אסתר ד:טז מחשבת ישראל: עקידת יצחק

ואולם כשיאמר המאמר ההוא על זה האיש החלקי הרמוז ועל אהבתו המיוחדת כמו שתאמר אברהם אבינו או אי זה מהאבות והנביאים עד שנאמר שהאהבה אשר עליה נאמר אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳) או עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) היא קדמה למעשה צדקתם ושלימותם ושלא יאהבו בם לזכותם אבל שזכותם נמשך מהאהב' ההיא הקודמת הנה זהו שקר גמור מכמה צדדים. האחד למה שכבר יהיה האדם הכרחי על הטוב ורצוני על הרע וכבר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מס' המדות היות האדם רצוני על כל מעשיו אם טוב ואם רע ואם נזכרה שם סברא בהיות האדם בלתי רצוני בקצת מעשיו הנה היתה הפך הנאמר וזה היותו רצוני על הטוב ומוכרח על הרע ואף על פי שיהיה עול בחקו ית' כי אשר לא אהב יי' תחלה אי אפשר להיותו טוב ואחר כך הוא מוכרח להיותו בלתי טוב ואין עול גדול מהיותו אוהב קצת ובלתי אוהב קצת. הב' שאם כן אי אפשר שיהפך צדיק לרשע ורשע לצדיק כי אחר שקדמה אהבת הש"י לצדיק ואהבת הש"י לא תסור כי לא אדם הוא להנחם הנה א"א שיהפך רשע והנה אם לא קדמה אהבתו את הרשע קודם שירשע איך אפשר שיאהבנו ברשעתו ומשלא קדמה לו אהבה אי אפשר שיצדק הנה אם כן אי אפשר לרשע שישוב בתשובה ויעשה צדיק והנה שני הענינים נמצאו בטלים לפי המציאות. הג' מפני הכתובים המכחישים זאת ההנחה בפורוש אמר הכתוב ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך וגו' (דברים י׳:י״ב). מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו' (שם ה'). ואם כן מהו שואל דבר ממי שאין בידו כלל לעשותו אם לא שתקדם לו אהבתו יאהבנו וינתן לו שאלתו וכן בכיוצא באלו יש הרבה מאד. אלא שהאמת הברור כי האלהים עשה את האדם ישר מתחלת בריאתו ראוי ומוכן להשלים עצמו בדעות ומעשים וזאת ההכנה שמה בשוה בכל איש ממין האדם ההיא תקרא בשם הטבה או אהבה או כמו שנרצה ומנהו והלאה לא יעשה יי' אלהים דבר יתרון לשום איש מהאישים על זולתו רק מצד מה שימצא תחלה מהטוב והיושר בשלימותו הראשון מזולתו. והנה בהוסיף האדם בשלמות יוסיף האל ית' באהבה וכן עד שיגיע לאותה מדרגה שעליה נאמר אברהם אוהבי רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם (דברים י׳:ט״ו) ואוהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) וזולתם וזה ממה שיאות ע"ד שאמר הכתוב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) הנה הכרת האמת תחוייב שתצמח מארץ כלומר מיושבי הארץ הלזו ההיולאניים ועם זה צדק משמים נשקף. וזכר ראיה גדולה תחלת דברי פיהו של שלמה עם אלהיו אמר אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך ותשמור לו את החסד הגדול הזה ותתן וגו' (מלכים א' ג'). הנה שזכר ב' מיני חסדים הראשון הכולל אשר בעבורו היה בכחו לעשות צדקה ומשפט והאחרון אשר היטיב אליו בעבור צדקתו והוא ענין אמתי מאד. ובפרשת לך לך שער י"ו נתבאר יפה למה הקדים הכתוב לספר אהבת הקב"ה עם אברהם אל הגדת זכיותיו שלא כמנהג בשלמים עיין עליו. והנה זה הענין שאמרנו מהקדים זכות האיש תחלה אל קבלתו הטובות המיוחדות מאת האלהים יצדק בכל סוגי הטובות הן גופניות הן נפשיות בלי ספק כי בכלן מטיבין מלמעלה לפי המעשים שמקדימין המקבלין מלמטה ולא באופן אחר וכבר יחדתי בזה הענין השער הרביעי בחבור קטן שקראתי חזות קשה על סדר הויכוח שהיה לי בזה הדרוש עם חכם אחד מחכמי נכרים. והנה לפי שסוגי הטובות הם שלשה. אם טובות גופרות ממש כעין חיי הגופות וקיומם. או טובות נפשיות אשר יחלקו לתקוני הפעולות המעשיות ושלימותם. ואם אל שלמות המעלות השכליות האלהיות. לזה מה שיראה שכוונו חז"ל (מכות כ"ג:) במאמר שזכרנו ראשונה אל הדרוש הזה עצמו אשר אמרו ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה והיא מליצה נכבדת להיות התחלת הדברים מתעוררות משלמות משפט האנשים וגמר שלמותם בא אליהם מפאת מעלה ואמר שהם מקרא מגלה והבאת מעשר ושאלת שלום בשם. והנה במקרא מגלה כוונו אל הענין הראשון כי באמת ישועת הגופים והצלתם היה ליהודים אז מגזירת המן הרשע נתפרסם מאד היות על זה האופן כמ"ש אסתר לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו ג' ימים לילה ויום וגו' (אסתר ד׳:ט״ז) והוא מבואר כי בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ומספד עם תשובה וזעקה גדולה היו ליהודים וכמ"ש גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל וכו' (מגילה י"ד.) והנה לענין התשובה עצמו כך הוא כמ"ש שיתעורר אדם עליו מהכח הכולל הנתון בו בשעת הבריאה כמו שאמרו ז"ל (פסחים נ"ד.) שהתשובה היא מהדברים שקדמו לעולם. ואחר התעוררותו מחזיקין ידיו מלמעלה וכל עוד שיתחזק עוד משלימין ענינו בה והוא דבר שנתבאר מאד בפ רש' התשובה בסדר אתם נצבים כי שם נאמר ראשונה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ואחר נאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ואחר נאמר ואתה תשוב ושמעת וגו' ואח"כ אמר והותירך ה' אלהיך וגו' (דברים ל׳:ח׳) כמו שיבא ביאורו בשער ק'. ולזה אמר שקיימו למעלה מקרא מגלה והוא הלילה של ישועה מצד מה שקבלוה למטה והוא ענין נכבד ומבואר מאד מצד עצמו. ועל הענין השני אמר והבאת מעשר כי הנה הוא מבואר שהוא ענין שנופל תחת הפעולות המדותיות והנה המדות כך הוא ענינם בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בתחלת המאמר השני מספר המדות ^*שהמעלות וכו' ר"ל כי הפעולות יחלקו בכלל לג' הא' פעולות טבעיות שאין ביכולת האדם למנעם, כמו כל פעולות החושים, שכל עוד שלא יעצים האדם ד"מ עיניו מראות, או יאטים אזנו בשום דבר, יראה בהכרח מה שעומד לנגדו וישמע קול מדבר אליו, אף אם לא ירצה לשמוע אותו, וכשרון עשיית הפעולות הטבעיות האלה מוטבע באדם מלדה ומבטן, מבלי שיצטרך תחילה אל לימוד והרגל, כי מדי תפקחנה עיני ואזני הנער יראה וישמע כל הדברים הנראים, והקולות הנשמעים, והב' הם פעולות שהן חוץ לטבע, ד"מ עלית האבן וכל דבר כבד למעלה היא פעולה המתנגדת אל הטבע ואין האדם יכול לעשותה כלל, כי אם גם הרבה פעמים ישליכם למעלה בכל מאמצי כחו. בכל זאת הלוא מהר חיש ישובו לרדת עוד למטה, ומעתה יאמר החוקר כי המעלות והמידות טובות הן הפעולות הממוצעות בין שתי אלה כי אינן טבעיות לאדם עד שלא יצטרך לקנות אותן בלימוד והרגל, גם אינן הפכיות לטבעו עד שנוכל לאמר ממנו שיעמול לריק לקנותן, כי אם נקנות הם לו ע"י לימוד והרגל תמיד. שהמעלות אינם לאדם בטבע ואינם חוץ מהטבע. אינם בטבע עד שנפעל אותה בזולת למוד והרגל. לפי שאינם לנו כמו החושים שאנו משתמשין בהם לפי שהם נמצאים בנו. אמנם המדות נמצאות בנו לפי שנפעלם. ואינם חוץ מן הטבע עד שלא נוכל לקנותם שאם היו הפכיים בעבע לא היו הן בקנין והרגל כי לא תעלה האבן מאליה למעל' אע"פ שנשליכה לשם פעמים אין מספר וכן האש למטה ואנחנו נראה כי האנשים מצד ההרגל יקנו הרבה מהמדות או ימנעו מאשר להם. אבל נקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל כלומר שהטבע הוא מוכן לקבלם וההרגל ישלימם. והנה הוא מבואר שכל זה אינו רק מה שאמרנו שהתחלת המדות המעשיות הן ביד האדם כשירגילם ע"י למוד. אמנם אחר שישלים ההרגל יקויימו עליו מלמעלה כשאר הצורות המושפעות לפי שהקנין השלם הוא כעין הצורה אל הכח אשר בו ולזה נתבאר במאמר ההוא איך יהיו הפעולות סבת הקנינים כמו שביארנו אצל נעשה ונשמע שער מ"ז עד שכבר חודשה שם שאלה לומר כי במה נדע ונכיר בין הפעולות הקודמות אל הקנין ומהווה אותו ובין אותם שנמשכים ממנו באותן מעשים שאינם נכרים מצד עצמן כמלאכת הכתיבה והניגון וכיוצא שהפועל מיד בעצמו אם הוא מאומן בקי או ממתלמד. ^*אמנם במעשה הנדיבות וכו' (עיין מזה ביאורי לס' שמות דף ע"ז ע"א,) אמנם במעשה הנדיבות מי יודע אם זה שנתן מתנה עשה כן לפי הקנין אשר בו או בעבור קנות הקנין ואמר החכם שהכרת פניו תענה בו כי העושה הוא שמח בפעולתו כמי שפועל הדבר הטבעי והנאות לו אמנם העושה בזולת הקנין הוא עושה בעצב הפנים מצד מה שפועל כנגד רצונו וטבעו. ולזה הפועל בשמחה ובטוב לב הוא הנדיב אמנם העושה בעצב יקרא נותן לא נדיב. והוא הדבר עצמו אשר ביארו גדול המתנדבים אדוננו דוד על אותה נדבה שהתנדב הוא ושרי המלכות לבית יי' כמ"ש וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך וגו' (ד"ה א' כ"ט). אמר כי מה שהוא התנדב בוחן לב וכליות יודע שהיא נדבה ודאי כיון שביושר לבבו התנדב כל אלה ירצה השלשה אלפים זהב מזוקק וז' אלפים כסף מזוקק על מה שנאמר ראשונה והנה בעניי הכינותי לבית יי' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל (שם א' כ"ב) שאע"פ שהנדבה היא גדולה מרוב נדבת לבו היה הכל מעט בעיניו וכמו שאמר בכאן ועוד ברצות בבית אלהי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית הקדש ועתה עמך הנמצאים המתנדבים בעם עם שאין אלהים אני לדעת את אשר בלבבם הנה באמת הכרת פניהם ענתה בם שהם ג"כ באו אל המעשה בתורת נדיבות שלימה במה שראיתים בשמחה להתנדב לך כי השמחה היא סימן הקנין השלם בלי ספק וכן העיד הכתוב עליהם וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (שם) הנה שהודה על מילתא בטעמא ולזה אמר יי' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' (שם) ירצה שישמור תוכן לבבם זה שיהיה להם לזכות לעמוד עליהם בכל שעה שיחטאו מצד יצר מחשבות לבבם. והנה סוד כל הענין הזה נזכר בחלק אשר לפנינו מפורש באומרו להלן נתן תתן לו ולא ירע לבבך (דברים ט״ו:י׳). ירצה שיהיה שיעור ההרגל במתנות אשר יתחיל בהם לקנות מעלות הנדיבות עד שירגיש בעצמו לפחות שלא ירע לבבו ולא יתעצב בנתינה כמו שהיה ענינו בתחלה ויגיע משם לשישמח שמחה גמורה כמו שיבא אחר כך בביאור ומזה הענין מה שאמר בראשיתו עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (שם י"ד) ויהיה כפל מאמר עשר תעשר כענין נתון תתן לו כי בהתמדת הפעולות מלמטה במעשים הגופיים יתחזקו ויתקיימו הקנינים למעלה בנפש וכמו שאמרו הבאת בשנה זה תביא באחרת (תנחומא פ' תבא) ולזה מ"ש שהבאת מעשר היא מהדברים אשר עשו בית דין של מטה וקיימו אותו ב"ד של מעלה וזה שהם התחילו להביא אותו מעצמם שנאמר וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳). וכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (מלאכי ג׳:י׳) וזה כי מעצמם התחילו לקבל טורח ההבאה שהתורה לא צותה רק שיתנהו בגרנות ואחר נקבע להם לקנין ולזה אמר הביאו את כל המעשר שלא יורו הוראה לעצמם ליקח מקצתו בשביל טורח ההבאה. ומאמר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח וגו' (שם) הוא מה שיורה על שלימות הקנין בהרגל שהוא דבר מנוסה בלי ספק כי כל עוד שירגילו מלמטה בפעולות יקיימו מלמעלה בקנינים עד שעל זה האופן ייטיבו הפעולות יותר ויהיה השפע מתרבה והוא ענין נכבד מאד כתבתיו בשלמות בשער מ"ז הנזכר עיין עליו. ובמדרש רות (פ"ג) מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזר' ובשחרית מצאוהו חתום בחותמו של הקדוש ברוך הוא ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים (נחמי' י') כתוב אחד אומר על החתומים (שם) וכתוב א' אומר ועל החתום (שם) אלא החתומים זה בית דין של מטה ועל החתום זה ב"ד של מעלה:

אמנם הנראה ממעשיהם הוא כי לפי שנאמר שם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד י"י אל כל העם ותצא אש מלפני י"י ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. ואמרו חכמים ז"ל שנכנסו שם על מעשה הקטרת כמו שכתב רש"י ז"ל זה לשונו מצאתי כתוב בפרשת מלואים בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו (פ' שמיני סי' ל') למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעש' הקטרת או לא נכנס אלא לדבר אחר הריני דן ירידה וביאה מה ביאה טעונה ברכה אף ירידה כן מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה. הא למדת למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעשה הקטרת: הנה הם פקפקו בענין ההוא שמא מעשיהם גרמו כי בבואם שמה והקטירם קטרת הסמים סבבו צאת האש מלפניו וכי סגלה זו נמצאת בקטרת לעורר האש היסודיי או האש השמימיי אל האש אשר על המזבח או במחתה לא שהיה יורד האש מהרצון האלהי בקרבנות והעבודות ולזה מה שלקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש מכל מקום וישימו על האש ההיא קטורת לומר איכה הורידו הזקנים האלה האש ונעשה כן גם אנו והוא מה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם לומר שהסגלה היא דבקה במצווה כי לא באש ה'. והנה הוא מבואר כי זה הפקפוק והלגלוג שלגלגו אלה האנשים במעשה ההוא הגדול אי אפשר שלא קדמו אותו סבות חזקות והנה חכמים ז"ל לא כוונו במאמריהם על עצמות החטא ומהותו כי הוא מבואר בכתוב. אמנם השתדלו לדבר על הסבות ההנה אשר הביאים אליו וסתמו הדברים עליהם כדרכן בכל כיוצא בזה ואמר שאי אפשר שלא קדמו הד' סוגי סבות הנמצאות בכל הפעולות הראשונה שבוש השכל ובלבול הדעת באלהות אמרו היוכל או הישגיח לשלח מלפניו האש הזאת על דרך הרצון המוחלט מבלי שיחייבהו ההקש הטבעי או לא וזהו שבוש וחסרון בהם מצד הכח השכלי שבהם שהוא צורתם. השניה רוע המזג ופחיתות תכונתם החמרית אשר מצד התעורר בהם הזדון והקנאה והנצוח לבא לנסות אלהים על האופן ההוא והיא סבה חמרית. השלישית היותם משוללים מקנייני המדות המעולות המונעים האנשים מלכת אחר שרירות לבם הרע וטבעם הזונה וזו בסבת הפעולות. והד' רוע תכליתם בפנימיות מעשיהם ועבודת' והוא הענין התכליתי. והנה בבחינת הסבה הצוריית אמר שתויי יין נכנסו והוא ודאי ערבוב השכל בדעות האלהיות והפקפוק באמיתת מציאותו או בהשגחתו או ביכלתו וזולת זה כי על זה אמרו (ברכות מ'.) עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה וגם נח שתה וישכר ויתגל (בראשית ט׳:כ״א) ולפי שזה היה העקר שהכל תלוי בו שלפי חולשתם בהשגתם זו כן גברו החסרונות האחרות לזה ביארה התור' סבה זו סמוך למיתתם וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבות פ' י"ב) משל למלך שהיה לו בן בית ומצאו פתח החנות והתיז ראשו בשתיקה ומנה אחר תחתיו ואמר לו אל תכנס לחנות וכו'. והוא מבואר כי זה החנות הוא חנות של שכרות וכמו שאמר ר' מאיר (חזית שיר השירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר עד שאמרתי (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באינש הוא מערבב ליה הוא ודאי ערבוב הרשעות וההתפקרות כלפי מעלה ולזה כתב בה מיתה. אמנם בבחינת הסבה החמרית אמר שנכנסו שלא רחוצי ידים ורגלים כי הוא באמת כנוי מיוחד על טבע חמרם ומזג הרכבתם כי לא טהור על דרך שנאמר (משלי ל׳:י״ב) דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ אשר בעבור קלקולו נמשכו אחר הנצוח והכבוד עם רבם ועם אביהם וכמו שאמר עליהם שהורו הלכה בפני משה רבם. וכבר הפליגו בזה חכמינו ז"ל ובאו וכוונו עליהם מכח הכתובים אמרו במדרש (ויקרא רבות פ' כ') אמר ר' לוי הרבה נשים יושבות עגומות וממתינות להם ומה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול אנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו הדא הוא דכתיב (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. ועוד מן הכא (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה ונדב ואביהו מהלכין אחריהם אמרו מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם רבי איבו אמר בפיהם אמרו רבי פנחס אומר בלבם הרהור אמר רבי ברכיה אמר ליה הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳). הנה שכל זה הוא מפחיתות הטבע ורוע התכונות אשר מפאת חמרם, ובזה נתבאר טעם מי שאמר מפני שלא היה להם נשים כי זדונם וגודל גאותם הושיבום יחידים בחטא והכל בכלל שלא רחוצי ידים ורגלים שכתוב בה מיתה. והנה בבחינת הסבה הפועלות אמרו שהיו מחוסרים בגדים שהוא מבואר שהבגדים בלשון התורה נאמרו על קנייני הפעולות כמו שנתבאר יפה אצל בגדי כהונה ולפי שכבר נתבאר שם שהמעיל יורה על סגולות נפלאות בזה מזולתו מהבגדים אמרו שהיו חסרים מעיל וזה שלא היו בידם מדות טובות ימנעום מהמשך אחר רוע תכונותם להצילם מהמית'. אמנם מה שהורו מצד התכליתית הוא מה שכוונו אליו באומרם שלא היו להם בנים וכבר אמרנו מה שישיג מהבטולים לזאת הסבה אלא שיש להבין מדבריהם שאמרו זה על צד המשל הקרוב אל המשך הפעולות המיוחדות לאדם והתמדתם ועל דרך שאמרו (ב"ר פ' ל') עקר תולדותיהם של צדיקים מעשה טובים כי הוא הענין המורה הוראה עצומה על כוונת התכלית המיוחד בפעולות ההן כי המכוון אליו בעצם וראשונה הנה הוא יחזיק בו ולא יסור ממנו לעולם. אמנם מי שיהיה לבו במעשה אל תכלית חיצוני ממנו הנה הוא לא יתמיד במעשה ההוא ולא ימשך אליו אלא כל שיצטרך אל הענין ההוא הזולתי. ולזה אמרו (ספרי פ' עקב פ' והיה אם שמוע) שלא ילמד אדם תורה על מנת שיעשיר או על מנת שיקרא רבי לפי שאלו הן תכליות מתחלפות אל עצמיות' וכאשר תזדמן לו השררה או העושר ממקום אחר יסורו ממנה והוא מבואר. ולזה היה המשל הזה נאות אל הוראות כוונתם על התכליות במעשיהם שלא היתה הטנה ולז"א (ויקרא רבות שם) כי בחטאם מתו ובנים לא היו להם. כלומר שלא היו ראויים לבנים שימלאו מקומם המוחזק להם לפי הפרסום לפי שהמפורסם במעשיהם והתכליות המתחלפות בלבם היו מתחלפים ופעולות כאלו אין מטבעם להמשך ולהתקיים בידם ועל זה הדרך עצמו בא במסכת נדרים (פ"א.) מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מביניהם תלמידי חכמים רבינא אמר משום שאין מברכין בתורה תחלה. והתימה אם חוייבו לברך למה אין מברכין. ולא עוד אלא שנראה שהוא להם למנהג והיתר בידם ולמה לא יכפום לברך על כרחם. אלא שהכוונה היא מה שאמרנו וזה שמי שעוסק בתורה לשמה ולתכלית עצמיותה הנה הוא מקפיד עליה מאד ומחשיב' ומוקרה ומודה ומשבח תמיד למי ששם עמלו בה ולזה עולה בידו וכמו שאמר (משלי ה׳:י״ח) יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך כי המברך מקורה ודאי ישמח בה כי הוא בא אליה באות נפשו כמשפט האיש אשר העשיר אחרי עניו כי הוא שומר ממונו ומהלל לאל הנותנו בידו ועל כן אמרו (סנהדרין צ"ו.) הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. אמנם מי שהעסק וההשתדלות בה אינו על זה הענין אלא שמתעסק בה לפי שנמצא בידו זה העסק מזולתו או שפונה לתכליות אחרות הנה באמת לא חשקה נפשו בעצם וראשונה בעסק ההוא ולא תתפאר בו ולא ישבח לאלוה עושיו עליו גם ברך לא יברכנו והיא הסבה אשר לא נתקיימה בידם בלי ספק עם שיראה שהם ראשונים וקרובים אליה מזולתם. ולפי שהסבה הזאת נעלמת כי רבו המחניפים והמראים חצוניהם הפך מה שהוא בלבם נאמר שם (בנדרים) בסמוך דאמר רב יהודה מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר (ירמיהו ט׳:י״א) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שלא היו מברכין בתורה תחלה כי היתה השאלה קשה ותמוהה העם אשר קבלו התורה והמצות והיו עושין אותה ומורגלים בקיומה איך היו לשמה כרגע מפני ביטולם ממנה לגמרי וזה נשאל לחכמים ולא פירשוהו כי השכל האנושי יגזור כי ההרגל יקיים אותה בידם וכמו שאמרו (סנהדרין צ"א.) מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן. גם הנביאים לא היה בידם כי היו רואים המעשים אשר בידם ולא היו יורדין לעומק לבם וכמו שאמר הנביא (ירמיהו י״ז:ט׳-י׳) עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו'. ושלמה בחכמתו אמר (מלכים א ח׳:ל״ט) כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם ירצה כי הוא נסתר מכל זולתו. גם מלאכי השרת שמשמשין לפניו במרום בהנעת מערכות השמים לא היה זה בידם כי לא חוייבו מהם הפסדם ואבדנם על האופן ההוא. גם לא רעיון לבם וסוד מחשבתם אדרבא כל מה שנעשה בהם היה כנגדם ובסדורם. עד שפירשו הקב"ה בעצמו כי הוא לבדו יודע תעלומות לב כנזכר וכמו שפירשנו אמות זה ההתיחדות בשער י"ד אצל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד וגו' (בראשית ח׳:כ״א.) והוא יתעלה אשר ידע הסבה ופירשה לומר שהסבה החזקה אשר הביאתם לזה, היתה שאפילו בשעת עסקם בתורה בחיצוני מעשיהם הנה באמת לא הלכו בה בשרירות לבם כי היו פונים בכוונותיהם אל דברים אחרים והוא הטעם שלא ברכו בתורה תחלה כמו שאמרנו. ולהיותה רפויה בידם על זה האופן היתה נסבה לשישיגו קצת עונשים ומזה באו להעזב לגמרי עד שמצאום הרעות כלם. ולזה הענין הנכבד אמר הכתוב בפרשת אחרי מות את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם לומר הזהרו בענין הכוונה כי היא העקר וזה כי כשתעשו את דברי התורה והמצוה תכוונו ללכת בהם ולהיותם עסקכם בעצם וראשונה כי אני ה' אלהיכם היודע לבות בני האדם ומעיד עליהם כמו שאמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה כנזכר. והנה זה הפירוש אמיתי מצד עצמו ומחוייב מצד המאמר וענינו בדוק ומנוסה ומעשים בכל יום בכל הדברים הנעשים מתורה ויראת שמים כי הנה יעשו אל הפנים האחרים ומבקשים עליהם שכר כעושין מעשה שלם ולפי שלא בא השכר עליהם יעזבו מהם וישיגו העונשים הכבדים והרעים ושואלין ודורשין על מה אבדה הארץ. ואם יאמרו להם חכמיהם לפי שבטלתם מעשה כך וכך, היתה תשובתם הרי עשינו כמה שנים ולא שוה לנו או פלוני ופלוני עשו ולא הועילו. והרי פירש הסוד יודע הסודות ברוך הוא. ואמר כי כשעשו לא הלכו במעשה ההוא על דרך האמת ולא ברכו אלהים בלבבם על מעשיהם והוא סבת העונשין הנמשכים בזה אחר זה. וכל זה הוא מענין אמרם בכאן שלא היו להם בנים ראויין להמשך פעולותיהם החצונות לפי שכוונותיהם היו בלתי מסכימות אליהם ונראים כעובדין והרי הם מכעיסים. והרי נגעו חכמינו ז"ל בכל ארבעה סוגי הסבות אחת לאחת ובאלו הארבעה עצמן כוונו באומרם על הקריבה ועל ההקרבה ועל האש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. כי הקריבה היא הראשונ' כי הרסו אל השם לראות שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו. וההקרב' היא השנייה שהעיזו פניהם להקריב עצמם אל הנצוח וסכנת הנסיון. והשלישית הוא הפועל בעצמו שהקריבו אש זרה. והד' היא התכלית שאף שניהם לא הוסכמו לכוונה אחת וזה עצמו ענין העושים שלא לשמה שכל אחד מכוין לתכלית בפני עצמו כמו שדקדקו עליהם שנאמר איש מחתתו. ואם היתה העבודה לשמה היה תכלית אחד להם והוא מבואר. והנה עם זה דברי החכמים בזה הענין בתכלית השלמות במה שיודע זה החטא בכל סבותיו אמנם לא אמרו שלא שמרו את משמרתם שכתוב בה גם כן מיתה כי הם דברו בסבות החלקיות אמנם הענין ההוא הוא כולל את הכל כמו שכתבנו ראשונה. והנה מכל זה נתבאר כמה צדקו משפטי ה' כמה שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם והוא מה שבאת ההוראה מצד ראשית חטאתם ועקרו ששמו תפלה באלהים בענין האש. והאלהים אשר יענה באש להענישם בו יתבאר כי הוא האלהים העושה על ידי הרצון המוחלט. לא שהאש והקטרת גורמין על הדרך הטבעי שהרי לא מתו משה ואהרן. אמנם הם מתו לפני ה' כי באש חטאו להקריב אש זרה אשר לא צוה אותם ובאש ה' נשפט (ישעיהו ס״ו:ט״ז) לבא לפניו אשר לא כדת או שלא ברשות קל וחומר מאחשורוש (אסתר ד') והוא מה שאמרו ז"ל (במדבר רבות פ"ד) בעדת קרח, סם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא וחלילה מהיות שם סם המות זולתי זה שהמקריב עצמו אל מקום שאינו ראוי לו תאכלהו אש לא נופח. וברוך הוא דיין אמת שופט בצדק אשר משפטיו וגזרותיו הן הנה היו דברי תוכחה וקולות גערה בלב כל העם להחרידם ולהבהילם ביראה ורעד לאמר הן בקדושיו לא נשא פנים ואיך נעמוד אנחנו. והוא מה שאמר משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד כי רש"י ז"ל כתב היכן דבר ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי וכו' והראב"ע ז"ל כתב שכבר הודיעו כך על דרך רק אתכם ידעתי וגו' (עמוס ג׳:ב׳) והרמב"ן ז"ל אמר כי מאמר אשר דבר ה' הוא כאומרו אשר גזר ה" כענין ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (בראשית כ״ד:נ״א) וזולתם. אמר משה המקרה הזה הוא גזרת השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש ולא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידם אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם אל תדום בת עיניך (איכה ב׳:י״ח) כל אלו דבריו ז"ל: