וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃
עקידת יצחק
אמנם מה שראוי שיאמר לפי הזווג הראשון אשר הוא העקר בזאת הפרשה ואשר יסמוך אל השטר אשר הקדמנוהו הוא מה שיתבאר. וזה כי אתה רואה אצל האדם ג' שמות אדם אשה נחש. אדם מצד ענינו המיוחד שעליו נאמר נעש' אדם בצלמנו כדמותינו. וכדאמר ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם עליו מלמעל' (יחזקאל א׳:כ״ו). אמנם מצד היותו בחמר והדבקו בו באופן שישאר על חסרון היולאניות לזאת יקרא אשה. וכשיגבר עליו הכח הדמיוני להמשך אחריו לגמרי יתיחס אל הנחש הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו. כי הנחש הוא אשר ידבר על לב האשה מפני שהוא עצם מעצמיה ובשר מבשר'. והאשה אל האדם שהיא מרכבתו. והם כנגד ג' שמות שזכרנו בחלק הקודם. אדם. איש. בשר. סוף דבר כי הכח המתעורר המנהיג זה החמר ע"פ דמיונו וכאשר נזדמן הוא הנקרא הנה נחש בזה הזווג כי הוא באמת נחש עלי צור כמו שקדם. ולזה תארה אותו התור' כשהוא ערום מכל חית השדה אשר עשה יי' אלהים לומר שהכח הדמיוני שבאדם יש לו יתר שאת על הכח הדמיוני שבכל הב"ח והוא שכבר ישתמש בעשות הקשים ומופתים והוליד תולדות דומות לאמתיות מה שלא ימצא כן בזולתו מכולם. ואמר שתחלתו של חטא הוא שתעורר זה הכח ויפגוש בדמיונותיו האומרות לו קום ועשה כן ויחשבם לאמיתיות ובפתע יפעל. והנה הטענות אשר בם יכנס אל זה הויכוח הם עצמם מה שביארנום כבר ביניהם כי הם טענות שיתדמ' אמתתן בשוה בשני מיני המתוכחים מלבד מה שהוא מיוחד אל הכח הזה המשולח. כי כשנאסר עליו חלק הדבר הנכסף אליו יתדמ' לו כאלו נאסר על כל הדברים ולא יכול לסבול שום הגבלה כלל כי כל העולם כלו אינו כדאי לו בערך הדבר המעט שאינו יכול עליו. כמאמר המן הרשע וכל זה איננו שווה לי בכל עת כו' (אסתר ה'). ולזה הית' התחלת דמיונו אף כי אמר אלהים כו' כלומר לא את עץ הדעת לבדו אסר אלא אף כלם אסר כי לא נתקרר' דעתו בכלם מאחר שנאסר זה וזה עצמו ענין סרוב ההגבלה האנושית אשר ביארנו הכרחיות' כי הוא יטה אות' על שתשתקע באלו הענינים המדומים ותקבלם לתכלית חייה ולא תחוש לענין אחר והוא אומרו כי יודע אלהים ונפקחו עיניכם. והייתם כאלהים. ואז"ל יוצרי עולמות (ב"ר פי"ט) והכוונה שתנהיגו הבתים והמדינות כמו שהמלאכים מנהיגים העולם אשר אין תכלית למעלה ממנו:
דרוש
לכן אמר "אלה הדברים וגו'" (שמות יט, ו), כי כל זה איננו שוה לי (עפ"י אסתר ה, יג), כי אז היו מקבלים התורה כדי לקבל השכר הטוב, ויהיו אם כן בקבלתם כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ועוד, כי בהפוך הדברים יקדם המעשה לתנאי, ויהיה המעשה קיים ותנאי בטל. לכך אמר "אלה הדברים" בהוייתן "אשר תדבר וגו'", בלשון ובסדר הזה דוקא. ומעתה אף כשתאמר להם אחר כך "והייתם לי סגולה וגו'", יסוב על תנאי הקודם, שאם לא ישמעו יהיו מרוחקים, ולא ידמו עוד כמשמשים על מנת לקבל פרס, דהתם ודאי עובד לקבל פרס, אבל כאן לא קבלו התורה לקבל פרס, כי מי יודע שיהיה להם פרס, דאפשר שיגיע להם ההפך חס ושלום אם לא ישמעו וישמרו המצות. וכך אמרו במכילתא (שמות יט, ו) "אלה הדברים", שלא תפחות ולא תוסיף, "אשר תדבר אל בני ישראל", כסדר הזה. וכוונתם מבואר למכוון אשר בארנו. וכן "ולא תוסיף" הוא קל להבין בדרך זה, כי בנקל היה יכול להוסיף דבר על הדברים, עד שיוציאם ממשמעות אשר הם בו עתה.