וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃
גן נעול
וכמו כן כל מעשה ה' הגדול אשר עשה בששת ימי בראשית יפול עליהן לשון "חכמה", בעבור שעשה כל מעשיו בחכמה. ותבין זה ממה שבארנו למעלה, והוא שההנהגה העליונה היא כפי מדת החכמה. וכבר נודע כי הגזרות העליונות לטוב ולרע כולם יוצאים לפועל באמצעות הנבראים. כי השמים והארץ וכל אשר בהם הם כלי אומנותו של יוצר בראשית ב"ה. והכל בידו כחומר ביד היוצר, ועל ידיהן יחולו כל הגזרות. על דרך משל (מל"א ח, לז) "רעב כי יהיה". "ועצר את השמים". ולהפך (תהלים סח, י) "גשם נדבות תניף אלהים". וכן (תהלים נה, ט) "מרוח סועה מסער". רעש, דם וחיה רעה וכיוצא. ולכן הכין השם ב"ה כל הנבראים כפי משפט החכמה, במדה ובמספר ובמשקל, כפי הצריך להנהגת הבריות. ועל ידי ההכנה הזאת והקצב הנפלא שיש בכל נברא תשתלם הכונה העליונה הנשגבת מבינת האדם. כי באמצעות התמורות שיש בכל אחד לטוב ולרע, יקבל כל אדם גמולו לטוב ולרע כפי מצבו וזכותו במשפט החכמה. ולעומת זה יסד השם ב"ה ערך העולם ורחבו, נופיו הנבדלים בטבעם, מקומות הימים הנחלים והמעיינות, הדוממים והמחצבים ומקום מוצאותן, מיני הצמחים טבעיהם וסגולותיהן, מיני בעלי החיים טבעיהם וסגולותיהן ותכונותיהן, תמונת כל דבר, תכונת כל דבר. וכן כל משפחות האדמה בארצותם לגוייהם. כללו של דבר הכל כאשר לכל נעשה כפי שורת החכמה העליונה הנוהגת כל המעשים כפי מדתה. ואם יאמר החכם לדעת סודה במופת הבינה לא יוכל. כי כל הדברים הכלולים בחכמה, אין גם על אחת מהן ידיעה במופת זולתי ליוצר הכל ית' שמו, וכמו שרמזנו למעלה. הן חכמת מנהגי האדם שהן כפי עצת עליון. הן בחכמת ההנהגה העליונה. הן בחכמת המעשים שעשה יוצר הכל בחכמה. ועל זה יסד שלמה בחכמתו ספר קהלת, שענינו עמוק מאד, ובעזרת השם ב"ה באו רוב דבריו ומליצותיו בספר זה. ובארנום כפי פשטן על פי יסודותינו. ולכן אין בעל לב טוב שואל למה נעשה דבר על תמונה זאת ולא על תמונה אחרת? ולמה במשקל זה או במדה זו או במספר זה? כי כל המעשים עשויים בחפץ החכמה העליונה שנעלם סודה מלב כל חי. וכנגד התמורות הללו העשויים בחכמה לעמת סדר ההנהגה העליונה לשלם לאיש כמעשהו, שנה ר' עקיבא במשנתו (אבות, ג) "הכל נתון בערבון". ובמליצתו דברו מפרשי המשנה ז"ל. ולפי דברנו יתבאר כפשוטו. והוא שמלת "ערבון" הוא משכון לשלם החוב. כמו (בראשית לח, יז) "אם תתן ערבון עד שלחך". ומלת "נתון" בינוני פעול. כמו (אסתר ג, יא) "הכסף נתון לך". וכך פירושו, לפי שכל טובות העולם ניתנו על תנאי אם ישמרו חקי ה' ומצותיו. ואם לא ישמעו צריכין לשלם מה שנהנו מן העולם, ואלו הן העונשים והתוכחות לחוטאים. ולכן נעשו כל הנבראים בעלי תמורות להפרע על ידיהן מן העוברים. וזהו "הכל נתון בערבון". כלומר כל מה שנברא בששת ימי בראשית נתון תמיד בערבון משכון לבני עולם, שאם לא יפרעו חובם, יפרע מהן בעל חובם ע"י המשכון שבידו. ובפרושנו למסכת אבות1יין לבנון (מהד' תשס"ג, עמ' 245-249) כתבנו הרבה בכל דברי זאת המשנה. ופה בקצרה נלך. ויפה קבע משנה זו אחר משנת "הכל צפוי" שזכר בה "ובטוב העולם נדון". כמבואר למעלה (חלון ז'):
נר מצוה
ואמרו בפרק עשרה יוחסין (קידושין עב.) "וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב" (דניאל ז, ה). תני רב יוסף אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב*. פירוש, שהם מבקשים תמיד לבלוע, כך הוא מדתם. ולכך כתיב אצל מלכות זה במגלת אסתר (אסתר י, א) "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים*". ומה בא הכתוב הזה לומר, מה שאמר ששם המלך מס על הארץ. רק שבא לומר, שכל זה כח אחשורוש, שהיה חסר, ומבקש תמיד למלאות נפשו מן העושר, וזה היה עצם מלכות שניה. וכן אמר דניאל על זאת החיה (דניאל ז, ה) "וכן אמרין לה קומי אכלי בשר שגיא". וכן אמרו (מגילה יא.) למה נקרא* "אחשורוש", שהכל* נעשו* רשין בימיו. וכל זה שרצה למלאות נפשו מן תאותו הגופנית. וכאשר ידע המן ענין אחשורוש, רצה גם כן שימכור לו ישראל בעד כסף, שזהו ענין כח אחשורוש, ובזה יהיה חס ושלום בולע את ישראל. ומפני כי אחשורוש תמיד חפץ לבלוע, ולפיכך אמר להמן (אסתר ג, יא) "הכסף נתון לך", ולא שאין אני רוצה הכסף שלך, רק מקבל אני ממך, וחוזר* אני ונותן לך. ולא החזיק* בכסף, שזה ודאי היה לו גנאי גדול לקבל כסף, ולתת עם אחד להריגה בשביל כסף. רק בשביל אהבת כסף, היה מקבלו וחוזר ונתן הכסף אליו. וכבר בארנו במקומו מענין זה. כלל הדבר, כי ענין מלכות השניה, שהיה חפץ ורוצה לבלוע הכל.