אסתר ד:ב מחשבת ישראל: חובות הלבבות והגיונות אל עמי

וְעוֹד כִּי מִן הַיָּדוּעַ אֶצְלֵנוּ שֶׁאָנוּ מִתְקַשְּׁטִים בְּמִבְחַר מָה שֶׁנּוּכַל עָלָיו מִן הַמַּלְבּוּשִׁים בְּצֵאתֵנוּ לִקְרַאת מַלְכֵּנוּ וְשָׂרֵינוּ וּגְדוֹלֵי דּוֹרֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם מַשְׁקִיפִים עַל גְּלוּיֵנוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר (אסתר ד) כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק וְאָמַר (בראשית מ״א:י״ד) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו. וּכְפִי זֶה אָנוּ חַיָּבִים לְהִתְקַשֵּׁט בַּעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים בְּנִרְאֵנוּ וּבְנִסְתָּרֵנוּ לֵאלֹהִים מִפְּנֵי הַשְׁקָפָתוֹ עָלֵינוּ בְּשָׁוֶה תָּדִיר. וְאִלּוּ הָיִינוּ מַעֲלִים בְּלִבֵּנוּ כִּי הַשְׁקָפַת הַמְּלָכִים עַל הַנִּסְתָּר מִמַּצְפּוּנֵינוּ כְּהַשְׁקָפָתָם עַל הַנִּרְאֶה מִגּוּפֵנוּ לֹא הָיִינוּ מִתְעַכְּבִים לְקַשֵּׁט מַצְפּוּנֵינוּ כִּרְצוֹנָם מִמֶּנּוּ.

ויש גם כן, שאף על פי שהאדם שב בתשובה שלמה ואינו מסיח דעת מהכלליות שבתורה, בכל זאת אף על פי שכוונתו רצויה, הנה סוף סוף במעשה הוא נקרא חוטא על ידי התשובה גופה. כמו שמאריך הגר״י בעש״ט זצ״ל בצואתו בזה ואומר ״לפעמים מטעה היצה״ר לאדם לאמר לו, שעבר עברה גדולה אף על פי שאינה אלא חומרא בעלמא או שאינה עברה כלל, וכוונתו כדי שיהיה האדם בעצבות מכח זה ויבטלו בעצבותו מעבודת הבורא יתברך, וצריך האדם להבין הרמאות הזאת ויאמר להיצר הרע, אינני משגיח על החומרא שאתה אומר לי, שכוונתך לבטלני מעבודת הבורא יתברך ושקר אתה מדבר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר תהיה נחת רוח לבורא שלא אשגיח על החומרא, שאתה אומר לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבא אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת לפניו יתברך, ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי - וכו׳. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא, שיזהר מעצבות כל מה שיוכל״. אבל כמה מבעלי התשובה אינם זהירים בצואת הריב״ש הנ״ל, ומתוך תשובה המה באים לעצבות המכלה אותם מבשר ועד נפש, ולא עצבות מצד החרטה לשעבר, אך בעצבות לשם עצבות, ובעצבות כזה בודאי אין השכינה שורה, באופן שעל ידי התשובה המה באים שוב לעברה, עברת העצבות המעברת את האדם על דעתו ועל דעת קונו. ואם ״כל המצער עצמו מן היין נקרא חוטא״ (ע״פ נדרים י, א; נזיר יט, א ועוד) הנה עצבות ששוברת את כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. והגה״צ ר׳ נחמן מברסלב היה אומר בדרך מליצתו ״ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק״ (אסתר ד, ב), כי המלך הוא מלכו של עולם, ובדרך עצבות אי אפשר לבוא עד שער המלך ממש, על כן מי שרוצה לשוב ״אל ד׳״ אי אפשר רק באופן של ״קח טוב״ כנ״ל.