כבר נפסדה התחלתם בתכלית ההפסד עד אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים ומשפטים טובים וישרים וקבעו בהם מסמרים בקנסות ועונשים שלא יעברו מהם לעולם והעקר אשר שמו כל מגמתם הוא לשמור ממונם בתכלית השמירה ולזה בחרו באותה מדה של שלי שלי ושלך שלך באותו בינונית שאמר שהיא מדת סדום לא בתורת מדה אלא בתורת דת ונמוס אחת דתו להמית המהנה לזולתו אפילו בזה נהנה וזה אינו חסר כי על כן אמרו חכמינו כופין אותו על מדת סדום (ב"ב י"ב), וההנחה הזאת בתורת נמוס תחייב אותם לצאת אל הקצה האחרון בכל דרכי הרשע והחמס. תדע כי תורתנו התמימה הפליגה להזהיר במאד מאד על היותנו מהנים מממונותינו ומגופותינו זה לזה בנתינת הצדקה וההענקה וההלואות ויתר המתנות והעזר בפריקה וטעינה או בהשבת אבדה ובכל דבר שיצטרך אל חבירו שמטה ידו עמו עד שכבר תשים צד שתוף בכל אשר לנו עם חבירנו ושכנינו וכל אנשי שלומינו ועם כל זה מעט מזער אשר היו בכל דור ודור אשר ישמעו וישיתו לב לקיים את תוקף הצוויים ההם ויותר מהמה כמה רובי כמו פתן חרש יאטמו אזנם הממאנים לתת מאשור להם דבר גדול וקטן ורוב רבי רבבות אשר יכספו להיות על מדת שלי ושלך שלי ויבקשו להם כמה תחבולות ועלילות לקחת כל ממון חבריהם החביב עליהם מאשר להם. ומה גם עתה אם תהיה ההנחה הדתית שיחזיק כל אחד בשלו ושלא יהנה לזולתו כי אז תמצא התר רצועה לכל דבר פשע ויקל בענינו לעמוד ללסטם את הבריות כעושה מצוה. ולפי שהיתה לסדומים התשוקה הפחותה הזאת באו לקבוע דת וחוק שלא יעשה איש מהם שום אכסניא לשום עובר אורח כדי לכלות רגלי האנשים הנכרים מביניהם ולהרחיק הנאתם ולהיות הדבר הזה יקר מאיד בעיניהם לפי רוע מזגיהם התירו ביניהם לעשות הנבלה ההיא לכל הבאים שמה כדי שישנאו מעבור ביניהם לא שרצו בפועל המגונה ההוא מצד עצמו שלא נזכר שהיו נוהגין ביניהם אבל שלא מצאו דבר יותר מגונה להבריחם מעליהם:

ובמדרש (ב"ר פרשה נ') האחד בא לגור וישפוט שפוט דין שרצו ראשונים אתה בא לאבד. רבי מנחם בשם רבי ביבי אמר כן התנו אנשי סדום ביניהם אמרו כל אכסנאי שהוא בא לכאן נהיה בועלים אותו ונוטלים את ממוני. אמר לו אפי' אותו שכתוב בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה (בראשית י״ח:י״ט) אנו בועלין אותו ונוטלין ממונו. הנה שכל עצמן היה לבטל האכסניא מביניהם ושלא יבאו לשם משום מקום בעולם וזה הוא מה שהעיד עליהם הכתוב האומר ואנשי סדום רעים וחטאים (שם י"ג) עם פי' אנקלוס בישין בממוניהן וחייבין בגופיהן. הנה כי עקר רעתם היה בענין ממונם כי הוא מה שרצו בעצם אמנם מה שנבלו עצמם לחטוא בגופן בדבר הנבלה הזאת יחסו למלת חטא למה שהוא אינו להם אלא במקרה ובמשנה. וכן ג"כ מאמר זעקת סדום ועמורה וגו' (שם י"ח). כי עקר הצעקה הוא אשמה רבה ואף מה שהוא להם במדרגת החטא ההוא גנאי כבד מאד והוא מאמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום (איכה ד') והוא נכון. והנה עם זה נתבאר כונת יחזקאל ע"ה באומרו זה היה עון סדום אחותך וכו' ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט״ז:מ״ט). והכונה ששמו להם כן לחוק ולנמוס. אמנם לא זכר את דבר הנבלה אשר נוהגין בה לפי שהיא עם שמתירין עצמם לעשותה אינה מחקותיהם ואינן נוהגין בה ביניהם אבל כל קלקוליהם היה בדבר הממון. ומזה המין נמצא לרבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ט.) כמה עלונים מוכיחים אמרו ערום הלכו כו' חמור יתומים ינהגו דאית ליה תורא מרעי חד יומא דלית רעי תרי יומי ההוא יתימתא בר ארמלתא הוה ליה תורא למרעי אזיל שקלינהו וקטלינהו אמר דיינא דאית ליה תורי נשקול חד משכא דנית ליה תורי לשקול תרי משכי א"ל האי מאי א"ל סוף דינא כתחלת דינא מה תחלת דינא דאית ליה תורא מרעי חד יומא דלית ליה תורא מרעי תרי יומי אף סוף דינא נמי דאית ניה תורי נשקול חד דלית ליה נשקול תרי. דעבר במברא ליתב חד זוזא דלא עבר במברא ניתב תרי. דמחי לה לאינתתיה דחבריה ומפלה אמרי יהבה ניהליה דלעברא לה. דפסיק ליה לאודנא דחמריה וכו' דפרע ליה לחבריה וכו' דעבר אארבא יהיב ד' זוזי דעבר בימא יהיב ח'. זימנא חדא הוה ההוא כובס איקלע להתם אמר הב לי ד' זוזי אמר להו אנא בימא עברי אמרי ליה א"כ הב ליה תמניא זוזי קם פרעיה אתא לקמיה דיינא אמר ליה זיל הב ליה ד' זוזי דשקל לך דמא וח' דעברת במיא. אליעזר עבד אברהם איתרמי להתם ואירע ליה הכי פרעיה איהו לדיינא א"ל מאי האי א"ל אגר אית לי מינך הב ניהליה להאי. וכאלה רבות עמם בדינים המפורסמים שלהם ודייניהם המובהקים ושהכל נמשך מהפסד השורש יקלקול ההתחלה וכמו שאמרו מצעקתה של ריבה אחת שפרנסה לעני וכו' (שם). והנה הלילה ההוא נהנו כמנהגם ונגדשה סאתם. כי מלאה מקדם מכל מיני חטא ופשע אשר כאלה המחייבים כלייה. ומכאן אתה מוצא תשובה נכונה לאנשי הגבעה כי אם נהגו כמנהגיהם בשני הענינים רצוני בכלות רגל העוברים והשבים ובהתר הנבלה הזאת כמוהם הנה לא היה זה להם דבר מזה בתשומת דתית ולא הותר להם לעשות כן מדיניהם חלילה אבל היו כמדינה שחקיה טובים ועושים אינם אותם ולזה לא יקשה לנו למה לא המטיר עליהם גפרית ואש מאת ה' מן השמים אבל היה עליהם מדיניהם על זה עון פלילי והיו שופטי העיר או השבט חייבים לבערם מן העולם ובמה שראו ולא מיחו בידם או העלימו עיניהם מן מה שעשו בפרהסיא היה החטא ההוא מוטל על כל השבטים והיה מאת הש"י להפרע מכלן אחרי מלאת יד התובעים את דינם. וכן הוא הדין בכל מה שחטאו היחידים בכל צבור וצבור בפרוץ באחד מהאיסורים שבתורה כגון ביין נסך או גבינה של עכו"ם או שעטנז וכיוצא שהעלם עין השופטים והמנהיגים מתיר אותם כאלו הם מותרים מן הדין שכבר הפכו בזה חטאות היחיד אל חטאות הצבור מכללם. וכמה פעמים נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות שהיה אסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם גם יש שמספיקין להם פרס מהקהל כי אמרו כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות מוטב שיעברו על לאו זה משיבאו לידי אסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות ב"ד חטאת יחיד הוא והוא שבעונו ימות ע"י ב"ד של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים כמו שהיה עון פילגש בגבעה אם היו ב"ד שלהם מוסרין האנשים הרשעים ההם לבדם ביד ישראל. אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כלו ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל כמו שהיה בבני בנימן על השתתפם בעון והוא היה עון סדום כמו שביארנו שהם ובתי דינין שלהם הסכימו שלא להחזיק יד עני ואביון. ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחד מהתורה בהסכמת הרבים כמו שאמר בזה שעשתה בו פרשה בפני עצמו לא תהיה קדשה וכו' (דברים כ״ג:י״ח) כמו שיתבאר שם ב"ה. ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלהית. אמנם מה שנגפו על זה ישראל פעמים עם שכבר למדו ז"ל מסכימות הספור טעם מספיק והוא עון פסל מיכה אשר לא מיחו (פרקי רבי אליעזר פ' ל"ח). עדיין יש לומר כי מזולת זה היה להם להתקדש ולמלאת את ידם בטהר עצמם מכל פשעיהם לכל חטאתם קודם שיבאו למלחמה עם אחיהם ומלחמת עכו"ם תוכיח נאמר בפרשת שופטים מי האיש הירא (דברים כ') ואמרו ז"ל מעבירות שבידו (סוטה מ"ד.) קל וחומר להלחמם אלו עם אלו וגם היה ראוי ליפול רשות להמלך בגבורה תחלה והם לא חששו ולא נתנו את לבם לדבר מזה אבל כל שאלתם ובקשתם היתה מי יעלה בתחלה למלחמה כי הקפידו על סדר מעלותיהם מדי צאתם ובואם והנה הושב להם יהודה בתחלה. ודי להם הערה במה שלא אמר יעלה כי לא יובן אם יעלה או ירד בתחלה ולא שתו לב ולזה נתנם להרע עמהם כדי שירגישו בעצמם כמו שעשה במלחמת העי. ועדין בפעם השנית ששאלו לא באו עד תכלית הכוונה אך חשבו כי שמא חטאו לערוך מלחמה עם שבט אחד מישראל על כל דבר פשע שיהיה כי אנשים אחים הם כלם. ולזה אמרו האוסיף לגשת עם בני בנימן אחי (שופטים י"ט). ולפי דבריהם השיבם עלו אליו, כי אין חכמה ואין עצה וגו' (משלי כ״א:ל׳.) ובדבר שיש חלול הש"י אם בבנו ובאחיו כלומר אין טעותכם בזה. וכאשר ראו שנגפו בפעם שנית אז באו לכלל דעת וירדו לסוף הכוונה האלהית וימלאו את ידיה בבכי ובצום ולענות עולות ושלמים לכפר בעדם מכל חטאתיכם לפני ה' ואז דקדקו בשאלתם השלישית ונתנו לבם ליטול רשות על המלחמה ואמרו האוסיף עוד לצאת אל המלחמה עם בנימן אחי אם אחדל. ירצה אם אצא עמו למלחמה עם היותו אחי או אם יש טעם אחר שאחדל בעבורו הורני ולא אסור ימין ושמאל ולזה היתה אז התשובה שלמה עלו כי מחר אתננו בידך. וזהו בזה לדעתי דרך נכון. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל לא הוצרכו אל השאלה הג' ולא חדשו בה דבר. ועתה ראה כי אחר שזכר הכחוב זה החטא העצום אשר נפלו עליו אנשי סדום הרעים בממוניהם במה שאחזו באותה מדה פחותה שקראוה מדת סדום והיא אשר הביאה אותם אל שתוף המדה המקולקלת שבכלם שהיא שלי ושלך שלי אשר בה מלאה הארץ חמס כדור המבול עד שקבלו בה את פורענותם כמ"ש הנה יסדר אחריו ספורים אשר יראה מתוכם שדרך המעולים הוא להיות על שאר המדות הנשארות רצונו שלי ושלך שלך או לפחות על דרך החליפין לתת אל הזולת מה שיראה לו ולקבל ממנו הראוי בבא עתו ומקומו וזה יהיה בשני ספורי אבימלך עם אבינו אברהם כמו שיבא ואחר שנתישב כל זה וכבר התרנו כל הספקות הנופלים בעקר זה החטא ועונשו ובעונש בעלי הגבעה הדומה אליו למראה עינים נזכור ג"כ שאר הספקות הנופלות בו ובספורים הנמשכים אליו: