איכה ה:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק והגיונות אל עמי

הטה עוד אזנך ושמע דברי תשובתם כי נעמו לפי הכוונ'. אמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה טפינו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד ואלו ערי המבצר לא אמרו כבראשונ' ומה שנאמר להלן ויבנו בני גד וגו' ערי מבצר וגדרות על מה שעשו לסוף בשובם אמר כן. עוד אמרו ועבדיך יעברו כל חלוץ לפני ה' כאשר אדוני דובר כלומר כמו שנראה שאתה מרגיל לשונך לזכור תמיד את ה' ללמדנו דעת יראה ומוסר. ואח"כ בתנאי עצמו אמר אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן לפני ה' למלחמ' ונתתם להם את ארץ הגלעד לא כמו שאמרו כי באה נחלתנו אלינו וגו'. והקפיד על זה לפי שעדיין לא הודו אלא בתרי מגו תלתא והנה הם חזרו להודות הראשונות ואמרו את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתנו בעבר הירדן אבל במה שאמר ונתתם להם את ארץ הגלעד אמרו שא"א בזה אלא שמעתה ומעכשיו תהיה ברשותם ובחזרתם כלומר שלכך כוונו תחלה באומרם כי באה נחלתינו אלינו ולא זולת זה. והנה משה שמע להם ועשה כרצונם שנאמר ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט המנשי וכן היה נזכר ונעשה על שמו לעולם. מכל זה למדנו את אשר היה בלבבם שמץ דבר עבירה והסרח מאחרי ה' אשר עליו סמך משה בתוכח' זו ועל זה החשד עצמו לדעתי סמכו פנחס והזקנים אשר עמו להוכיחם על דברי ע"א בבירור באומרם להם המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וגו' (יהושע כ״ב:י״ט). והעד הנאמן שאמרו להם ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' אשר שוכן שם משכן ה' והאחזו בה בתוכנו וביי' אל תמרודו וגו'. ירצו אם אולי אתם חושבים כי לבעבור היות ארצכם ארץ טמאה כי לא מעקר נחלת ה' היא לפיכך אתם צריכין לכנות מזבח לאלהי נכר הארץ להוריד הכחות הנכריות עליכם כאחד העמים עברו לכה אל ארץ אחוזת ה' ואל תצטרכו לזה הנה שחשדום שרצו לשבת חוץ מאחוזת ה' ולהסתר מעיני כבודו. ולזה אע"פ שנתנו אמתלאה לדבריהם במה שאמרו שעשו המזבח ללא עולה וזבח כמו שכתבנו במקום הנזכר למעלה והאמינו דבריהם לבלתי עלות עליהם לצבא לא מפני זה הוסר החשד לגמרי. וזה טעם שנאמר וייטב הדבר בעיני בני ישראל ויברכו אלהים ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת הארץ (שם) ואפשר כי באומרו לשחת הארץ כוון שאם יעלו עליהם וישחיתו ארצם והביאום אל ארץ אחוזת ה' הנה ישחיתו את חלוקת הארץ אשר נחלק לפניהם ויצטרכו לעשות חלוק' אחרת ולזה שמעו מהם ויכבד עליהם דבר המלחמה והנה עם זה נתבאר טעם המאמר שזכרנו ראשונ' שאמרו לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳) זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העקר טפל ואת הטפל עקר (במ"ר פ' כ"ב). כי הנה משה אדוננו הוא ראש החכמים השלמים אשר ישכנו ארץ בעוד בחיים חיתם ויבחרו כל עניניה וקניניה בבחינת הדבר הטפל לצורך הגופים ודי ספוקם אשר הוא ענין הגשר אשר ידרכו עליו ברגליהם שא"א זולתו והעבודות האלהיות יהיו להם ייעקר בנין העליה וצורך השלמות הנפשיי העליון אמנם האנשים אשר חשבו הטפל עקר הם הסכלים אשר לבם לשמאלם כי טח מהשכיל מה שישיגו לעסקם זה שתי חסרונות מפורסמות. האחד השפלות והפחיתות באשר הוא צורך הגשר או הפרוזדור לבד. והשני שאף הוא לא ישאר ממנו מאומה בידו כמו שאמרנו ראשונ' ^*ושניהם נרמזו וכו' ר"ל כי חיי ועסקי העולם השפל קרואים לפעמים ד"מ בשם מדבר, יען כי אין בם עץ עושה פרי אמיתי הנשאר לעד, כי כל קניניו חולפים ועוברים, וע"ז ירמוז הכ' "כי לא ממדבר הרים" ר"ל לא ע"י עסקי האדם בעולם הארציי והשפל, ירום ונשא וגבה למעלה בבחינה האמיתית, כי כל קניני הזמן הם פחותים בערכם גם לא יתמידו לעולם, כי אם מהר חיש יעופו ואינם, וע"ז רומז גם מאמר רב"בח שהביא הרב ז"ל (עיין בפנים הספר) שהיה פעם אחת הולך ותר לחקור אחרי תהלוכות בני אדם במדבר חייהם, ונרמז אליו שם לאווזות שמנים, אשר משמנם נשמטו כנפיהם ממקומם ונחלי שמן נזלו מהם בעבור שהתעסקו והשתדלו רק לאסוף הון ולרכוש רכוש זמניי ולהתענג בתענוגים חמריים, וע"כ שאל אותם "אית לן מנייכו לעלמא דאתי"? ר"ל אם יש אחד מדרכיהם וממעשיהם ראוי להחזיק בו, למען השיג על ידו האושר המוסרי בעולם הנצחי? וע"ז הרים האחד את כנפו והראה לו כי מרוב השומן הוא כמעט נשמט ממקומו, באופן שלא יוכל להרום עוד מעל הארץ, ולעוף בו השמים, ר"ל כי בעבור היותו שקוע במצולת התאוות הגופניות לא יוכל עוד לעשות מעשים יקרים וטובים לקנות לעצמו על ידם האושר הנצחי, והשני הרים לו את רגלו ואת יריכו להראות לו כי השומן נוזל מתחתיו, להורות בזה ד"מ כי מכל עמלו ויגיעו עלי ארץ לא יקח אתו מאומה במותו, כי הכל יעזוב לאחרים ולא ישאר כל בידו להמציא לו האושר הרוחני וכאשר ספר דבריו אלה לר"א א"ל "עתידין ישראל" וכו' ר"ל בני האומה הישראלית אשר קבלו את התורה המזהרת אותם להשתדל תמיד בצרכי נפשם המשכלת יותר מבצרכי גויתם, יענשו על זה אם בכל זאת נלכדים כמו אלה ברשת תאות התענוגים הגופניים, ושניהם נרמזו במאמר ולא ממדבר הרים כפי פי' רבי אבא שזכרנו (במ"ר שם) ירצה כי לא מעסקי המדבר הרים בני העליה על הבית גם שלא ירים אדם לעצמו תרומת מאומה כי הכל לזולתו ומה יתרון לו בעמלו ואשר כן בסכלות גדולה חטאו הנה הם מעותדים ומזומנים לקבל רעתם מאת האלהים. והנה בעיני החידה שחד אותה רבה בר בר חנה בכלל האחרות ממינה שנזכרו בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא ע"ג:) זכרנו קצתם בפ' הבכורה שער כ"ד אמר זימנא חדא הוה אזילנא במדבר' וחזינן הנהו אווזי דמשמטי להו גדפיהו משומנייהו וקא נגרי נחלי משחא מניהו אמרו להו אית לן מיניכו לעלמא דאתי חדא דלית ליה גדפא וחדא דלית לי' אטמא כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר אמר לי' עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. והכוונה לפי הנראה כי פעם אחת היה פונה מחשבתו מלמודו אל עסקי העולם דרך המדבר וקניני האדמה וחזא הנהו אינשי דדמייאן לקאקי חיווארי דלי הדעת ושמני הבשר ונכסים וכבוד עד שרפו ידיהם לעסקי נפשם לטרופם וטרדתם אחרי ממונם. עוד ראה כי לא נשאר בידם טובם אבל שהכל נמשך ויוצא מהם דרך נחלה וירושה לבאים תחתם ולזה היתה שאלתו היתכן לקחת שמץ מדרכם לחזות בנועם ה' לעולם הבא. והאחד מהם הרים הכנף להורות איך נשמטו ממנו כלי המעש' בעקר מלאכתו לסבת שמנוניתו והשני הרים רגלו להורות לו הנחל היורד תחתיו וללמד כי לא נשאר בידו מאומה מכל עמלו והרי הם עדים נאמנים על שתי החסרונות אשר עליהם נאמר ולא ממדבר הרים וכאשר הליץ דברי חידתו לפני ר' אלעזר א"ל עתידין ישראל לתת עליהם את הדין. והכוונה כי לפי פרסום זה הטעות א"א שהטועים בו מזאת האומה הנבחרת אשר נתייחדו להיות מבני עלייה לא יתנו על זה את הדין. והנה באמת בני גד ובני ראובן הם העידו על עצמם היות לבם לשמאלם בנטותם אחר הטפל במה שחבבו ממונם יותר מגופם וכ"ש מנפשם וגערת חכם אליהם אפילו בענינים הזמניים היא מפלשת ועוברת ומכונת אל העקריים אשר אל לבו הימני בלי ספק והם לא שמעו ולכן היו ראשונים בפורענות כמו שדרשו עליהם (במ"ר שם) נחלה מבוהלת בראשונה וגו' (משלי כ׳:כ״א). הנה שנתבארו אלו המאמרים יפה ונודע טעם הספור הזה הנכבד והמשך הספורים אשר לוקחו עמו ובהסכמת המשל הנפלא ששם אותו יחזקאל מענין שפות הסיר במדרגות הספוק אל הבית ואל העליה אשר אבותינו הראשונים הפכו השטה ועליהם נתרעם ירמיהו בנבואתו כאלו פירש המשל ההוא הנזכר בזכרון הנמשל בעצמו כפי מה שביארנוהו אמר ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי וגו'. הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני וגו'. לכן עוד אריב אתכם וגו'. כי עברו איי כתיים וגו' (ירמיהו ב׳:י׳). אמר כי הכוונה בהביא אותם אל ארץ הכרמל הוא כדי שיאכלו פריה וטובה על דרך הספוק להכרח החומר שהוא הטפל בעוד שיהיו עוסקים הם או השלמים שבהם בפעולות המיוחדות אל צורתם שהוא העקר כי בזה יהיה הכל קדש ולכך תקרא ארץ קדושה כי תשמישי קדושה אינם נזרקים אמנם אתם לא שמעתם אבל היה לכם הטפל לעקר והעקר ללא כלום ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה שכיון שלא נמשך מהטפל השירות ההוא הנה הוא נהפך לטומאה ולתיעוב כי כן הוא טמא ומתועב מצד עצמו בעיני השלמים ופירש הסבה ואמר הכהנים לא אמרו איה ה' וגו': וזה כי אין צריך לומר שכללם לא ישתמשו בהם על האופן הנזכר להשתדל כל אחד ואחד מהם בהשגת העקר הראוי לו אלא שאפי' להיות רובם משתדלים בעניני האדמה והשרידים מחזיקים בעבודתם ושלמותם שהוא העקר לא ראו כי הכהנים הנגשים אל ה' לא אמרו איה ה' שאכלנו משלו מאשי ה' ונחלתו ותפשי התורה אשר היא להם למורשה ולעקר לא ידעוני והרועים אשר מניתי על הצאן להנהיגם בדרך ישרה וללמדם דרך השמוש הזה שאמרנו פשעו בי כי הם קלקלו בעצמם וכלם נמשכו אחריהם והנביאים אשר היה להם להכין עצמם לנבואה אלהית לסבה עצמה פנו לאלהים אחרים וינזרו לבשת להשגת אלו הדברים המדומים אשר היה להם לעקר. ועל דרך האמת באשר לא יועילו הלכו כי הכל הוא הוצאת הזמן ואפיסת הכחות בבנין תכבש לבד כי הכל הוא ללא תועלת כלל כמו שאמרנו. והנה להיות הסכלות מבואר כמו שאמרו חז"ל על זה (במ"ר פ' כ"ב) ולב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳) לזה הגדיל עליהם התלונה והמריבה באומרו לכן עוד אריב אתכם נאם ה' ואת בני בניכם אריב (שם). יאמר שיריב עמם הריב אשר לאלהיהם עמם על נפלם בסכלות הזה מבלי השתמשם מהחלק השכלי אשר נתן בהם לענין מבואר כזה וגם את ריב בני בניהם יריב אתם והוא התרעומות שיש לבנים ולבני הבנים על האבות החוטאים מצד הרע והנזק שגרמו עליהם באומרו אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה׳:ז׳-ח׳) ופירש עוד טעם הריב ואמר כי עברו איי כתים וגו' ההמיר גוי אלהים וגו' (ירמי' שם) יאמר כי יראו באיים הקרובים וישלחו לחפש ברחוקים וידעו ויבינו הנסה אלהים לבא לשכן שכינתו בתוך עם ולשון להנהיגו ולהישירו ככל אשר יעשה להם על דרך המעלה והרוממות על כל יתר העמים לשם ולתהלה ולתפארת שהגוי ההוא יחלוף אותו וימירנו באל זולתו זה ודאי לא ימצא בשום מקום שאם ימצא שהמיר גוי אלהים באלהים אחרים לא יהי' שם אונאה כלל כי שניהם המה לא אלהים אמנם עמי המיר הכבוד הנפלא שזכרנו בלא יועיל. והוא ממש מה שאמרנו חושבים העקר לטפל והטפל לעקר וכמו שאמר ראשונ' וילכו אחרי ההבל ויהבלו ובמעשה העגל שער נ"ג נתבאר זה הכתוב ג"כ. שומו שמים על זאת וגו' (שם) הנה בזה נמשך על סגנון המליצה שזכרנו ראשונ' שסמכנוה אל מאמר אנכי בראתי ארץ ושמים ואדם עליה בראתי (ישעיהו מ״ה:י״ב) כלומר שהארץ נבראת בעבור החמר ולצרכו והשמים לצורך הצורה השכלית ושלימותה ולזה אמר כי אחר שהם אינם משתמשים מהכח השכלי כלל הנה השמים בבחינתם כבר היו לבטלה וראוי שישומו ויחרבו ולא יעמדו עוד לתועלת זה העם אשר אין להם שכל כלל מה שהוא מבואר מאד ממעשיהם המקולקלות בסכלות מפורסם והוא כי שתים רעות עשה עמי אשר לא יחטא בהם שום סכל כל שכן בשתיהן יחד והוא עזבם אותי ומתרחקים מעלי עם היותי מקור מים חיים טהורים שאין להם הפסק בשום זמן מהזמנים והוא ענין הצלחת הנפש ודבקותם בו לנצח נצחים כי אין סכל שיבחר בזה והשנית היותם בוחרים ומשתדלים באלו הענינים הפחותים ולוקח להם לעקר בתכלית החריצותם עם שלסוף אין בהם ממש והוא אומרו לחצוב להם בורות והוא ענין ההתעמלות הרב בורות נשברים וכו' ענינים חלושים ופחותים שאין בהם שום תועלת ולזה אמר שימשך משם הסתלקות ההשגח' ויעזבום למקרים ולמלכי הארץ אשר בחרו עבודתה כמו שיאמר בסמוך העבד ישראל וגומר עליו ישאגו וגו' (ירמי' שם). כמו שיתבאר בשער הבא ב"ה כי בזה די לכוונתינו בשער הזה להורות על ההישרה השלימה הנמשכת באלו הענינים הסמוכים ללמד בני יהודה וישראל למאוס ברע ולבחר בטוב כי היא ואין זולתה הוא דרך החיים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק:

עם היות שכוונת השם יתברך שלא מיחה בידם הית' אל הסבות שזכרנו ראשונה מ"מ היו ישראל משתדלים מאד לעבור דרך ארץ אדום כדי שלא לסבוב אותה שיש בו צער גדול כמו שיזכור להלן. (ד) ולזה נתייחס זה השליחות למשה לומר שלא מנע מהם ההשתדלות הראוי (ד) ולזה סדר השליחות בטעמים ודברים היותר נאותים לפי הכוונה והליץ בעדם טענות חזקות האחד מטעם האהב' והקורבה הגדולה ולזה אמר כה אמר אחיך ישראל כמ"ש בכל מקום אחיך קודם (ב"ב ק"י:) הב' אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו לפי שמדרך העולם לגמול טוב וחסד למי שסבל רוב תלאות וכמ"ש חנוני חנוני אתם ריעי כי יד אלוה נגעה בי (איוב י״ט:כ״א). אמנם לפי שהתלאות המגיעות לאדם יבאו מאחד מג' צדדים. אם מרוע בחירת הסובל כמ"ש אולת אדם תסלף דרכו כו' (משלי י״ט:ג׳). או מרוע ההזדמנות כמו שיקרה אותנו בגלות הרע הזה שמצאנו השעבוד בעבור שנמצינו בו ע"ד שאמר אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה׳:ז׳) שכבר קרה לנו כעבד הנולד בבית השבי שלא נכנס שם בחטאו ולא בבחירתו. והג' מצד רוע הזולת כי יצאו אנשים בני בליעל ויקומו עליו והזיקוהו הנה לזה זכו שלשתם כי כלם חברו ברוע תלאותם. הראשונה וירדו אבותינו מצרימה כי מרוע בחירתם ירדו לשם וכמ"ש לגור בארץ באנו וכמ"ש יהושע (כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרימה כאשר ביארנו היטב בשער ל"ו. ועל הב' אמר ונשב במצרים ימים רבים ומזה הוכרח לנו ההמצא לשם ולא הית' היציאה בידנו. ועל הג' אמר וירעו לנו מצרים כו'. ועל הג' ענינים אמר את כל התלאה כמנהג במלת כל והנה עם זה השלימו ב' הטענות הראשונות אמנם על הג' אמרו ונצעק אל ה' וישמע קולנו לפי שכבר יתרצה הנשאל להיות השואל איש חסיד וקרוב לאלהיו ולזה הודיעוהו שכבר יש אלהים קרובים אליהם בכל קוראם אליו. ועל הד' אמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש לומר שכבר יצאו מעבדות לחירות ויצא להם שם בארצות ובממלכות הארץ וראוי להם שישאו פניהם כי הם יושבים ממולם ויוכלו להחזיק להם טובה על הדבר. והה' שמה שבקשו ממנו אינו רק בזה נהנה וזה אינו חסר כלל וזה מה שביארו לו יפה באומרם נעבר' נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם וגו'. אמנם תכן זה הענין לדעתי הוא כפי מה שאזכור וזה כי היה בארץ אדום גם בארץ סיחון הענין שישנו בהרב' מהארצות בהיות בהם שני דרכים לעבור בהם. האחד הדרך העובר בתוך הערים והמדינות הגדולות ובמקום ההוא אין מקום לעשות נזק בשדה ובכרם ולא לשתות מי באר מפני שהוא עשוי' דרך ההרים והמדברות אשר אין שם דבר מכל אלו והארץ הנעבדת גם מרעה הבקר והצאן אשר להם מבפנים רחוק אל הצדדים גם אגמיהם ויאוריהם וכל מקוה מימיהם אשר מהם ישקו כל העדרים כלם רחוקים מהדרך ההוא כדי שלא יזיקו בהם העוברים דרך המדינות והדרך הזה הוא ודאי דרך המלך וחיילותיו אם מפני שדרך המלך לבא דרך הערים והמדינות ואם מפני שהם בוחרים ללכת ארץ לא זרועה שלא ישחיתו העם אשר ברגליו הגדיש או הקמה או השדה. אמנם יש דרך אחרת והיא דרך המסיל' העולה בתוך ארץ עבודתם ומקום מרעיתם אשר בדרך ההוא הם הבורות והאגמים וכל מימי מקניהם ובריכות מים המשקות את ארצם ומנהג המלכים ואדני הארץ למנוע עוברי דרכים מן הדרך הזה ולהטותם אל הדרך הנזכר ראשונה אשר דרך הערים לשתי סבות. הראשונ' שלא יזיקו בארץ הנעבדת ושלא יאכלו וישתו במרע' מקניהם. והשנית כדי שיבואו אל העיירות לקנות שם אוכל לנפשם וכל צורכם ואנשי הערים ימכרו להם מחיותם וירויחו ויעשירו ולזה שמים מכם גדול בדרך ההוא אשר במסיל' כדי שיסורו ממנו ויבאו דרך היישוב ואם אולי יבאו ויעברו דרך שם כבר יפרעו במכם ההוא מה שיזיקו בדרך הלוכם או מה שימנעו מהועיל למדינות. והנה בפעם הראשונה לחשבם שלא יחפצו בתועלת המדינות ובשמירת ארץ עבודתם אמרו להם נעבר' נא בארצך. (ה) ירצה דרך המדינות לא דרך המסיל' ולזה לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר כי אין דבר מזה בדרך ההוא אבל דרך המלך נלך הוא דרך העיירות והמדינות ולא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך. והנה עם זה שלמו החמש' טענות. והנה מלך אדום לא שמע אליהם ולא פנה לטענותם ומהר תשובתו בקיצור דברים לאמר לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך כלומר מה לנו ולכל אלה הדברים הנה החרב עקר. ולפי שאמר לא תעבור בי חשבו כי אולי לא נתרצה לזה שמא יפחדו מהם פן יחזיקו במדינות בהכנסם בתוכם כי עם כבד הוא ונלחם בם והעלום מארצם ואולי יאותו להם שילכו דרך המסלה אשר מחוץ ליישוב רק בשיבטיחום מהנזקים המעותדי' בדרך ההוא והכתוב העיד שכך היה באמת כמו שאמר ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם וגו' (דברים ב׳:ד׳). וכן נאמר ונעבר מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר (שם) לומר שאף על פי שלא נתנום לעבור בארצם לא נסעו מהאחוה כי מיראה עשו גם בנטותם מעליהם הספיקו אותם בלחם ובמים כמ"ש אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תקנו וגו'. וכן אמר אוכל בכסף תשבירני ואכלתי וגו'. כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר. (שם) (ו) והנה להרגיש' כי מחמת יראה היו עושים חזרו לשלוח בהם לומר במסלה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני כי א"א זולת זה לרוב הזדמנם לשם ונתתי מכרם אבל כיון שלא רצית ליטול ממני המכס דרך כבוד במחיר ספוקנו בלחם ובמים בדרך היישוב ועל הדרך שזכרנו תדע שלא נפרע לך המכס המונח בדרך המסלה כי זה יכבד עלינו להיותנו רבים מאד. וגם כי הוא דרך שעבוד וקלון לא נוכל שאתו בשום פנים (ו) וזהו טעם רק אין דבר ברגלי אעבורה מלשון כל העובר על הפקודים (שמות ל׳:י״ג) ולא יעבור עליו לכל דבר (דברים כ״ד:ה׳) כלומר אטה דרכי מדרך המלך אל דרך המסל' ואפרע ממה שאקח מהמזונות רק אין דבר בדריסת רגלי אפרע כדרך העוברים בדרך ההוא אשר יעבור עליהם דרך המכס. והוא הדבר עצמו אשר דברו משה במשנה תורה אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעבר' ברגלי. ירצה רק באופן הזה אעברה ברגלי ולא בזולתו כמו שאמרנו שיהיה פרעון המזונות במקום המכס ולא באופן אחר. ולזה היתה התשוב' השנית לא תעבור כלל כי לא רצו שיעברו בארצם בשום צד מפני היראה כנזזכר ונטו מעליו: ויסעו מקדש וגו' ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא וגו'. על אשר מריתם פי וגו'. כבר ביארנו טעם אלו הכתובים בשער הקודם: קח את אהרן וגו' והפשט את אהרן וגו'. זכות גדולה וכבוד היה לו שהיה רואה גדולתו ירושת נחלה לבנו בחייו ולפניו ואפשר שעל זה אמרו שנתאווה משה לאותה מיתה (ספרי פ' האזינו). וכבר דברו בזה המדרשות: ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו כתב רש"י ז"ל בבגדי כהונה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו לפניו וא"ל הכנס במער' וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד ומהקטיר הקטרת והעלות הנרות העלה אתו הר ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה גדולה והפשיטו אותם ע"כ. יראה שהוצרך הרב לכך בעבור שלא נזכר והלבש את אהרן את בגדיו. אמנם במדרש (מדבר רבה פרשת י"ט) ובילמדני התירו זה אגב דבר אחר אמרו שם והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים שהיו צמר ופשתים אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה וא"ל קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים וגו' (ויקרא ח׳:ב׳) בו בלשון א"ל להעלות להר וגו'. הרי שפירשו שבכלל אומרו קח את אהרן הוא מצוות הלבישה לצורך העליה שהוא מצוה חדשה אשר לא עובד בה עד הנה וכבר כתבנו בדברים אשר בשער ענין ההפשט' וההלבש' ומעשה נסים ודרך מעלה וכבוד שנעשו לו ע"פ הבריית' שבתורת כהנים: וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה וגו' (ז) מפשט הכתוב יראה שלא נקבר אהרן בהר ההר כי לא נזכרה שם קבורה במקום מותו לא בכאן ולא בפרשת המסעות והקרוב כי לפי שמת בגבול ארץ אדום וכבר יצאו לקראתם בעם כבד למלחמ' חששו שמא יקחוהו משם אם להתעלל בו או לעשותו ע"א ולפיכך נשאוהו משם וחזרו לאחריהם ז' מסעות לקברו במוסר' שהיא מקום חוץ לארצם ולא נזכר במותו בכל מקום שהיה בארץ אדום ומה שנאמר להלן ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם וגומר (דברים י') (ז) הנה מלת שם מת אהרן תאמר על כללות הארץ ההיא לכל המסעות ההן או על המשך הזמן ההיא אמנם ויקבר שם על המקום המיוחד אשר זכר והנה חז"ל נתנו טעם אחר והוא ידוע (במ"ר פ' י"ט) וזה שאמרתי הוא נכון: וישמע הכנעני וגו'. (ח) יגיד שכבר הורגשה להם מיתת הצדיק עד שרדו בהם אויביהם אלא שהגינה עליהם השגחת השם שלא הרגו מהם איש אלא ששבו קצתם. וכאשר שבו אל ה' ונדרו נדרים שמע זעקתם ונתן אויביהם בידיהם והחרימו עריהם והחזירו להם את שביים. וכבר כתב זה הרמב"ן ז"ל ונתן טעם בענין זה החרם כשאמר שיהיה זה לאחר שיכנסו לארץ ויגיעו לארצם כי עתה חוצה לה הם עומדים אנא שהקדים פניהם מלך ערד לעבר הירדן למלחמה והוא נכון: ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך יראה בדרך הפשט שהסבוב ההוא היה להם לצער הנפלא כי ארוך הוא מאד וקצרה נפשם בו (ט) ומתוך צערם באו לבקש תואנות ותלונות מצד הלחם ההוא האלהי שנזונים בו וגם המים הנתונים להם בנס ואמרו שהדברים אשר להם כן הן בלתי בטוחים וכמו שאמרו אין סומכין על הנס (קידושין ל"ט.) ואחר שהם קלי ההסרה היה נחשב להם כאלו אין להם די ספוקם והוא אומרו וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי איו לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל כי אחר שלא נתפייסה נפשם על זה הלחם להיותה נקל ההסרה בעיניהם הרי הוא כאלו אין להם (ט) ולפי זה דן אותם השם יתעלה על פי דרכם אמר כיון שאין חפצכם לחיות כי אם על המנהג הטבעי אף אני אעשה זאת לכם שאניח הנחשים השרפים אשר במדבר הגדול ההוא לטבעם ולא אחסום פיהם מהזיק לכם כמו שעשיתי עד הנה וכן עשה וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש וגו'. אמר שידעו והכירו שאי אפשר להם בארץ ההוא לחיות רק דרך נס. ולזה הודו במה שחטאו עליו ראשונה ובקשו ממנו שיתפלל על חזרת הנס ההוא למקומו וזהו מה שאמר לו השם יתברך למשה אחר תפלתו עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (ט) והוא שיכירו וידעו הענין הגדול הנסיי הזה שיחיה המוכה במכה ויתרפא החולה במחליא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שההזדכרות + או ההסתכלות במזיקים או בתמונתם ימיתם והוא קיום ענין האמונ' ביכולת האלהי אשר עליה נאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳). והוא שאז"ל וישימהו על הנם מלמד שזרקו למעלה ועמד באויר (במ"ר פ' י"ט) לרמוז להם ע"פ ה' כי כמו שהיותו עומד באויר הוא נס מפורסם כן הוא נס גמור שהנחשים השרפים המצויין ביניהם לא ירעו ולא ישחיתו ומתוך זה יחזרו לבוראם לדעת ולהכיר מעשה ה' כי נורא הוא וכל זה הוא שוה לפי מה שהורגלנו בו מענין הנסים. אמנם לפי שהשרשנוהו ויסדנוהו אנחנו בשער הט"ו אצל ומוראכם וחתכם (ברא' ט') ונתפשט אח"כ בהרב' שערים שנרמזו קצתם לשם הנה הנס הוא בהפך כי לפי הטבע המעולה והחכם המשרת בהכרת מדרגות הנמצאות ומעלתם הנה היה נס והפך הטבע שישיך הנחש את איש או שיגעיהו שום נזק מפאת שום נמצא מהנמצאות כל עוד שיהיה האיש שלם בצורתו ודמותו דכתיב בצלמנו כדמותנו וירדו וגו' (שם א'). ולפי שהיו ישראל כל ימי היותם במדבר הגדול והנורא ההוא במין הזה מהטבע האלהי בכל אשר הוצרכו להם כמו שנראה מדי צאתם ובואם הנה גם כן הנחשים לא הזיקו להם כי לא היה לאל ידם לפי הטבע ההוא המשובח. ואולם עכשיו בנסעם מהר ההר כשחסרו הצדיק ההוא נתמעט זכותם וקצרה נפשם בדרך שהוא ענין מיעוט דמותם וקטנו מהיות לאיש המכוון בשעת הבריא'. ומזה נפל מורך בלבבם ושבר רוח בנפשם לבלתי סמוך על שלחן גבוה על הדרך המעול' מהטבע האלהי שזכרנו כמו שהיו סמוכין עד הנה ולזה אמר וידבר העם באלהים ובמש' וגו'. לומר שאי אפשר להמשך אחר ענינים אלהיים הנמשכים באמצעות הנביאים כמו אלה. ואמרם כי אין לחם ואין מים לומר שאינם כדאי להיות להם עוד לחם אבירים ומים נאמנים כמו אלה שקפחו מעשיהם קפחו פרנסתם ולפי שהסרת מזונותיהם מהם בזמן ההוא היה נס לפי זה הטבע החכם כמו שכן היה נשיכ' השרפים ג"כ לזה התירם להם כלומר ראו עתה כי עמידת הנחשים מהזיק ומציאות פרנסתכם על הדרך ההוא ענין אחד הוא וכשם שאתם כפויין אצל הענין האחד גם אני אשנה הטבע ההוא אצלם ויכופר בריתם עמכם. אמנם אחר התשוב' והתפל' נאמר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וגו' והכוונ' שיודיעם אמתת זה הענין הנכבד ושישים להם בדעתם ובציורם שלוח השרפים בהם לנס וחוץ מהטבע המוטבע בהם אם היו על שלמות צלמם ודמותם והיה כל הנשוך בקוצר נפש וחסרונ' והביט אל זה הענין הנכבד וראה אותו וחי כי ישתדל להוקיר נפשו בעיני אלהים ובעיני כל בריותיו וישוב לבוריו. ובהגד' והבאתיו בפ' עמלק וכי ידיו של משה עושות מלחמ' וכו' וכן אתה מוצא עשה לך שרף ושים אותו על נס וכי שרף ממית ומחיה אלא כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונים לבם לאביהם שבשמים מיד מתרפאים ואם לאו מיד נמוקים (ר"ה כ"ט.) והנה שני הענינים הנזכרים בהגדה זו ממלחמת עמלק וממעש' הנחש הם מעידים פה אחד עדות נאמנה על כל מה שאמרנו כי ההסתכלות כלפי מעלה וכלפי מטה הוא עלוי הרוח ושבר הרוח שאמרנו. ואמר שעשה משה כן וישימהו על הנס כאשר צווה ומה נכבד טעם אומרם שזרקו למעל' ועמד באויר (במ"ר פ' י"ט) שזכרנו ראשונה להודיעם כי כמו שהוא נס בו העמיד' באויר ככה הוא נס הגעת הנזק להם מהם כי בהפך מזה כבר הוא ידוע להם ואין צריך לו מופת. ואמר שהגיע מהכרתם לשיעור שכוון מהשם ית' והיה אם נשך הנחש והביט אל אמתת הנס ההוא וחי. ואין ספק כי היא רפוא' אמתית עצמית א"א בענין אחר.

ואם ה״מדה כנגד מדה״ בנוגע להכלל הוא דבר הנרגש בחוש ממש, איך יתכן שלא תהא מדה זו נוהגת בנוגע להפרט? והלא דברים קל וחומר, אם לא קצרה יד ד׳ לקיים את ה״פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים״ (שמות כ, ה), מה שלכאורה יפלא ״אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה״ (ירמיהו לא, כח), ״אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונתיהם סבלנו״ (איכה ה, ז), הכי אפשר שחלילה תקצר יד ד׳ לענוש לכל אחד כגמולו הרע, מה שגם השכל מחייב זאת?