אסתר ז:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גבורות השם ומורה נבוכים

ויבא יעקב שלם עיר שכם. הנה לא מצאנו בכל המקרא עדות ברורה שהיתה שכם אותה העיר שהיה בה זה המעשה אבל נמצא מה שיורה סותרו. שהרי עכשיו רחוקים היו הרבה מאד מיצחק והנה כאשר בא יעקב אל אביו ממרא קרית ארבע הוא חברון היו שם קרוב לשכם כי שם היו רועים בניו את צאנו. ושמה שלח ליוסף את שלום אחיו ואת שלום הצאן שנאמר (בראשית ל"ז) הנה אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ונאמר (שם) וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. ומהידוע שלא שלחו אלא דרך יום או פחות. ועוד אם היתה היא עיר הדמים הנה כל סביבותיה פחים להם ולזרעם כמו שאמר הזקן עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וכו' ואיך היו הולכים שם לרעות. ואם הם היו מתעברים ובוטחים איך שלח הזקן ליוסף שם להרבות עצים על האש. לכך אני אומר כי שם העיר הזאת אשר בא אליה יעקב עכשיו אינה שכם. אבל אומרו עיר שכם הוא כמו עיר דוד עיר סיחון והיא עיר אחרת אשר היה בה זה המעשה ואותה החריבו. (א) ויתכן ששמה שלם ויהיה אז ויבא יעקב שלם כמו כאשר בא יעקב מצרים (ש"א י"ב) כבואנה בית לחם (רות א'). ושלם זו היא עיר שכם. לא שלם של מלכי צדק. והנה הירושלמי (ת"י ריש ויגש ולפנינו שם גי' אחרת) מסייענו באומרו מה דעבדו תרין אחונא בקרתא דחמור אבוהי דשכם גם במדרש (ב"ר פ' צ"א) ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם ולא אמרו ששכם היה שם העיר. ומה שאמרו (סנהד' ק"ב.) מקום מוכן לפורענות בו ענו את דינה בו קלקלו השבטים ושם נחלקה מלכות בית דוד על השם לבד הקפידו כי שני העניני' היו אצל שכם והאחד בעיר שכם תדע שלא קלקלו השבטים רק בדותן (בראשית ל"ז). ואולי ששכם העיר ג"כ היתה משכם ומחמור אביו כמו שמוכיח לכאורה בספר שופטים (ט') מדברי געל בן עבד. האמנה שאין שם הכרח כמו שיובן מדבריו עם הכתובים אשר לפניו ולאחריו. והנה אמר ויבא יעקב שלם עיר שכם כי היא עיר קצה הגבול אשר פגע בו בבואו מפדן ארם ועדיין הוא רחוק מבית אל אשר נצטווה ללכת שם אחר מעשה דינה ומהידוע כי בית אל רחוק מאד מחברון אשר היתה קרובה לשכם. ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו. ויהי בשלם סכו ומעונתו. כאשר קרה לו המעשה אשר יספר. ותצא דינה בת לאה. (ב) אומר אני שבשבח הנערה הכתוב מדבר שלא היתה בלבה מחשבה פוסלת ביציאה זו ושלא יצאת ממחיצת אביה ואמה נבקש דבר רע אלא שנתכוונה לדבר אחד ונזדמנה לה זאת התלאה. והעד מוכיח באומרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה. (ב) לומר שלא היה לרצון לא בתחלה ולא בסוף כמו שיקרה בקצת האנוסות שתחלתן באונס וסופן ברצון. ואמרו בגמ' (כתובות נ"א:) מ"ט יצר אלבשה: וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ לכבודו של יעקב אבינו ייחס אותו כן: ויקח אותה וישכב אותה ויענה. (ב) הגיד הכתוב שלש פעולות אלו למה שהם שלשה גנאים מתחלפים הנופלים בדבר זה. האחד הוא הקלון המגיע אל אביה ואל אחיה ולכל משפחתה בהלקח מאתם נערה זו בלא רשותם ואפילו לשם נישואים. והשני הפגם שמגיע אל הנערה עצמה במה שנפגמה מהיות עוד עליה חן הבתולות. והשלישי הצער המגיע לה במה שהוכרחה שלא כרצונה. ומטעם הראשון חייבה תורה האונס בדמי הבושת. מטעם השני בדמי פגם. ומטעם השלישי חייבה תורה בצער (שם ל"ט.) ועל הראשון אמר (ב) ויקח אותה כי הלקיחה לבדה בלא רשות והסכמת אביה וקרוביה היא אשמה רבה וקלון אליהם. ועל השני אמר וישכב אותה. שכיון ששכבה תשאר פגומה ושנואה. ועל השלישי אמר ויענה והוא מבואר: ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וכו'. (ב) הגיד הכתוב כי לא נפגמה הנערה הזאת בעיניו בשום אחד מאלו הענינים. ועל פגם משפחתה אמר שנדבקה נפשו בדינה בת יעקב כי כבוד בית אביה ותפארת משפחתה הנה עמד בעיניו. ועל פגם גופה אמר ויאהב את הנערה כי היתה חשובה אליו כבתחלה ולא קרה לה כמקרה אמנן (ש"ב י"ג). ועל צערה דבר על לבה דברים טובים כשישלם לה שכר גדול וייטיב עמה ועם אביה ואחיה טובות גדולות תחת אשר ענה. ולשון הכתוב מוכיח במה שהזכיר בראשונה בת יעקב ובשתים הנשארות הנערה לבד: ויאמר שכם אל חמור וכו'. ויעקב שמע וכו'. ויצא חמור וכו'. ובני יעקב וכו' וידבר חמור וכו'. (ג) בהתנצלות יעקב אבינו הכתוב מדבר לומר שלא היתה מאתו גדולה וקטנה מכל מה שעשו בניו. שהרי נאמר שהיא שמע בדבר והחריש מבלי דבר עליו טוב ורע עד בואם וקודם בואם יצא חמור לדבר אליו ועוד מדבר עמו באו. הנה שלא היה להם שום פנאי להתיעץ. והוא מת שאמר הזקן (בראשית מ"ט) בסודם אל תבא נפשי וכו': ויתעצבו האנשים וכו': לא יתכן ששמעו הדבר בשדת ובאו ואחר כך נתעצבו כי העצבון חוייב להיות תכף השמיעה כמו שאמרנו. (ג) ולזה אני קורא ובני ישראל באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים. כי הם באו מן השדה לתומם וכשמעם את דברי חמור אשר היה מדבר עם אביהם על זה נתעצבו וחרה להם מאד כי נבלה עשה בישראל וכו'. ויהיה כשמעם ויתעצבו כמו (הושע י"ג) כמרעיתם וישבעו. כרפאי לישראל ונגלה וכו' (שם ז'). כשמוע עשו וכו' (בראשית כ"ז). ושוב מצאתי במדרש חזית גבי ישקני מנשיקות פיהו (שיר א') חמשה כתובים שאין להם הכרע. אמר רבי תנחומא אית לי אחרי ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים אי כשמעם ויתעצבו. או בא מן השדה כשמעם. ראיתי וישמח לבי שהרי רבי תנחומא ראה שהענין מכריע לקרוא כשמעם ויתעצבו. ולפי שבעל הטעמים הכריעו למה שלפניו נשאר לו מכלל שאין להם הכרע וכבר אמרנו שעל הדבר הזה הותר או חוייב להם העצבון הנמרץ וכמו שסמך כי נבלה עשה וכו'. (ג) ואפשר שיליץ בעדם ממקום אחר והוא וכן לא יעשה. והנה חוייבו להעצב ולהחרד לגדור את הפרצה הזאת שלא יעשה כזה עוד: וידבר חמור וכו' (ד) יראה מדבריו שבקש לתקן את אשר עותי בנו מהג' צדדים שאמרנו. וכנגד פגם עצמה אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם. וכנגד קלון המשפחה אמר והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. ויש במשמע שאם הם ירצו ליקח בנותיהם על זה האופן עצמו לא יקפידו בכך. ועל צער הנערה אמר ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם כי הוא אדוני הארץ ויכבשה לפניהם עד שיקבלו עמהם התועלת והריוח כל מה שירצו בתמורת צערה ומוהר בתוליה. ולזה חזר ואמר שבו וסחרוה כלומר אף על פי שלא תודו לדברי ההתחתנות מעתה שבו וסחרוה והאחזו בה לפרעון הנזק העשוי: ויאמר שכם אמצא חן וכו'. מפני שעל הרוב ישא אדם אנוסתו או מפותתו לעשות טוב עמה ועם משפחתה לכסות בשר ערוה אחר שהערה בה כמ"ש הכתוב (דברים כ"ב) ולו תהיה לאשה וכו'. או מפני שאין לו ממון לפרוע צערה ופגמה וקנסה יבחר לקחתה לו לאשה ולהפטר. או לבלתי הפזר ממון רב במוהר ומתן הראוי למצא בתולה אחרת. ולזה כיוון דבריו באופן שיובן ממנו שהוא לא בא אל הזווג הזה לשום צד מאלו. ועל הראשון אמר אמצא חן בעיניכם. ועל השני אמר ואשר תאמרו אלי אתן: (ד) ועל השלישי הרבו עלי מאד מהר ומתן וכו'. והדברים מבוארים וכל זה כבוד גדול ליעקב ובניו שעם היותם אדני הארץ נצטדקו עמם כל זה השיעור אחר שהחלו לעשות הרע: ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וכו'. כבר אמרנו שהכתוב סמך הטעם למה שהתירו אלו האנשים לעצמם לרמותם. (ה) אמנם הכתוב כיוון ענין רמאותם בכל דבריהם כמו שיתבאר הענין. האחד באומרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם. וזה שכבר התחילו לדבר עמם קצת קנטורין על אשר טמא אותה. ולסוף באו עמהם בפשרה. ובזה נתאנו שחשבו שכבר שקטה חמתם בזה וסמכו על דבריהם מה שלא יעשו זה אם לא ידברו על הענין ההוא כלל או שיענו טובות. כי החשד הוא קרוב שהיה בלבם דבר מר. והענין השני שהם כוונו כל דבריהם מראש ועד סוף באופן שכשיתבונן האדם בהם ימצא שלא הפילו דבר אחד מכל דבריהם ארצה והנה לא הפירו בריתם ולא שקרו באמונתם והם מעצמם נתאנו ונתפתו בפתיותם. ולזה תרגם אונקלוס בחוכמתא כי מחשבות צדיקים משפט תחבולות רשעים מרמה (משלי י"ב). הנה אמרו לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו'. (ו) כוונתם לומר שלא יוכלו לעשות דבר הפיוס הזה להמשך ממנו לתת את אחותם לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו מחילת הענין הזה באמת. והם הבינו מאמרם כאלו לא אמרו רק לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו' וייחסו החרפה אל הערלה ונתאנו ברצונם: אך בזאת נאות וכו'. גם בזה נשתבשו הפתאים ולא ירדו לסוף כוונתם. כי הם אמרו אך בזאת נאות לכם להתחתן בכם כמו שאמרתם אם תהיו כמונו להמול וכו'. (ו) שהכוונה שיהיו כמותם ממש להמול בהוצאת דמים וקבלת מצוה שבזה כבר יהיו בעלי ברית ויהיה אז ההתחתנות ביניהם למחילת חטא ולסליחת עון בלי שום חרפה. אמנם אם לא יהיו כמותם ממש אף על פי שימולו לא יצאו מידי חרפתם. והם נתאנו מעצמם במה שהבינו מהם שיהיו כמותם בענין המילה לבד וכמו שאמר חמור באזני יצאי שער עירו בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים. וגם טפש כחלב לבם מהבין אמרם ונתנו את בנותינו וכו'. (ז) כי הם בחכמתם פירשו עצמם מדבר בייחוד בענין דינה ודברו בעניינים כלליים. לומר שאם יהיו כמותם ממש להמול כבר יותר להם להתחתן מצד הדת כמו שאמר להם חמור. ולא הוציאו דבר בלשונם שיורה על הודאתם לתת לו את דינה אפילו ע"י שום תנאי. אמנם אמרו בבירור ואם לא תשמעו אלינו ולקחנו את בתנו והלכנו. והם בפתיותם הבינו דבורם הכולל עם תנאי מיוחד לדבור חלקי בתנאי אחר. ולזה הטיב אשר דבר וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור שהרי האב והבן נתפסו בדבריהם כחמורים. שהיה להם לברר וללבן הדברים ולהתנות עליהם בתנאי בני גד ובני ראובן (במדבר ל"ב) ומתוך כך ירדו לסוף דעתם (ז) אמנם השלמים דברו בחכמה כי ידעו שלא יעשו מה שמכוונים אותו. ואם אולי ישכילו ויעשו כבר תהיה זכות גדולה להם ולאחותם להכניס עם אחד תחת כנפי השכינה ולא ימנעוה ממנו. ולא אחר הנער לעשות הדבר וכו'. יאמר שאף על פי שהוא חפץ בבת יעקב היה ממהר בזה מפני הכבוד שראה עצמו בזה נכבד מכל בית אביו. או שיאמר כי מפני היותו הכי נכבד שמעו בקולו ולא אחרו וכו': האנשים האלה שלמים הם אתנו וכו'. כדי שלא יאמרו להם האיש אחד יחטא ועל כל העדה הוטלו התשלומים. (ט) לזה היה פתח דבריהם שהאנשים ההם כבר נתפייסו להם והשלימו עמהם ושאינן מבקשים מהם לצורך הפיוס כי אם לתועלת המדינה לדרוש שלומה וטובתה שהם צריכים מאד לאנשים כאלה כי ראה אותם פקחים וזריזים כמו שיאות לשבת אותם ולסחור את ארצם שהיא רבת התבואות ויושביה קצרי יד לצאת ולבוא בהנה. והארץ הנה רחבת ידים לפניהם למרעה מקניהם ולאכלם והותר. ולא ידחקו לכם והרי יהיה בזה תועלת גדול מבלי הפסד. וגם אמר שתהיה עצה הגונה להתחתן יחד כדי שישתקעו ביניהם הם וזרעם: אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים. יאמר שלא יאותו להם אם יהיו מתחלפים במנהגיהם עד שאלו יהיו נמולים ואלו ערלים כי זה מה שיוליד קטטה ביניהם תמיד ואחר שאי אפשר לנמולים שיעשו ערלים יאות להם להמול כאשר הם נמולים: מקניהם וקרינם וכו' אמר להם אם תאבו ושמעתם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם כי את הכל נקח מאתם במחיר שדות וכרמים או במחיר סחורות ותבואות אך נאותה להם וכו': וישמעו אל חמור וכו'. כי יקרה בעיניהם הצלחת המדינה ותועלתה. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וכו' ממה שזכרנו בספקות שיעמוד כנגד המורגל (ח) אומר לי לבי שיום שלישי זה שלישי לשבת הוא והוא ראשון למילתם שכבר יכנעו לככב מאדים שהוא משרתו אשר כוחו ירוצו וימהרו לשפוך דם (ט) ואין ספק שההוראות האלו יש להם כח גדול בכמו אלו המעשים אשר לא יעשו בצווי אלהי. ואולי שחשבוה לסבה אלהית אשר הסב את לבם אחורנית כדי שיקחו נקמתם מהם להודיע לעולם כי אלהי ישראל וזה העם אשר בחר בו שונאי זימה הם. ולזה הוסיפו אומץ ובטחון באלהיהם ויעשו כרצונם והצליחו: ובני יעקב באו על החללים וכו'. (י) אחר שהותר להם להשמיד את הזכרים יען אשר טמאו אחותם הוכרחו לקחת להם הנשים והטף כדי שלא להשאיר שריד ופליט להגיד בערים אשר סביבותיהם. ומעתה מה בצע כי יהיו מקניהם נעזבים על פני השדה לאבדון גם כי מן השמים זכום בהם בטענת הקנס והפגם וכו': ויאמר יעקב אל שמעון וכו'. תפס עליהם אביהם על ההסתכנות הנפלאה אשר שמו נפשם בכפם עליה ולא הזכיר שאר העניינים שחטאו בהם כמו שנזכר דחמירא סכנתא והית' תשובתם מה שתכלול כל הענינים כלם באומרם הכזונה יעשה את אחותינו (ט) לומר כי על כיעור זה היו מחוייבים להמסר אל המות כי המות הראוי בעיניהם הוא טוב מחיי החרפה והקלון. וזו ג"כ מהמדינית היא וראי' עצומה על טוב כונתם בכל זה ממה שירא' שהסכימה לדעתם דעת עליון אשר לא כהה בהם אבל הית' בסמוך מצות הש"י על יעקב שילך מהארץ ההיא ואמר קום עלה בית אל ושב שם וכו' כלומר ששם ישב לבטח מכלל שהארץ ההיא אינה בטוחה להם רק על ידי ההשגחה התמידית. והוא מה שנתבאר באומרו ויסעו ויהי חתת אלהים וכו'. וחכמינו זכרם לברכה אמרו (ב"ר פ' פ"א) שרמז לו כי מפני שאחר נדרו נתבקר פנקסו (יא) וכבר כתבנו בשעת נדרו שער כ"ה טעם נכון למה שלא נתאמת לו שהית' עליו שם יד ה' במדרגת הנבואה ושנתחייב בנדרו עד עתה שאמר לו ועשה שם מזבח לאל הנרא' אליך וכו'. ולזה אמר ונקומה ונעל' וכו'. לאל העונה אותי וכו'. וכן ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים. והוא נכון מאד בעיני: ויאמר יעקב וכו' הסירו את אלהי הנכר וכו'. (יב) כיון לטהר אותם מאלהי הנכר אשר ימצאו בתוכה מהשלל ויטהרו ויחליפו שמלותם וכו' ממגע ע"ח שמטמאה במגע (שבת פ"ב:) שנאמר (דברים ז') שקץ תשקצנו וכו' ובכלל דבריו שיזהרו מהתכונות הרעות אשר המה אלה אלהי הנכר אשר בקרבם. ועל דרך שאמרו (שבת ק"ה:) לא יהי' בך אל זר זה יצר הרע: ושלא יורגלו בהם רק שיטהרו מהם ויחלפו שמלותם. וכמה שאמרו (שם קי"ד.) אי זהו חכם היודע בחלוקו להפכו. ועם זה ונקומה ונעל' בית אל וכו'. ואם לא מי יקום יעקב. ואמר לאל העונה אותי ביום צרתי על יום שפגע בו עשו אשר ענהו על ידי המלאך אשר ברכו ובשרו לעתיד כמו שביארנו בשער הקודם: ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. אף על פי שחשבתי שעזבני ביד עוני במעשה לבן ועשו ודינה לא היה כן שכבר נתאמת אלי שאלמלא שהיה עמי ושמרני לא נשאר שריד ופליט והנה הבנים בניו שמעו לקול אביהם ויתנו אל יעקב וכו' ויטמון אותם וכו'. כי הכל טעון גניזה. אמנם המדות היוצאות מהשווי אין ראוי להוציאם מהטמנתם כי אם בשעת הצורך ועל דבר כבוד שמים כיום הזה ומיד ויסעו ויהי חתת אלהים וכו' ברית כרותה לעושים רצונו של מקום שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט עליהם: ויבא יעקב לוזה לא נשתכח עדין שם העיר אשר הית' שם לראשונה כמו שפירשנו שם: ויבן שם מזבח וכו' כי שם נגלו אליו האלהים, כלומר שנתבאר לו כן כמו שפירש אמנם דבר בלשון רבים על מלאכי אלהים אשר ראה שם עולים ויורדים בסולם (בראשית כ"ח): ותמת דבורה. (יב) אמר שלא יצאו נקיים ממעשה זה כי אחר שעשו תשובה ובאו לבית אל ועשה שם מזבח נהפכה כל רעתם וצערם במיתת דבורה מינקת רבקה הבאה עמהם. או ששלחה רבקה כמו שאמרו ז"ל (רש"י בשם ר"מ הדרשן) ובכו עליה בכי גדול כי אשה חשובה הית'. ובזה נפטרו מדיני שמים או ממערכותם אם הית' כנגדם. וירא אלהים אל יעקב וכו' לא יקרא עוד שמך יעקב לבד כי גם כן ישראל יהיה שמך וכמו שאמרו ז"ל (ברכות י"ג.) שיהי' שם ישראל עקר ויעקב טפלה אליו: וכבר דברנו הטעם בענינו של אברהם ולזה כוונו חכמינו ז"ל (תענית ה':) באומרם יעקב אבינו לא מת כמו שיתבאר בפרשת ויחי שער ל"ב בעזרת הצור: ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה וכו'. הבטיחו שלש הבטחות גדולות. האחד בהרבות זרעו ברבוי וגדולה ועל זה אמר פריה ורבה. והשנית כי הוא ולא אחר מבני אברהם ויצחק יהי' יורש את הארץ אשר נתנה להם (יג) והוא אומרו ואת הארץ הזאת אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה. והשלישית שזרעו אחריו כלם יהיו צדיקים ויירשו אותה לא יפסל שום אחד מהם כמו שנפסלו קצת בני האבות הראשונים. ולזה חזר ואמר ולזרעך אתן את הארץ משמע לכל זרעך כי לסתימת כח הכוללת בדרך הדבור. והיה זה בהפך ממש שנאמר (בראשית כ"א) כי ביצחק יקרא לך זרע דמשמע ביצחק ולא כל יצחק (סנהדרין נ"ט:) ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. ירא' שיאמר כן (יג) לומר שלא קרה לו כמנהג התלמיד ששומע הלכה מפי רבו ונוטל רשות ונפטר ממנו והרב נשאר במקומו כמו שהוא מנהג הנביאים אבל שנסתלק הכבוד והלך לו והוא לבדו נשאר עומד שם במקומו. וזהו רמז גדול שיתן את לבו לעשות במקום ההוא דבר ומשם למד שהמקום אשר נשאר בו הוא המיוחד לעבוד את ה' ולזה אמר ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך וכו'. ועוד כתיב ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל והוא קרוב למה שנאמר (בראשית י"ז) ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כמו שפירשנו שם שער י"ח וכאן נשלם הנדר כמו שאמרנו כבר ובמקום הזה נשלם מה שאמר בנדרו (שם כ"ח) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים כי מאז קבל ענין האירוסין וייעד ענין הייחוד והיות לו לעם והוא יהי' לו לאלהים מל' (במדבר ל') ואם היו תהי' לאיש לכשיבא בשלום אל בית אביו כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות ק"י:) ולזה היה כל הדבר הזה ייחוד החופה ודברי פריה ורביה, מכאן אמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) שהאבות הן המרכבה והוא ענין נכבד יושלם ביאורו בפרשת תרומה שער מ"ח בעזרת הצור: ויסעו מבית אל וכו'. ויהי עוד כברת ארץ וכו' ויהי בהקשותה וכו'. (יד) אמר כי לפי שבתחלת הקשותה היתה המילדת מחזקת אותה לאמר אל תראי כי גם זה לך בן היה מענינה כי בצאת נפשה כי מתה לפי שכבר ידעה שהוא בן זכר קראתו בן אוני עם היות שלא היה לה פנאי לשאול עליו. ואולי יגיד הכתוב בו דבור המילדת ובשורתה היו פשיעה בה לסייע במיתתה כי על כן נזהרו המילדות הבקיאות שלא להגיד ליולדת אם בן אם בת טרם תשלום חבליה והמליטה גם שליתה היוצאת מבין רגליה לפי שהתקוממות לבה אם לעצב ואם לשמחה יסיח דעתה מחבליה ותסתכן. ויצב יעקב וכו'. עשה לה את כל הכבוד הזה לשם תפארת תחת היותה עמו במערה. והרלב"ג ז"ל כתב קבורתה כמו קבורה וכן ולא ידע איש את קבורתו (דברים ל"ד). שלא יתכן שיציב מצבה על פועל הקבורה. ושזה הוא אצלו מה שכתב הראב"ע ז"ל קבורתה וקברה שוים. ויותר נכון בעיני שיהיה כפשוטו כי הקבורה ענין זולת הקבר וטעם על קבורתה כמו על עולת התמיד (במדבר כ"ח), על אזניך (דברים כ"ג), ורבים כמוהם. ירצה כי על כל מה שנשתדל בעסק הקבורה הוסיף עוד להציב עליה מצבה לאות עולם וכמה יאות זה הפירוש על ולא ידע איש את קבורתו כמו שכתבנו בקבורת אברהם שער כ"ב. ועוד יתבאר במקומו בעזרת הצור: ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא. (טו) יאמר שלא היה בבית כאשר עשה דבר זה אבל שהיה שוכן בארץ ההיא עם רועיו ומקנהו. ושם שמע את אשר נעשה והודיע בזה שני דברים. האחד צד הקל באשמת ראובן שאם היה האיש בביתו ודאי לא יקים בפניו לעשות כן כי היה מוראו וכבודו על פניו. והשני שכבר היה הדבר קשה בעיני בלהה ובעיני בניה עד שהלכו וצעקו להשמיעו לאביהם באשר הוא שם: ויהיו בני יעקב שנים עשר. מצאתי כתוב שעם זה היו שנים עשר מה שבזולת זה היה ראובן נחשב לשנים כמשפט כל בכור והיו שלשה עשר. ובחללו יצועי אביו נטלה ממנו הבכורה והיו שנים עשר לבד עד שראה יעקב לתת אותה ליוסף. ורש"י ז"ל כתב שחוזר לענין ראשון משנולד בנימין ונשלמה המטה. (טז) והנכון בעיני לפי שטת הכתוב שלענין טהרת וקדושת זרע קודש ברוכי ה' כיוון בזה המאמר והוא כי למה שייחס לראובן חטא שכיבת פלגש אביו בין שיובן ממני חלול היציע או דבר אחר מכל מקום המעשה הזה איך שיהיה לא פסל ולא פגם תולדותם שכבר היו בני יעקב שנים עשר שלמים ולא נולד מהם איש בשום חשד פסול ואולי שכוונו לזה חז"ל באומרם (שבת נ"ה:) מלמד שכלם היו צדיקים ושוים שלא חטא ראובן וירצה שחטא ראובן לא העיל שום פגם בהם ויהיה אם כן וישכב לשון כבישא כדאמר (אסתר ז') הגם לכבוש את המלכה וכו' כמו שיבא אצל שוכב אשת אביו שער צ"ח ב"ה. וכמה הקפיד הכתוב על זה ביחס כל זרעם במספרם כמשפטם לתולדותם למשפחותם לבית אבותם באמור להם עם ה' אלה המיוחס כל אחד למשפחתו המיוחדת אשר הפליג ההודעה בזה באומרו בכל אחד מהם (במדבר כ"ו) לפלוני משפחת הפלוני כי שם עלו שבטים במצרף הזקוק והזכוך ונמצאו שבטי יה עדות גדולה לישראל כי לא נמצא בהם שום פסול רק אחד מיוחד שפלטה אותו מחנה הקדש מתוכם דכתיב (ויקרא כ"ד) ויצא בן איש ישראלית והוא בן איש מצרי מתוך בני ישראל וכבר היה המעשה ההוא לפרסם פיסול הפסול ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור כי אינם זוכים לקבל פני שכינה ולא ליכנס תחת כנפי התורה והמצוה רק הזרע הכשר המתיחס אל אבותיו בלי שום ספק ופקפוק עד שלזה הזקיקו חז"ל לאשה להמתין שלשה חדשים בין בעל ראשון לשני להכרת אבי הולד כדאמרינן התם (יבמות מ"ב.) מאי טעמא אמר ר' יהודה אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. ופרש"י ז"ל שאין השכינה שורה אלא על הוודאין שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קייל"ן בנדרים (כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ערבוביא. ולהעיד על הטהרה והקדושה הזאת בשרשי היחס אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר (יו) ועל הדרך שנתבאר יאמר שהיה בהם בזה הפך ממה שסופר בסמוך מתולדות עשו נשיו ובניו ואלופיו שהכל היו מתחלתם בני ערבוביא וממזרות כמו שתכף נודע למתבוננים בהם כי שם תמצא לאהליבמה אשת עשו שני אבות לפי מה שהעיד הכתוב באומרו אהליבמה בת ענה בת צבעון שהיה לו לומר בת ענה בן צבעון כי כן כתוב ואלה בני צבעון ואיה וענה אלא מגיד שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאה אהליבמה מבין שניהם (ב"ר פ' פ"ב) והיה ענה מוחזק בן צבעון על דרך האמת וכן הוא ענה אשר מצאניהו אח ובן לצבעון בן אמו כמו שנאמר, אח דכתיב ואלה בני שעיר יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה וכן אליפז בא על אשת אביו וילדה את קרח ולכן נחשב מאלופי עשו ומאלופי אליפז. אלה ראשי בית אבותם ובשאר הבנים הילודים אחריהם מה עשו. ובמדרש (שם כגי' הילקוט) ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח. הה"ד (ירמיה מ"ט) כי אני חשפתי את עשו. אמר רבי שמעון קליפת בצלים וכל כך למה גליתי את מסתריו בשביל לגלות את הממזרים שבו וכמה ממזרים העמיד. רב אמר ג' לוי אמר ד'. אמר רבי בנימין בר לוי הדין קרח דהכא ממזר הוא. הנה שהורו בבירור שכוונת הכתוב בספור תולדותם ויחסהו היתה לגלות חרפתן ופסולתן כמו שאומר ויהיו בני יעקב שנים עשר בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה וכו' בני רחל יוסף ובנימין ובני בלהה וכו' ובני זלפה וכו' אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם הכל נזכר לתאר המשפחות וכשרותן כי מכאן ואילך לא יבא אלא מהטמא טמא ומהטהור טהור. ויבא יעקב וכו' ויהיו ימי יצחק ויגוע וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים אע"פ שלא הגיעה עתו להפטר עד שנים עשר שנה אחרי שנמכר יוסף כמו שנברר לראשונים ממספר שנותיהם סמך מיתתו לכאן להגיד שלא נפטר מן העולם עד שמלא ימים כנפשו שובעו מה שהספיק לראות בו את בנו אהובו העומד במקומו בשלשלת הקדושה כי זה כמה היה מיחל עת בואו וכבר זכה לשמוח בו כי ראה כי היה ה' עמו ונתקיימה בו ברכתו וברכת אמו כי משולל נפטר ממנו ובמקלו עבר את הירדן ועתה היה למחנה גדולה מאד לאלהים אשר לכבדות תנועתו אחרו פעמי מרכבותיו עד הנה כמו שאמר ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים ועוד ראה בניו בהסכמה ובשלום שנרמז באומרו ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. ועם זה ועם מה שאמרנו בקצרה בתולדות עשו ואלופיו נשלם מה שרצינו אליו בזה החלק מהספור:

(ב) ואולם התיחדות אלו הי"ב דברים אשר עליהם באו ההכרזות ההנה משאר כל מצות שבתורה הנה לא כתבו בו הקדמונים טעם מספיק אמנם מה שעלה בלבי אומר אותו אתר שאציע הראוי להציע אליו והוא כי מהמלאכה ומהטבע גם מהתורה האלהית למדנו ^*כמה צריך האדם וכו' עיין מזה ביאורי למעל' במדבר דף נ"ו ע"א. כמה צריך האדם ההתחזק וההתאמץ בשמירת דבר מהדברים לאחד מב' סבות. הא' להיות הדבר ההוא חמור והחטא בו סכנה עצומה והב' להיות הדבר ההוא חלוש ועלול לקבל הנזק מזולתו להיותו חמור כמו שנראה מרבת המלאכות שתזדרז מאד על שמירת המלך ושר הצבא והטבע אצל שמירת הלב בגוף האדם והתורה אצל המצות הראשיות כמו שביארנו ענינם בראש שער ע"ח בפ' קרח. אמנם בחלושים יראה במלאכה ההיא כי מנהיגי הצבא מקפידים על האנשים החלושים המעותדים לקבל נזק מחמת זקנה או רכות הטבע כמו שאמר' התורה ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח׳:כ״ה) ונאמר מי האיש הירך ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו' (דברים כ׳:ח׳) והטבע גם הוא יקפיד בשמירת האיברים הפחותים והשפלים לחולשתם ולקלות התעתדם למקרים ^*כמו שהוא הענין בראשי האצבעות וכו' עיין למעל' בביאורי ויקרא דף ל' ע"א. כמו שהוא הענין בראשי האצבעות והעקב וביוצא באלו בשהגין עליהם בגרם הצפרנים וקושי העור וכיוצא. וכן התורה השגיחה על אשר הם בדומה במדרגתם כאהבת הגר ומשפט גר ויתום ואלמנה עד שגזר עליהם יותר באומרו אם ענה תענה אותו וגו'. וחרה אפי וגו' (שמות כ״ב:כ״ב). ועל זה ההקש בכל הענינים באו עליהם האזהרות הרביות אם לחומרתן וגודל סכנתן כמו שנתבאר שם ואם לחולשתן ועלילותם כמו שזכרנו. והנה כפי מה שאחשוב בהשקפה זו לוקחו אלו הי"ב דברים בהכרזות אלו כי הקפיד בהם על ב' מיני ההקפדה שאמרנו. הא' על ראשיות וחומר הדברים מצד חומרתן. והב' לקלות המצא החטא בהם אלא שהחלק הזה הב' חלק אותו לג' מינים הא' מה שיהיה החטא בו במצוי לחולשת מקבל העלבון והנזק. והב' לרוב הרגל האדם בדבר ההוא. והשלישי לקלות הנמצא בו מצד הפועל עצמו. הנה אם כן יהיו כלם ארבעה חלקים וכבר זכרם הרב המורה ז"ל פ' מ"א חלק שלישי לתת טעם לעונשי התורה בכללה כמו שתראה לשם. והנה לקח לכל חלק מאלו שלשה ארורים. המין האחד ארור אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ארור מקלה אביו ואמו וגו' ארור מסיג גבול רעהו וגו'. הנה שתפש שלשה עקרים גדולים אשר כל המצות תלויות עליהם האחד באמונה שהחטא בו הוא הגדול שבחטאים שאיפשר לחטוא לשמים. והשני הוא החטא היותר עצום שאיפשר לחטוא בו לזולתו והוא קרוב לחטאו לאלהים כי האב והאם שותפין עמו ביצירת הולד ולזה השתוף הושם כבד את אביך ואת אמך (שמות כ׳:י״ב) בלוח הראשון עם המצות האלהיות. והג' הוא היתד שכל החיות המדיני תלוי עליו וזהו כלל סדר נזיקין כמו שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושא הוא (שבת ל"א:) ולא אמר הרציחה כי אין האדם תאב אליה כמו שיתאב לגרום תועלותיו בענין הנכסים והממון אשר אין רוב ענינם ועסק השתדלותם רק להרחיב בו גבולם ולהשיג גבול זולתם. המין הב' החלק האחד ממנו ארור משגה עור בדרך וגו'. ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. ארור שוכב עם אשת אביו. כי העור הוא מעצמו מוכן לקבל זה הנזק רצוני מהשגות אותו האנשים בין שיהיה עור באחד הענינים אשר צריך שיפחתו עיניו בו כמו שאמרו (תו"כ פ' קדושים פ"ג) על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) למי שהוא סומא בדבר גם הגר היתום והאלמנה לשיטה הדיין המשפט לעזור ולהועיל לאשר כנגדם לפי שאין להם עוזר גם אשת האב אחרי מות אביו נשארה עגונה וכבושה תחת הבן למזונות ופרנסה וקרוב הוא שיכבשנה לשכיבה. ואפשר שעל דרך כינוי דברה תורה כעין הגם לכבוש את המלכה עמי בבית (אסתר ז׳:ח׳) וכמו שאמרו (שבת נ"ה:) על וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב) איפשר שהיה ראובן עומד על הר עיבל ואומר ארור שוכב עם אשת אביו והיה עושה מעשה כזה אלא שהוא כנוי אל בלבול היציע וכו' ואין לומר שאם כן בלבול היציע היה מכלל ארור שוכב עם אשת אביו ואיך עמד ראובן וכו'. שהרי מכל מקום על פשוטן של דברים אמרו כן מפני הגנות הגדול שיש בהן לא יחשד בחטא כזה אחד הרקים אמנם על הענין המכונה אפשר לחטוא ולעמוד בהר עיבל וכו' כמו שאין להפלא מהמשגה עור או מטה משפט גר יתום וגומר שיעמד בהר עיבל וכו' וכן אמרו חז"ל (פסחים מ"ט:) שעל בנות עמי הארצות נאמר ארור שוכב עם כל בהמה ולא עלה על דעת כי מפני זה ימנעו מעמוד בהר עיבל. והנה הפסיק שוכב עם כל בהמה בין שכיבת אשת אביו ואחותו וחותנתו יעיד דהאי שכיבה לחוד והאי שכיבה לחוד ואיך שיהי' נתבאר יפה החלק הראשון מהמין השני. והיה החלק השני ממנו ארור שוכב עם כל בהמה ארור שוכב עם אחותו ארור שוכב עם חותנתו. כי הוא מבואר שמצד ההרגל התמידי שיש לו עמהם הוא אפשר וקרוב לו לחטוא בהנה אם יתחיל רוע תכונתו להסיתו במין הזה מהחטא וכ"ש שישוו שתיהן ברצותן לחפות עליו כבהמה ולבו סמוך ובטוח שלא יגלו ערותו כמו שידע שהבהמה לא תגלה קלונו ובושתו וחרפתו. והחלק השלישי ארור מכה רעהו בסתר ארור לוקח שוחד להכות נפש וגומר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ומהידוע ששני החטאים הראשונים יקלו בעיני האדם מצד שחשב שלא יודע הדבר ולא יורגש שעשה בו רשע וכל שכן למה שאמרו ז"ל (פר"א פ' נ"ג) שעל לשון הרע הכתוב מדבר שאין הכאה נסתרת מהמוכה זולתי זאת כי הוא בטוח שלא יודע הדבר גם שיחשוב עצמו גרמא לבד וכן הלוקח שוחד הוא מעור עיני שכלו ומראה פני יושר לעוותו ויאמר שאי אפשר לברר שעשה ברשע ומן המין הזה יש כמה אנשים שמראין עצמן בגלוייהן עוסקים במצות ועוסקים בתורה אמנם עקר כוונתם לעשות מהנה כסוי חטאה לרמות בני אדם שיחשיבום בעלי תורה ואנשי מעשה למנותם פרנסים על הצבור או להפקיד בידם נכסי היתומים וזולת זה ואלו הן באמת החנפים אשר לא יראו אל פני השכינה כי הם שנואים ומאוסים לפניו יתעלה כמו שאמר הכתוב כי לא לפניו חנף יבא (איוב י״ג:ט״ז) (ד) ^*ועליהם וכו' כונתו כי לא לבד עשיית הרע מתועבת בעיני הי"ת, כי אם גם עשיית הטוב רק למראה עין ולמען כחש והחניף בזה לבני אדם, להסתיר רוע המחשב' תחת מעשה טוב החיצוני, כאשר יורה על זה גם מאה"כ "אבן ואבן" וכו' כי מדרך הסוחרים הרמאים להנית בחנותם תמיד אבן ישרה למען יחשבו הקונים כי ישקלו להם כראוי, ובכל זאת בעת ימכר להם ישקלו להם באבן תסרה או יקנו מהם באבן יתירה, באופן כי האבן הישרה בעצמה היא להם רק האמצע להונות בה ב"א יותר על נקלה, וע"כ גה היא תועבת ה' כמי האבן החסירה או היתיר' וכן אמר גם מליץ אחד (שהביא הרב ז"ל לא נודע לי מי הוא) שמצות התורה "תחיינה את המהיר" לעשותן באמת ובתמים "ותספינה את היהיר" ר"ל שלפעמים תכשינה את פני איש יהיר אשר רעות במגוריו בקרבו. ובכל זאת יעשה המצות למראה עין לבד, למען כחש בזה לב"א החושבים בראותם זאת, כי הוא צדיק והולך מישרים וע"ז רומז גם הכ' פה שארור יהי' האיש אשר לא יקים דברי התורה לעשותם בתם לבו, כ"א למען הונות בהן את בני אדם. ועליהם אמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם כי מי שיקים דבר מדברי התורה חוייב שיכוון לעשות אותו בעצם וראשונה ולא שיראה עצמו עושה מצוה ויהיה הרמאות בה בעצם והמצוה במקרה כי הנה אז המצוה היא עמל וכעס בעיני המקום לפי שמאנה בה הבריות וכיוצא בזה אמר החכם אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם (משלי כ׳:י׳) כי המדה או האבן הישרה שמשכים עמה הגדולה או הקטנה גם היא תועבת ה' כמו היתירה או החסירה וכבר כתבנו זה בשער י"ז והעובר על זה ראוי לעמוד עליו בארור יותר ממשגה עור בדרך וחביריו ומעתה היושב ואינו מקיים את דברי התורה מהתרשלות ורפיון כח אינו עומד בארור אבל עומד בארור החנף ומרע שעושה אותה עטרה להתגדל בה שלא לשום שמים או קרדום לחתוך בה חתיכה דאיסורא וכמו שאמר המזהיר תחיינה מהיר ותספינה יהיר והוא פירוש יפה לפי הענין ולפי הכוונה. ובמדרש טרחו ומצאו מקום לארור זה במי שיש ספק בידו להחזיק התור' ואינו מחזיק גם על החזן שאינו מקים ס"ת כמו שכתב הרמב"ן ז"ל גם הוא אומר שלא יעמוד בארור רק כשיכפור במצוה ויבטלנה בלבו כמו שכתב בפירושיו ואשר כתבנו הוא נכון. והנה אחר שסיים באלו הענינים הנעשים להם בתחלת הכנסם לארץ אשר הם כלם קבלת עול מלכות שמים שלמה ומפורסמת מה שהיה במדרגת הבכורים שנזכרו אצל הענין הראשון נעתק אל מה שחוייב להם לעשות ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו מה שהוא במדרגת וידוי מעשרות בראשון כמו שנתבאר ואמר והיה אם שמוע תשמע וגומר בעבור העיון על סדר הברכות האלה ובהשקפת קצת פסוקים שבהם (ה) מצאתי ראיתי שכיון משה אדוננו להטעים אותנו טעם לשבח בבחינות המתחלפות הנמצאות בקיום המצות ובגמול הראוי והנאות בבחינה בחינה מהן. והנה העיון בהם הוא בג' מקומות. האחד אומרו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך כי זה התנאי ודאי דברי מותר הוא אחר שכבר אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך לשמור לעשות וגומר ונתנך יי' עליון וגו'. והב' בחזרתו באמצע דבריו יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך והלכת בדרכיו כי יש המותר עצמו ועוד. והג' באומרו בסוף והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שהתמיד בזכרון דברים נוספים כראשונים והותר ולזה יראה שכוון לפרט בחינות המעשים כלן והשכר המגיע בכל בחינה ובחינה כמו שאמרנו. ^*וזה שבקיום וכו' ר"ל כי תחילה ילמוד האדם ממורהו לעשות הטוב' מבלי אשר יבין זאת עוד מעצמו ויעשהו ג"כ רק כמצות אנשים מלמדה, ואח"כ יקנה לנפשו ט"י הרגלו זה בעשיית הטוב, גם קנין מעולה ונטית עבעו אל הטוב, ולאט ולאט כאשר תגדל עי"ז גם הכרתי לדעת בעצמו כי ראוי ונכון הוא לפניו לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, יעשהו אז בלב שלם ובנפש חפצה ורק אז יחשב לו למעשהו האמיתי, כי רק מה שיעשהו האדם עפ"י משפט שכלו, ונטיית לבו יקרא "מעשהו" על צד האמת לא מה שיעשהו רק עפ"י מצות מורה ומלמד זולתו מבלי דעת והבין עוד תכליתו היטב, כמאחז"ל "גדול התלמוד שמביא ליד מעשה" (ר"ל לידי מעשה אמיתית, כי ע"י הלימוד התמידי תרבה דעת האדם לעשות אח"כ מעשה הטוב גם עפ"י משפט שכלו ותבונתו) (עיין מזה גם בשער מ"ז וביאורי שם,) ועי"ז רומז גם מאה"כ "והיה אם שמוע וכו' לשמור ולעשות וכו' כי השמיעה רומזת על הלימוד, והשמירה בלב על קנין המדות הטובות, והעשיה על מעשה הטוב, וזה שבקיום המצות האלהיות ימצאו השלשה גבולים אשר ימצאו בפעולות המעלות. האחד אשר יעשה האדם המעשה על פי מלמד ומישיר לפי שהוא לא ידע תוכן פעולתו. והב' הקנין אשר נקנה בנפש מהרגלו על זה הלמוד הנזכר. והשלישי הפועל המתוקן המסודר מזה הקנין אשר הוא המעשה על דרך האמת כמו שהמעש' אשר קודם הקנין נקרא מעשה בהשאלה או בשתוף ודברים אלו נתבארו יפה בפילוסופיא המדינית זכרנום יפה אצל מאמר נעשה ונשמע שער מ"ז. ואין ספק שדוגמת אלו הגבולין יעברום העוסקים במצות התוריות כי בתחלה ישתדל המשתדל לדעת אותם אם מפי סופר או מפי ספר. והב' מה שישתדל ללכת בהם ולהרגילם עד שיהיו לו לקנין נפשי. והשלישי מה שיזדרז אחרי כן להוציא המעשים המשובחים מהקנין ההוא המעולה כי אז הוא מעשה שלם וכמו שאמר שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ':) והנה באמת שלשה גבולים הללו כללם משה בפסוק ראשון ואחר כך חזר על פרטם בכתובים הנזכרים. כי הנה בפסוק ראשון אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך הרי האחד. ועל הב' אמר לשמור לעשות את כל מצותיו וגו' כי השמירה הוא ענין הקנאת הקנינים הנפשיים כמו שאמר החכם על כיוצא בזה כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כ״ב:י״ח) שמרם בתוך לבבך (שם ד'). וכן אמרו חז"ל (ספרי פ' ראה) ושמרתם זו משנ' והיא הענין הנשאר והנשמר בנפש ובמה שאמר לעשות. את כל מצותיו כיון אל הענין השלישי והוא המעש' המסובב מהקנין כי הוא הנקרא מעשה על דרך האמת ואין זולתו כמו שאמרנו. ואמר כי בשלשה אלה יושלם להם הענין להיות לו יתע' חטיבה בעולם ועם סגולתו מכל העמים אשר על פני האדמה והוא אומרו ונתנך יי' עליון על כל גויי הארץ והוא באמת ענין הבכורה והברכה שנאמר בה הוי גביר לאחיך וישתחוו לך וגו' (בראשית כ״ז:כ״ט). והרי בכאן ענין הערים שהזכירוה חז"ל במדרש שביארנו כי בהביא המטרונה הצדק והמשפט שלה באלו הענינים הנפשיים באמת הוא יתעל' יזקוף את שלו והם החסד והרחמים האלהיים אשר בהם יעלו מעלה מעלה על כל שאר העמים והנה אחר שהודיעם זה דרך כלל התחיל לפרט מתן שכרם מצד כל בחינה ובחינה שזכר כדי לקבוע שכר על כל חלק הפעולות כאשר לא יוכל המשתדל לגמור המלאכה כלה כמו אמר התנא לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה וכו' (אבות פ"ב). ועל מה שיגיע משכר השמיעה לבד אמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך ברוך אתה בעיר וגו'. ירצה בשכר מה שתכין עצמך לשמוע בקול יי' אלהיך ללמוד מצותיו לדעת אותם מפי חכם או סופר או ספר אני קובע לך כל הברכות האלה שתתברך בעיר ובשדה בפרי בטנך ופרי אדמתך שגר אגפיך וגומר ובטנאך ובמשארתך ובבואך וצאתך ויתן יי' את כל אויביך נגפים לפניך וגומר. לפי שכל אלה יאותו לאנשים המתעסקים בלמודם כדי שיהיו פנויים אל השמיעה והלמוד ההיא ולא יוכרחו להטרד אחרי ספוק צרכיה' או בשביל האויבים המעיקים. והבטיחם שלא יחיו על הצמצום אבל שיצוה את הברכ' באסמם ובכל משלח ידם בארץ ההיא כי על כן הביאם לתוכה כדי שתהא תורתן משתמרת ומלאכתך מתברכת וכבר כלל בזה השלשה ענינים שנזכרו בברכות הברית הראשונ' והם שלמות הגופי' ובריאותם והשלמת צרכיהם והסרת המונעים והמטרידים מחוץ כמו שנתבאר שם. ואחר שהזכיר השכר המתיחס אל השמיעה והלימוד נעתק אל השכר הנוסף על זה בבחינת הקנינים הנפשיים ואמר יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך ללכת בדרכיו יראה כי השכר הקבוע על שמירת הקנינים הנקנית מההליכה בדרכיו כאשר אמרנו הוא שיקימך יי' לו לעם קדוש ונבדל בתכונות ודעות מכל גויי הארץ כמו שאמר ראשונ' ונתנך יי' עליון וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך ובאמת כי לא נקרא שם בשלמות רק על מי שנפשו זכה המלאה לה קניני המדע והמדות ואמר עוד והותירך יי' לטובה בפרי בטנך וגומר. כי התמדת ההצלחות ודאי לא תמשך רק אל הקנינים הקיימים אשר בנפש אשר לא יסורו לעולם ואמר שיהיה כן על האדמה אשר נשבע יי' לאבותיך לתת לך להורות כי הוא סוף הענין כמו שעשה בראשון. ואחר כך אמר כי כשיחובר אל שני הענינים האלו הענין השלישי והוא הזירוז אל הוצאת המעשים השלמים מאלו הקנינים שיתוספו להם עקב זאת ברכות שלמות ומפורסמות יעלו בהם למעלה וכבוד על כל הגוים בפרסום נפלא לא יוכלו להכחישם. והוא אומרו יפתח יי' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגומר. והכוונה כי נוסף על מה שימצא לך די ספוקך והותר כאשר אמרנו יוסיף יי' לעשות עמך עוד טובה גלויה ומפורסמת במה שיודיע לכל עמי הארץ כי לך לבדך יפתת את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו עד שלא יוכלו להכחיש כי שם מי שהמפתח בידו נקרא עליך ומסר המפתחות בידך והוא הענין הנפלא אשר זכרו משה באומרו ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו וגומר (דברים ד'). ויתברר להם זה מצד ראותם אותך תמיד במעלה ולא תקרה לכם ההשפלה כלל כמו שיקרה לאותם שהם תחת ממשלת הככבים והמזלות והוא אומרו והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה ושתהיה תמיד לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה והוא מופת חותך בלי ספק והנה חתם בהודיע סבת כל זה ואמר כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שלקח ראשונ' השמיעה ואחר השמירה ובסוף השמיעה והשמירה והעשייה יחד ואמר אח"כ ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם לזרזם שאם יסורו מעט להימין ולהשמאיל בכל אשר זרזם סופם ללכת לעבוד אלהים אחרים שהיא הקשה שבעבירות ולזה שיהיו התחלות החטא קשות מאד בעיניהם. כי מי שאינו מתחיל מובטח לו שלא יגמור. ועכ"פ כל מה שדבר עד הנה הוא ממין את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגומר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגלה וגומר. וזקיפת השני עריסין האלהיים כנגד העריסין של המטרונה כי במציאות העריסין שלה ימצאו שלו בלי ספק:

ומפני שראיתי קצת בני אדם פורצי גדרן של חכמים, לא די להם בזה שהם עוברים איסור, אף על גב שהוא מדבריהם, הרי החמירו בו יותר מדברי תורה לאסור סתם יינם בהנאה, וזה מורה על חומר האיסור. עוד מוסיפין זדון לקדש עליו, ולהבדיל עליו. ועוד מוסיפין פשע, שותין ממנו ארבע כוסות בפסח. והאחרון הכביד, שהם המושכים עון בחבלי שוא ובעבותות העגלה חטאה, כי נשתלשו בחטא; כי נוסף על חטא איסור יין נסך, הרי המצוה באה בעבירה (סוכה ל.), ואין זה מברך אלא מנאץ. ועליהם נאמר (ישעיה סה, ג) "העם המכעיסים אותי על פני", כי המצוה היא לפני ה', ומכעיס אותו בחטא על פניו, (אסתר ז, ח) "הגם לכבוש המלכה", היא התורה, (שם) "בבית" המלך ה' צבאות, ובשביל כך הוא מנאץ ה'.