וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤ח יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃
גן נעול
"להעביר את רעת המן האגגי, ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים לאבדם" (אסתר ח, ג). דע כי המן הסכים לאבד זרע היהודים, ועשה כהסכמתו, כי כתב ספרים לכל מדינות המלך אחשורוש לאבד את כל היהודים. ולולי ה' שהיה לנו להפיר עצתו היה ממלא חפצו חלילה. ועם כל זה לא יתואר הסכמתו בלשון "עצה", ולא תמצא בספר המגילה גם במקום אחד תאר "עצה". והטעם ברור מדברינו כי לא במשפט השכל הסכים, ולא דן בלבו בין מחשבות מנגדות הצומחות מציורים הפוכים זה מזה. כי הרשע הזה בקש לאבד אומה גדולה על לא-חמס בכפם, רק במחשבת לבו הרע. כי כל "יצר מחשבות לבו רק רע",1מליצה ע"פ בראשית ו, ה מחשבת ציור גאותו, כמפורש בכתוב דברי אסתר "יִכָּתֵב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים אשר בכל מדינות המלך" (אסתר ח, ה). מחשבת יצר חמתו הקשה, מחשבת יצר שנאתו הגדולה על עַם ה', כי היה אגגי צורר היהודים. מחשבת יצר רשעתו וכן רבים. ומחשבות הציורים הרעים הללו עלו בקנה אחד להסכים על הרעה. והכתוב מעיד כן באמרו "וַיִמָּלֵא המן חמה" (ג, ה), כלומר נפש המן היתה מלאה חמס וכעס, לא עמד דבר כנגדו. לא עלה על לבו מחשבת ציור יראת אלהים ופחדו. לא עלה מחשבת ציור רחמים, וכדומה מן הציורים הטובים, כי היה רשע גמור. ובעבור כן לא היה צריך לְהִוָעֵץ במשפט הלב. כמו שנאמר "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים" (ג, ו), כלומר נפשו אִוְתָה לעשות רע, לא בהשכל ולא בדעת.
פור הוא הגורל; דרשות לפורים
הרצון לעוצמה ההמני מתבטא גם בדברים עדינים, כמו הבוז לנקמה הקטנה: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו". הרצון לטוטאליות, המתבטא בהכרחת כל השרים להשתחוות לו, עד כדי כך שמציאותו של שר אחד שאינו מסכים להשתחוות פוגעת עמוקות במצב הרוח שלו – הוא גם המביא אותו לרצות להשמיד את כל היהודים, לעקור את הבעיה משורשה. לא מספיק לחסל את מרדכי; יש לשרש ולהעלים מן העולם את עצם היהדות, שאינה מאפשרת כניעה לאדם גדול כמו המן. כאן מתרחש המעבר למאבק המטאפיזי: אלוהי היהודים קוצץ בעליונותו של האדם, המוסר היהודי מנוגד לרצון לעוצמה ההמני, ולכן יש לעקור מוסר זה עצמו, יש להלחם באלוקות עצמה.