איכה ה:כ מחשבת ישראל: עקידת יצחק

ובמדרש (ש"ר פרש' כ"ו) היש ה' בקרבנו אם אין מה ענין זה לזה משל לתינוק שהיה רכוב על כתיפיו של אביו והוא שואל עליו. א"ל אתה רכוב על כתפי ואתה שואל הרי אני משליכך ויבוא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם ויבא עמלק. ואיפשר שזה המרד נודע לו לעמלק וחשב כי בא יומו להתגבר עליו ממאמר אביהם (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך כפי תרגומו. והוא מה שנרמז באומרו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' וסוף אתה עייף ויגע ולא ירא אלהים כמו שביארנו כי ידע היותם על זה האופן עם אלהיהם. ואיפשר שכוון זה במה שאמר (ש"א ט"ו) אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים שמשמע ששם לו מארבים לדעת מה טובם: והנה באומרו וילחם עם ישראל ברפידים כלל בטוב הבחינה כל מה שאמר בפרשת זכור כמו שפירשנו. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים (התר ספק א') עתה שנודע הטעם אשר לא יצא משם בצבאותם לצוות למשה לעשות להם חיל כי הוא רצה בצערם ובעונשם. הנה נתפרסם צדקת משה רבן עמהם כי לא די שמחל על עלבונו אלא שנתאמץ בכל עוז לעמוד בפרץ לפני אלהיו המקנא לו והשיב חמתו מהשחית והתקין עצמו למלחמה למטה ולתפלה למעלה על צד היותר נכון שיכול עליו. ולזה אמר אל יהושע בחר לנו אנשים. (א) כי צריך היה לבחור אותם שיהיו אנשי מעשה ובעלי זכות לא מהחוטאים וגם שיהיו גבורים אנשי חיל דכולי האי ואולי לפי צורך השעה וכמו שתרגם אנקלוס (במדבר ל״א:ה׳) וימסרו מאלפי ישראל ואתבחרו שגם אותה מלחמה באת ע"י חטא השטים ועתה התחזק והיה לבן חיל כי מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי ויהיו ידי פרושות השמים בתפלה לפייס ולרצות שלא יצא קצף מלפניו יתעלה להכשילם במלחמה כמו שיתחייב משיעור מרדם. ויעש יהושע כאשר אמר משה להלחם בכל עוז בעמלק ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה כי הוא היה המתפלל שם לעיני כל ישראל והם היו שם ללוותו ולסייעו: והיה כאשר ירים משם ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. (ב) אמר שנתברר להם שם מאד תועלת תפלתו על אותו השיעור שזכרו הרופאים בסגולת הפיאוניא' לנכפה כי בשומה עליו תסור ממנו הכפייה ובסורה תשוב וזה כי כאשר ירים משה ידו בתפלה היה מעביר זעם השם מהם והיו נשארים על טבעם וגבר ישראל כי היו רובי רבבות יותר מעמלק. אמנם כאשר יניח ידו מכובד משאה וגבר עמלק מפאת ההשגחה שסרה מהם ומגברת כחו: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. (ג) אמר שכבר קרה לו למשה בזה לסבת חסרון שלמותם כמקרה שאר האנשים אשר כח אין בהם להעמיד ידיהם פרושות השמים זמן עד שהוצרכו להביא אבן שישב עליה כדי שיוכלו אהרן וחור לסמוך ידיו מזה אחד ומזה אחד מבלי שיצטרכו גם הם להרים ידיהם למעלה כי לא יוכלו שאת: ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש. (ד) יאמר כי היות ידיו כן עד בא השמש היה חוזק האמונה להם לישראל בה' כי בנשאם עיניהם כל היום אל ראש הגבעה מכירים כי לולי תפלת משה בחיר י"י היו נופלים לפני אויביהם בעונש מה שהכעיסו לפני אלהיהם ויעשו תשובה. ובאגדה (ר"ה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וגו' וכי נחש ממית ומחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקים. והכוונה שהנצחון והנפילה והחיים והמות בהיותם עניינים הפכיים בתכלית ההפכיות הנה א"א להם שימשכו מהתחלה אחת עד שיהיו הידים עצמו שוברות מלחמה ועושות מלחמה וכן שיהיה הנחש ממית ומחיה. אלא שזה יתחייב מהתחלפות לבם בתכלית ההפכיות והוא היותו מכוין לשמים או לשעות בדברי שקר. והנה הכרתם הענין הזה היא חוזק אמונתם בלי ספק: ויחלש יהושע את עמלק. (ה) אמר כי לסבה שקדמה לא הספיק כל זה הטורח רק להחליש אותם וגם זאת החולש' לא באת להם מפאת ההשגחה הדבקה בהם שבה נעשו מלחמות הכנענים שנאמר בהם (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי עתה הפעם לא עמדו על נפשם כי אם בחרב ובחנית כאחד האדם. ויתכן שעל זה אמר דוד (שמואל ב א׳:י״ח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר כמו שכתבנו בשער ל"ב אצל אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. והריוח והצלה היה להם כי שמע השם אל תפלת עבדו שלא להיות בעוכריהם. ולפי שהיה ענין זה על הדרך שאמרנו דוגמת בנו יחידו של מלך שמרד באביו והרים עליו יד ויקצוף המלך עליו מאד וחמתו בערה בו ובשעת הזעם עמדו עליו בני אמתו להמיתו והאוהב הנאמן השתדל בכל עוז להפר כעס המלך לבלתי השחיתו גם הוא ויצא ונלחם מלחמתו כי הנה מצד אחד היה לו למלך להחזיק לו טובה כי הציל את נפש בנו יחידו מיד המבקשים לכבות את גחלתו ומצד אחד לא רצה שיודיע זה לבן כי עדין הוא בכעס עמו (ו) לזה אמר כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'. ירצה כתוב זאת זכרון בספר שאני מחזיק לך טובה על מעשה זה ושים באזני יהושע משרתך הלוחם מלחמתך לו לבד ראוי להודיע כי עכשיו אין רצוני שיתפרסם לזולתכם שעשיתם בהצלתם הטוב בעיני ותדע מעתה כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים להשלים ולגמור את אשר התחלתם עשוהו. ולבשורה זו בנה משה מזבח ויקרא שמו י"י נסי כי היה י"י לו לאות ולמופת כי רצה במעשיו וקבל לגמור על ידיהן את אשר החלו לעשות. והנכון כי לפי שידע שאם יפול זה המעשה על ישראל לבדם לא ישלימוהו כראוי כמו שכן עשו בשבעה עממין שזרזם לאבדם ולמחות זרעם התרה בהם (במדבר ל"ג) והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וגו' ואמר (שם) כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם ולבסוף הותירו והותירו. גם במלחמה זו עצמה שצוה עליה בתורה באותו שיעור שנזכר ועוד ע"י שמואל הנביא אל שאול בכמה זרוזיו והנה הוא פשע בה לבלתי השלימה בכל האופנים שזכרנו. והיות הכרתת זרעו של עמלק דבר שהוא צורך גדול להצלחת ישראל כמו שיתבאר בשער נ' הנזכר. הנה לזה כשייחס האל יתעל' מעשה זה בעצמו באומרו כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים שמח ובנה מזבח זה להודות ולהלל על השמועה וקרא שמו ה' נסי כלומר ה' איש מלחמה הוא בעל הנצחון הזה כי הוא ולא אחר ישא את נסי בה. ופי' זה באומרו ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ירצה הטעם שאמרתי ה' נסי כי יה ה' צור עולמים נשא ידו על כסאו לאמר מלחמה לי"י בעמלק וגו'. ומעתה נצח ישראל לא ישקר. (ו) ואע"פ שיצוה לישראל לעשות מלחמה זו הוא ישלים מה שיחסרו הם וכמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד: (ו) ויתכן עוד לומר כי לפי שכבר פשע עמלק במעשה הזה שתי פשיעות גדולות זו גדולה מזו. הקטנה מהנה כי לא זכר ברית אחים ועברתו שמרה ליום פקודה אשר שברו שהיו מקדמים להם בלחם ובמים והגדולה כי לא זע ולא חל מפחד ה' אשר נקרא שמו עליהם וכל מלכי הגוים נבהלו ורגזו וחלו מפניו וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תצא) שהביא ידו באמבטי רותחת והנה באמת היה הלחמו עם ישראל בעת ההיא כשולחו יד אל כסא ה' לחלל כבודו ולהתריס כנגדו. והיה מהראוי שכל אחד מהם ינקום חלק נקמתו. לזה אמר עם היות שתחת חטאתו לישראל הוא עתיד לצות להם לסוף. אמנם לעונש חטאתו העקרית והוא שהרים יד על כס יה יהי' עונשו כי מלחמה לה' עצמו בעמלק מדור דור כי על ידו יגמר דינם בלי שום מונע ועכוב מכל הנזכרים למעלה ע"י שאול במלחמ' זו וע"י זולתו בזולתה מהמלחמות המוטלות עליהם: והענין הזה בעצמו וכל אשר דברנו עליו הוא מה שכונוהו חז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה (תנחומא ס"פ אחרי) אמר להם הקב"ה לישראל לשעבר הייתם נושעים על ידי בני אדם וכו'. וזה כי לפי שכלל העם המנהג הם חסרי השלמות בענינם ואינם דבקים עם אלהיהם אשר לפי זה היה מההכרח שתהי' פרנסתם והנהגתם ע"י אמצעיים והם היותר שלמים וקרובים אל ה' שבהם ויהיו פעולות האנשים אשר בעפר יסודם ואף כי יהיו היותר שלמים שבמין כמשה ואהרן ואין צ"ל כל אשר נמשכו בדורות האחרונים בלתי איפשר להמלט מהחסרון או החסרונות בבחינ' או בחינות כמו שהיה הענין במעשה שאול זכרנו במלחמה זו וכדומה והיה מההכרח שלא תשתלם ישועת העם על ידם לגמרי ושלא תתקיים הצלחתם לעד אבל הם נושעים על ידם זמן מה וחוזרין ומשתעבדין כפי מה שחוייב מחסרונן. אמנם לעתיד לבא בשוב ה' את שבות עמו שימול להם לבות האנשים ויהפכו כלם שפה אחת ברורה לקרא בשם ה' ולעבדו הנה אז הוא יתברך בכבודו ובעצמו ימלוך עליהם ויפרנסם וינהיגם ויגאלם כי הם מעצמם יזכו לישועה וגדולה. ושוב אינם חוזרין לשיעבוד בהסתלק סבתו מה שעד הנה לא נסתלקו סבות השעבוד ע"י שאר הפרנסים. הוא מה שאמר הנביא (ירמיהו כ״ג:ז׳-ח׳) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם. ירצה כי בימים ההם ובעת ההיא יכירו ישראל מעלת הגאולה ההיא הנעשית ע"י עצמו שתהיה נפלאת ונבדלת מגאולת מצרים בשלשה עקרים גדולים. האחד מה שיורה על כללות ממשלתו. השני על עוצם אמתתו ונאמנותו. והשלישי על גדולת השגחתו: ועל האחד אמר אשר העלה ואשר הביא מארץ צפונה ומכל ארצות אשר מזה יראה כי מלכותו בכל משלה. אמנם במצרים לא נודעה גבורתו כי אם על המצריים לבד והוא שטעמו משה בשעת הצורך (במדבר י״ד:ט״ו-ט״ז) ושמעו מצרים וגו' ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת וגו' ועתה יגדל נא וגו': ועל השנית אמר את זרע בית ישראל כי מעשה ארץ מצרים היה עם הבנים הקרובים אל האבות הנגשים אליו אשר נשבע להם בו ומי יודע אם לדורות האחרונים ישכח בריתו ואמונתו וכבר חשש לזה משה באומרו (שמות ל״ב:י״ג) זכור לאברהם וגו' אשר נשבעת להם בך וגו'. והנביא אמר (ירמיהו י״ד:כ״א) זכור אל תפר בריתך אתנו (איכה ה׳:כ׳) למה לנצח תשכחנו וגו'. אבל המעשה הגדול והנורא העתיד להיות באחרית הימים יהיה עניינו עם כל זרע זרוע אשר יזרע על כל פני האדמה בדורות הרבים ההם אשר עברו עד עת קץ ובדבר ההוא יודע בגוים כי הוא נאמן בבריתו ושומר חסדו לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור: ועל העקר השלישי אמר אשר הדחתים שם. וזה שכבר נתבאר בשער ל"ו שישראל מעצמם ירדו מצרים ושלא הורידם השם יתעלה לעונש עון אשר חטא ולזה לא נתברר משם עוצם ההשגחה האלהית בגלות ההוא ובגאולה ממנו באותו שיעור שיתפרסם מהגלות הזה וגאולתו. כי הגלות נודע שהיה להם עונש מעשיהם הרעים כמו שנתפרסם ע"י הנביא כלם. ואחר כשמלאה צבאם ונרצה עונם גאלם וכמו שאמר (יחזקאל ל״ט:כ״ח) על זה עצמו וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלות אותם בין הגוים וכנסתים על אדמתם לא אותיר עוד מהם שם ונאמר (שם) וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל על אשר מעלו בי ואסתיר פני מהם וגו'. והנה לפי שלמות המעשה הגדול ההוא ראו שהוא ראוי ליחסו אליו יתעלה שהוא שלם בהחלט ופעולותיו שלמות מבלי שום חסרון. לא הגאולה הראשונה של מצרים שלא היתה גאולה שלמה אשר חזרו ונשתעבדו אחריה. אבל ייחסוה למשה ואהרן וכן בכל שאר הגאולות הנעשות עד הנה: והוא מה שאמר (ברכות י"ב:) בן זומא לחכמים כשדרשו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא את ימות המשיח וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד וגו'. והיתה התשובה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שיהיה שעבוד מלכיות עקר. והכוונה שאין הרצון שלא תזכור יציאת מצרים עוד ושאר הישועות הפרטיות כי אין ראוי שישכחים לעד רק שתהיה זאת הישועה האחרונה עקר ליחס אותה אליו יתעלה והראשונות טפלות לפי שהיו חסרות בעצמן מה שיחייב היותן בלתי נצחיות. והוא מה שאמר הה"ד ישראל נושע בה' תשועת עולמים. כי מהשלם יתעלה תקווה תשועה שלמה מכל צדדיה כמו שאמר המשורר ע"ה (תהילים ק״ו:ד׳-ה׳) זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך לראות בטובת בחירך לשמוח בשמחת גוייך להתהלל עם נחלתך. ירצה כי הספיק ישועתו לשיראו בחירי ה' הטוב העצמי הנכסף להם בייחוד והוא הטוב הנפשי והדבקות בה' וכמ"ש במקום אחר (שם כ"ז) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים והגוי כלו יראו בשמחתם המקווה להם בצאת לחפשי מתחת סבלות הגלות והשיג העניינים הזמניים הנדרשים להם בהשקט ובטחה וכמ"ש (ישעיהו ל״ה:י׳) ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה וגם יגיע לכלם ההתפארות יכספוהו הכל מנעימות הנצחון והעביר חרפת העמים האומרי' איה אלהיהם וכמ"ש (תהילים נ״ו:י״א) באלהים אהלל דבר וגו'. ונאמר (שם ט"ז) שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח כי בזה יכירו הכל וידעו כי ישראל נושע בה' וגם בהיות ישועתו תשועת עולמים ולא תסור עד עולמי עד וזהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:

ואחר שנמשכנו אל מה שהביא אניו הענין והצורך הנפלא לידיעתו נשוב אל העקר הג' אשר עליו אמנו וגבה ממלאכי השרת והוא היותר מבהיל והוא הממשלה הרמוזה בערבון במטה אשר בידו וזה כי הוא מבואר כי כל האותות והמופתים אשר נעשו מעולם הנה אין מטבעם שיעשו כי אם על ידי היכולת האלהיי המושל על כל הנמצאים העליונים המנהיגים היסודות והרקיעים כי הנהגת המציאות כלה סבה אל נפשות הגלגלים ומניעיהם והיכולת הזה הוא נמסר לשעה ההיא ביד הנביא או השליח העושה האות והמופת והוא רודה בשבטו עליהם ואין ספק כלל שהוא אז לשעתו יגבה בפועל ההוא ממלאכי השרת הן שיקראו כן הכחות הטבעיות כפי מה שכתב הרב המורה פרק ו' חלק ב' או שיהיו מלאכים ממש הנצבים עליהם ושומרים תמונתם. והנה להמצא אז זה הענין הנסיי בשפע או בתמידות כמו שיבא דברו חכמים בלשון מליצה נאה מאד ואמר שאין צריך לומר שהמלך ההוא המקווה יגבה מכל המלכים אשר מעולם מבית דוד אביו אבל שיגבה ג"כ ממלאכי השרת וזה כי בכל מה שעשו והצליחו כלם לא הוציאו מערכת השמים מטבעה וסדרה כי אם לפי שעה. אמנם היה השנוי בהם בא על הזרות ובעתים רחוקים ומיד חזרו העניינים ההם והמלאכים הממונים עליהם לאיתנן: אמנם בזמנו יהיה רוב מה שיעשה בהנהגת האומה הזאת והצלחותיה בכל ענייניה כלליה ופרטיה חוץ מהמנהג הטבעי עד שכמעט לא ישובו עוד למנהגם כמו שאמר למעלה וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות שלא יהיה כמו שהיה בשמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (יהושע י׳:י״ב-י״ג) ששבו מיד אל יכלתם וגבורתם אבל שישארו בושים ונכלמים כאלו הוסרו מפקודתם. וזה הדבר ביארו ישעיה (ס"ה) תכלית הביאור באומרו באחרית נבואתו כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב כי אם שישו כו'. וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה לא יהיה משם עוד עול ימים וכו' ובנו בתים וכו'. לא יבנו ואחר ישב וכו'. כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם וכו'. והיה טרם יקראו וכו'. זאב ועלה ירעו כאחד וכו'. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וכו'. והרי כל זה הוא מה שיורה שתוסר הממשלה ממערכות השמים ומניעיהם לבלתי משול בענייני העולם כאשר בתחלה ותמסר ביד רועה ישראל ומנהיגן בעת ההיא אשר יגבה כחו עליהם בזה אם מצד תמידיות סדורם ואם מצד כוללות ממשלתו על כל אחד מהם שכל אחד מהם יש לו ממשלה ידועה כפי אשר חלק ה' אלהינו אותם לפי אקלמים או טבעים כמו שזכרו חכמי התכונה אמנם עליו נאמר (תהילים ע״ב:ח׳) וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. והכוונה שמלכותו בכל משלה ואין מחיצה מפסקת ביכולתו כלל כמו שמפסקת אלהי העמים. וכבר חשבו עבדי מלך ארם כזה על אלהי ישראל כשאמרו אלהי הרים אלהיהם על כן חזקו ממנו ואולם נלחם אתם במישור אם לא נחזק מהם (מלכים א כ׳:כ״ג). אמרו שזה האלוה אין כחו אלא על הדברים הגדולים כמו שהם ההרים הרמים בארץ או המלכים באנשים לא בעמק ולא באנשים דומים אליו והמופת להם בזה מ"ש (שם) ואת הדבר הזה עשה הסר המלכים איש ממקומו ושים פחות תחתיהם. ואתה תמנה לך חיל כחיל הנופל מאותך. וסוס כסוס. ורכב כרכב. ונלחמה אותם במישור אם לא נחזק מהם. יאמרו כי כשיהיה הכל בשוה כמו שהיה במלחמה הראשונה זולתי התחלף ההר במישור והמלכים בפחות וימשך להם הנצחון יתברר שהסבה היא מה שזכרוה לא זולת. והנה השם יתברך אשר הכל שוה לפניו בקנאתו לסכלותם אמר יען אשר אמרו ארם אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים הוא ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה' (שם): סוף דבר להנתן הכח הכולל והתמידי הזה ביד משיח צדקו כמו שאמרנו. אמרו וגבה ממלאכי השרת והיא מליצה נכבדת מאד. גם בעיניך תביט כי להיות מלך המשיח מזרע דוד המלך אשר נתנה בידו זאת הממשלה לא יתכן שיאמר וגבה מדוד כמו שאמר וירום מאברהם ונשא ממשה אבל דעדיפא מיניה ודאתא מחמתיה נקטי והיתה הראיה נכונה באומרו במערכות השמים ומניעיהם וגובה להם ויראה להם ועל זה אמרו ז"ל (תנחומא פ' וארא) שעתיד ללבוש עטרה וכו'. וע"ד שנאמר (שמות ז׳:א׳) ראה נתתיך אלהים לפרעה כמו שיבא במקומו בשער ל"ח ב"ה. והוא הדבר הנפלא והכולל שאמרנו שנרמז בחלומו של יוסף או ברמז הנבואות הכוללות באומרו והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי. ולפי מה שהבין אבינו הזקן את הדברים האלה וידע כי לעתים רחוקים נבא עם שגער בו בבחינת פשוטן נאמר על נסתרם ואביו שמר את הדבר. והוא עצמו מה שראה דניאל (ז') בנבואותיו הכוללות על הענינים עצמם כשאמר ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמייא יהיבת לעם קדישי עליונין וכל שלטניא ליה יפלחון וישתמעון. עד כה סופא דמילתא אנא דניאל שגיא רעיוני יבהלונני וזיוי ישתנון עלי ומילתא בלבי נטרת ראה דבריהם נכונים ויחדו היו תמים וירמוז ג"כ שאבינו שבשמים שמר את הדבר לקיים אתו בשעתו ובבוא יומו. ואחר שזכר דרך כלל את אשר יהיה באחרית הימים נעתק לרמוז בקורותיהם אל כל מה שישיגום מהבלבולים והגלגולים עד אשר יבא ויגיע לכלל יישוב זה. ואמר וילכו אחיו לרעות וכו' הנה בפעם הזאת גם אחיו בכלל לרמוז אל ירידתם למצרים לרעות עצמם וצאנם כמו שאמר (בראשית מ״ז:ד׳) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן וכו'. וזה שאמר (סוטה י"א.) וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון שנאמר כי גר יהיה זרעך. והנה תועה בשדה ונתפס בידם ויתנכלו אותו בנכלי עצות ומחשבות עד אשר השליכו אותו אל הבור. והבור רק אין בו מים כמו שתעו הם בבטחונם על שלום פרעה ואהבתו עם יוסף ואחר נתנכר להם והתחכם כנגדם שנאמר (שמות א׳:י״ד) הבה נתחכמה לו וגו'. וימררו את חייהם וכו'. והפלא מה שנאמר על גלוח מצרים (זכריה ט׳:י״א-י״ב) גם את בדם בריתך. שלחתי אסיריך מבור אין מים בו: וישבו לאכל לחם והנה ארחת ישמעאלים. יאמר כי עוד מעט שהיו יושבים בארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה הנה צרה אחרת היא באה והוא גלות בבל אשר ביד נבוזראדן רב טבחים אשר שחט את שרי יהודה ואת בני צדקיהו לעיניו ורוב רובי רבבות אשר שופך דמים כמים והוטבלו בגדי העוברים בדם כמ"ש (איכה ד׳:י״ד) נעו עורים בחוצות נגואלו בדם וכו'. סורו טמא וכו', והוא מה שחרד הזקן כל החרדה הזאת כשאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף והוא מלך בבל שנאמר בו (יחזקאל י״ט:ג׳) וילמד לטרף טרף אדם אכל וכל הנביאים מנחמים אותם ולא קבלו תנחומין והיא עניה סוערה לא נוחמה ויבך אותו אביו כד"א (ישעיהו כ״ב:י״ב) ויקרא ה' וכו' ביום ההוא לבכי וכו': ולסוף בראות אותו חי יתנחם כמו שתאמר (אונקלוס בראשית מ"ו ל') הדא זימנא מתנחם אנא כד"א (ישעיהו נ״א:י״ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם: ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וכו'. הזכיר מה שהיתה השגחתו ית' עם הכנסיה ברדתה שמה ונטה אליהם חסד ורחמים: ויהי איש מצליח. כמה דאת אמרת (דניאל ו׳:כ״ט) ודניאל דנה הצלח במלכות דריוש וכו'. ומרדכי בשער המלך ונחמי' הוא התרשתא. סוף דבר נתקיים בהם (ויקרא כ״ו:מ״ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו': ויהי אחר הדברים האלה ותשא וכו'. כי טרם יצאו מהגלות ההוא וטרח תחזור עטרת בית דוד ליושנה קמו עליהם צרים צוררים כהמן בזמנו והיונים בזמנם אשר בקשו לשכחם מהתורה ולהעבירם מברית המילה וחדש ושבת שהם קרוב לעקרים שזכרנו למעלה ולא שמעו אליהם בדברם יום יום. וכבר נתפשו בבגדיהם בהניחם אצלם הרבה גדולים וחסידים מישראל שהיו כלי תפארתם ובגדי קדושתם כמה שאמר (יחזקאל ט״ז:ל״ט) והפשיטו אותך בגדיך: ויקח אדני יוסף אותו. והוא תוקף הגלות אשר עוד העיב באפו לתתם ביד הרומיים וארך לו שם עד שנתלה בשר המשקים ולסוף לא זכר אותו וישכחהו עד עת בא דברו לפני המלך בכבוד גדול כמה שהיה בזה הגלות הארוך כמעט אבדה תקותינו והנביא אמר (איכה ה׳:כ׳) למה לנצח תשכחנו. עד אנה ה' תשכחנו נצח ולבסוף ייקץ כישן ה'. להביא זכרוננו לטוב באותו עת וזמן הגנוז אתו כמו שאמר (ישעיהו ס׳:כ״ב) אני ה' בעתה אחישנה. ואז מבית הסורים יצא למלוך מלכות שלמה ולא נהיה עוד לחרפת רעב וצמא לא רעב ללחם ולא צמא למים גם לשמוע את דבר ה' כמו שביציאת יוסף מבית האסורים נפדו העולם מרעב ובא שבע לעולם. והנה שם בבית הבור בחלומו שר המשקים והאופים ופתרוניהם, ורמזו הדברים ההם אשר נתנבא עליהם דניאל עודנו עצור בגלות בבל כמו שנראה מחלומותיו ומראותיו: